בשם המבקשת:                      עו”ד אורית סון; עו”ד דקלה שלו-אמסלם

בשם המשיב:                         עו”ד תאופיק ג’בארין

 

 

 

א.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ש’ ברלינר) מיום 2.7.06 בבר”ע 404/06, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על החלטת בית משפט השלום בחיפה (השופט י’ וגנר) מיום 15.1.06 בבש”א 20957/05.

 

ב.        (1) בכתב תביעה שהגיש המשיב לבית משפט השלום בחיפה ביום 19.4.98 (ת”א 8579/98) נטען, כי ביום 18.4.91 נורה על ידי חיילי צה”ל, כי כתוצאה מירי זה הפך לנכה ומוגבל בתפקודו, וכי הירי בוצע ללא כל הצדקה. נוכח האמור, תבע המשיב מן המבקשת את נזקיו בגין הירי.

 

           (2) ביום 11.8.03 הגישה המבקשת בקשה לסילוק התובענה מחמת חוסר מעש. לחלופין הוגשה בקשה למתן צו להפקדת ערובה (בש”א 12726/03). בהחלטה מיום 30.12.03 (השופט י’ וגנר) נקבע, כי על המשיב להפקיד ערובה כספית בסך 10,000 ₪ תוך 90 יום.

 

           (3) בהחלטת בית משפט השלום מיום 14.7.04 ניתן תוקף להסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, לפיו אם לא יפקיד המשיב את הערובה תוך 90 יום ממתן ההחלטה, תידחה התביעה.

 

           (4) משלא הופקדה הערובה בפרק הזמן שנקבע, נדחתה תביעתו של המשיב (פסק דין מיום 13.12.04 (השופט וגנר)).

 

           (5) ביום 11.12.05 הגיש המשיב בקשה לביטול פסק הדין (בש”א 20957/05). נטען, כי “בשל המצב הביטחוני ומצבו הכלכלי של המבקש (המשיב דהכא – א”ר) הוא לא הפקיד את הערובה במועד”.

 

           (6) בהחלטה מיום 15.1.06  עמד בית משפט השלום על כך, שהבקשה לביטול פסק הדין הוגשה בשיהוי רב וללא הצדקה או בקשה להארכת מועד, כי היא הוגשה ללא תמיכה של תצהיר וכי לא ניתן בה הסבר מניח את הדעת לאי הפקדת הערובה במועד. כן צוין, כי סיכויי התביעה שהגיש המשיב – נמוכים. חרף האמור נקבע, כי אם יפקיד המשיב את הערובה תוך 60 יום – יבוטל פסק הדין. ביום 16.2.06 הפקיד המשיב את הערובה, וביום 20.2.06 ניתנה החלטה המבטלת את פסק הדין.

 

           (7) ביום 23.4.06 הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה על החלטת בית משפט השלום מיום 15.1.06 (בר”ע 404/06). בבקשה נטען, כי ההחלטה ניתנה ללא נימוק; כי המשיב לא צירף תצהיר לבקשה; כי התביעה התיישנה זה מכבר; כי למבקשת נגרם נזק ראייתי; וכי הבקשה לביטול פסק הדין נסמכה על טענה סתמית וחסרת כל ביסוס. עוד נטען (סעיף 4 לבקשה) כי ההחלטה לא הומצאה למבקשת, כי היא למדה עליה מעיון באתר האינטרנט של מערכת בתי המשפט, וכי הגיעה לידיה רק ביום 20.4.06.

 

           (8) בדיון שנערך ביום 2.7.06 חזר בא כוח המבקשת על טענתו לפיה ההחלטה מיום 15.1.06 לא הומצאה לידיו. במהלך הדיון התברר כי ההחלטה נשלחה למשרדי הפרקליטות ביום 15.1.06 בשעות הערב המאוחרות. בתגובה טען בא כוח המדינה, כי נוכח העובדה שלא נעשה וידוא טלפוני בדבר קבלת הפקס, אין המדובר בהמצאה כדין.  

 

           (9) החלטת בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא ברלינר) ניתנה ביום 2.7.06. בהתייחסו להחלטת בית משפט השלום ציין בית המשפט, כי “לא היה מקום למסקנה זו של הערכאה הראשונה … לא הייתה סיבה להאריך תקופה כה ארוכה את המועד הזה (להפקדת הערובה – א”ר) וההחלטה כפי שניתנה גם פגעה בטענת הגנה של ממש שעמדה לזכות המבקשת, טענת התיישנות”. עם זאת ציין בית המשפט, שההחלטה נשוא הבקשה ניתנה ביום 15.1.06 ואף הוצג לבית משפט אישור המלמד כי היא הומצאה לפרקליטות באמצעות מכשיר הפקסימיליה באותו יום. נוכח העובדה, כי הבקשה הוגשה ביום 4.5.06 – מעבר לחלוף הזמן שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 להגשתה, וכי לא הוגשה בקשה להארכת מועד – נדחתה הבקשה. בשולי החלטתו ציין בית המשפט, כי המבקשת תוכל להגיש בקשה לעיון חוזר, אם יתברר שהחלטת בית משפט השלום מיום 15.1.06 לא הומצאה לה.   

 

           (10) ביום 24.8.06 הגישה המבקשת בקשה לעיון חוזר. לחלופין, התבקשה הארכת מועד להגשת הבקשה לרשות ערעור (בש”א 11344/06). בבקשה נטען (סעיפים 6 – 8), כי ההחלטה אכן הגיעה למשרדי הפרקליטות ביום 15.1.06; עם זאת נטען, כי ההחלטה הגיעה בשעה 22:28, שעה בה לא נמצאים עובדים במזכירות, וכי לא נעשה וידוא טלפוני. בהחלטה מיום 27.8.06 נדחתה הבקשה.

 

           (11) מכאן הבקשה הנוכחית.

 

ג.        (1) בבקשה נטען, כי עניינה בשאלה, האם המצאה באמצעות מכשיר הפקסימיליה ללא שבוצע וידוא טלפוני, היא המצאה כדין, העונה על דרישת ההמצאה הקבועה בתקנה 497א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984. לטענת המבקשת, תקנה 497א(ב) מחייבת, כתנאי להמצאה, כי ייעשה וידוא טלפוני שהפקס הגיע ליעדו, וכי מבלי שהתקיים תנאי זה, ההמצאה – לאו המצאה היא. נטען, כי שאלה זו חורגת מעניינם של בעלי הדין בבקשה הנוכחית, שכן יש לה חשיבות בנוגע לציבור רחב של מתדיינים, ולפיכך מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. בהקשר זה נמסר, כי מזכירויות בתי המשפט ברחבי הארץ נוהגות לשלוח אלפי החלטות מידי יום באמצעות הפקסימיליה מבלי לקיים וידוא טלפוני בדבר הגעת ההחלטות ליעדיהן. עוד נטען, כי גם החלתו של ‘כלל הידיעה’, המתמקד בידיעתו של בעל הדין, ומוותר על כללי ההמצאה הפורמליים הקבועים בתקנות, אינה יכולה לעמוד בענייננו. זאת, שכן “אין ספק שהמבקשת לא ידעה ידיעה ממשית ורלוונטית על ההחלטה הנידונה” (הדגשה במקור).

 

           עוד נטען בבקשה, כי ההחלטה נשוא הבקשה גורמת עיוות דין למבקשת. נטען, כי “המבקשת נאלצת להתמודד עם תביעה של אדם, שהביע שוב ושוב זלזול בהחלטות שיפוטיות, בסדרי הדין, ובהסדרים אליהם הגיע עימה, וזאת 15 שנים לאחר האירוע, ללא יכולת ממשית לאתר עדים שיוכלו להעיד על האירוע ופרטי התרחשותו, כאשר באופן מהותי התביעה התיישנה” . לשיטת המבקשת, נוכח עיוות הדין הנטען, יש ליתן רשות ערעור.

 

           (2) בתגובת המשיב נטען, כי הסוגיה נשוא הבקשה אינה נושאת חשיבות ציבורית, המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. נטען, כי תכליתה של הדרישה הקבועה בתקנה 497א(ב) היא “להוכיח את משלוח וקבלת כתבי בי הדין שנשלחים לבעל דין בפקסימיליה, כך שאם תעלה טענה של בעל דין כי הוא לא קיבל את כתב בי הדין שנשלח אליו באמצעות הפקסימיליה, תהא בידי בעל הדין האחר הוכחה לעצם משלוח כתב בי הדין במועד” (הדגשה במקור). לטענת המשיב, בענייננו מודה המבקשת כי ההחלטה הגיעה לידיה, ועל כן מתייתרת דרישת הוידוא. בהקשר זה נטען, כי לעניין קביעת המועד להגשת ערעור יש להעדיף את יסוד הידיעה על פני ההמצאה. לבסוף נטען, כי אין ממש בטענת המדינה לפיה נגרם לה עיוות דין ונזק ראייתי.

 

ד.        (1) לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובצרופותיהן, החלטתי ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור, ולקבל את הערעור. הטעם לכך כפול: ראשית, כיוון שהמדובר – על כך אין חולק – במצב כללי שבו אין מקוימות הוראותיה של תקנה 497א(ב) לתקנות סדר הדין. שנית, כפי שיפורט להלן, סבורני כי בנסיבות העניין נגרם למבקשת חוסר צדק.

 

           (2) תקנה 497א, העוסקת כאמור בהמצאת כתבי בי-דין לעורך דין באמצעות פקסימיליה, זה לשונה:

 

497א. המצאה לעורך דין

 

(א) בית משפט או עורך-דין (להלן – השולח) רשאי להמציא כתב בי-דין בפקסימיליה לעורך דין המייצג בעל דין (להלן – הנמען), ויראו אותו ככתב בי-דין שהומצא במסירה אישית לנמען ביום המשלוח, ובלבד שנתקיימו בו כל אלה:

.

.

(ב) השולח יודיע לנמען בטלפון, בתוך 24 שעות משעת המשלוח, כי שלח לו בפקסימיליה את כתב בי-דין וכי העתק ממנו מצוי במזכירות בית המשפט, ויערוך תרשומת על ההודעה הטלפונית, שתכלול את פרטי כתב בי-הדין, זמן השיחה ושמו של האדם שלו נמסרה ההודעה.  

 

לשון התקנה ברורה וחד משמעית: נדרש וידוא טלפוני בדבר קבלת הפקס. בענייננו, אין חולק כי ההחלטה נשלחה ביום 15.1.06, אולם לא בוצע וידוא טלפוני. בבש”א 3452/01 מינהל מקרקעי ישראל נ’ סלע חברה לשיכון (לא פורסם) עמד הרשם (כתארו אז) ב’ אוקון על חשיבותה של דרישת הוידוא:

 

“להעדרו של רישום מסוג זה, יש השלכה על צפיותיו של בעל הדין האחר בנוגע לתחילת מרוץ הזמן להגשתו של הערעור. בהעדר רישום במזכירות בית המשפט, אין בידו לוודא, אפילו טרח לעשות כן במזכירות בית המשפט, כי אכן נעשתה המצאה כדין. ממילא טענתו כי נצמחה לו “מעין חסינות” היא טענה פגיעה ורופפת, שכן אין אישוש לטענה שההמצאה אכן הושלמה.

 

אך העדר תרשומת אינו פוגע רק בחסינות לה יכולים לטעון יתר בעלי הדין. הוא פוגע גם במערער עצמו. לו נערכה תרשומת ניתן היה לשחזר את עיקרי השיחה וללמוד מי השיב לשיחה הטלפונית שניזומה על ידי מזכירות בית המשפט (בהנחה שהתנהלה שיחה כזו). שחזור כזה היה יכול לחשוף את פשר הטעות ומקורותיה”.  

 

ערעור על החלטה זו נדחה על-ידי השופט (כתארו אז) ריבלין (בש”א 4119/01), פסק דין מיום 14.10.01).

 

           (3) כעולה מהבקשה ומנספחיה, בתי המשפט אינם נוהגים, כדבר שבשגרה, לוודא את הגעתם של הפקסים הנשלחים. כך, במכתבה של מנהלת המדור האזרחי בבית משפט השלום בחיפה מיום 21.8.06 נמסר, כי “אין אנו מוודאים הגעה ליעדם של פקסים הנשלחים על ידנו” (נספח ב’ לבקשה לעיון חוזר שהוגשה לבית המשפט המחוזי); שנה ומחצה לפני כן, ביום 16.2.05 מסר מנהל בית המשפט, הנשיא אוקון, בתשובה לפניית הפרקליטות, כי “לצערי החל השימוש בדרך זו של המצאה ללא גיבוי של התקנות. התוצאה יכולה להיות שההמצאה לא תחייב, ללא אישור טלפוני, אלא כן (צ”ל אם כן – א”ר) יוכח יסוד הידיעה” (נספח כ’ לבקשה דנא). עוד עולה מהכתובים, כי נוהג זה מהווה פתח להתדיינויות: במקרה אחד (בש”א (נצ’) 1575/05 (ת”א 1247/04) רשיד נ’ מדינת ישראל) הוטלו הוצאות על המדינה, שכן בית המשפט נאלץ שלא לקיים דיון נוכח הודעת הפרקליטות לפיה ההחלטה בדבר קיום הדיון נודעה לה מעיון אקראי באתר האינטרנט וחרף העובדה כי לפי רישום מזכירות בית המשפט נשלחה ההודעה בפקס; במקרה אחר (ת”א (נצ’) 8394/04 דניאל נ’ בית משפט השלום בעפולה) קבע בית המשפט כי על בית משפט השלום בעפולה לשלם לתובע פיצוי, שכן הודעה בדבר דחיית מועד דיון, שנשלחה אליו בפקסימיליה, לא התקבלה במועד. חרף העובדה כי נמנעתי מלבקש את תגובתה של הנהלת בתי משפט למצב המתואר, קשה להלום מצב זה, בו אין מקוימת מצוותה המפורשת והברורה של התקנה, היו הטעמים לכך טובים כאשר יהיו. אם גזירה היא שאין הציבור – ולעניין זה הציבור הוא מזכירויות בתי המשפט, למצער בחלקן – יכול לעמוד בה, אם מחמת ריבוי התיקים והעומס ואם מטעם אחר, ניתן להביא את הנושא לדיון בפורום המתאים ולשקול החלפת התקנה או הגמשתה, אך המצב הנוכחי פשיטא שהוא בעייתי.  

 

           (4) אכן, בדיון בשאלת הצורך בוידוא טלפוני שבה ועולה המחלוקת בין שתי הגישות המרכזיות בכל הנוגע לפגמים שנפלו בהליך ההמצאה. מחד גיסא נקבע, כי “בהעדר טענה של השתק, צריך הכלל להישאר כלל ה’המצאה’ ולא כלל ה’ידיעה’ … סטייה מן הכלל עשויה, כפי שהניסיון מורה, לשבש את ההליכים ולהרבות התדיינות מיותרת” (בש”א 1890/00 מנורה איזו אהרון נ’ אוליצקי כריה (1990), פ”ד נד(2) 840, 844 (המשנה לנשיא לוין)). דברים אלה תואמים את גישתו משכבר הימים של השופט (כתארו אז) זוסמן, לפיהם “מסירת מסמך משפטי היא פעולה פורמאלית חשובה, אשר מן הדין לבצעה בקפדנות כאמור בתקנות. אם נסטה מהוראות התקנות כי אז … יתהווה מצב בו לא תהא לבית משפט לערעורים האפשרות לברר אל נכון ולקבוע באיזה תאריך נמסר פסק הדין” (ע”א 127/60 שרונה נ’ שיינברג, פ”ד יד(3) 2187, 2189; כן ראו י’ זוסמן סדרי הדין האזרחי (מה’ 7, בעריכת ש’ לוין, 1995) 228, 727). מן הצד האחר נקבע, כי “מסמך בי-דין נמסר כהלכה ובמועד הנכון, גם אם ההמצאה מוכחת על-ידי הוכחות ישירות או נסיבתיות אחרות, שלא בדרך הטכנית הקבועה בתקנות” (ע”א 203/84 יעיש נ’ אהרון, פ”ד מ(1) 328, 333 (השופט בך); ראו גם רע”א 1113/97 אסמאעיל נ’ סלימאן (לא פורסם) (הנשיא ברק)). כשלעצמי, נוטה אני לגישה השנייה. לדידי, כאשר ישנה בהירות ראויה באשר להמצאה בפועל, אין להלום הסתתרות מאחורי אי המצאה פורמלית (ראו רע”א 449/04 בן אליעזר נ’ בנק המזרחי המאוחד (לא פורסם); רע”א 7724/04 גולקו נ’ בנק דיסקונט לישראל (לא פורסם)). ברם, אף לשיטתה של גישה זו צריכה הידיעה להיות מוצקת וברורה, ולא ניתן לסמוך על הידיעה כאשר אינה מסוימת ואינה ברורה.

 

           (5) נדמה, כי בענייננו לא עלה בידי המשיב להראות שבמבקשת נתקיימה אותה ‘ידיעה’, העשויה, בנסיבות מסוימות להוות תחליף לכללים הקבועים בתקנות. במקרים בהם ביכרו בתי המשפט את הידיעה על פני ההמצאה, הוכח כי המבקשים דהתם ידעו על החלטותיהם של בתי המשפט, וחשוב מכך – על תוכנן (בר”ם 1299/02 תפנית אורטופדיה נ’ קופת חולים כללית, פ”ד נו(4) 769, 773 (השופטת – כתארה אז – ביניש); עניין גולקו הנזכר), מה שאין כן בנדוננו. לעניין זה אף מקובלת עלי טענת המבקשת, לפיה בשעה בה נשלחה ההחלטה (22:28) לא נמצאים עובדים במשרדיה, וכי גם בעובדה זו יש כדי להשליך על חוסר הידיעה הנטען. אכן, הדעת נותנת כי בבוקר המחרת היה החומר ששוגר, אם לא אירעה תקלה, צריך להגיע ליעדו; אך אל נכון ציינו באות כוח המבקשת, כי במשרד גדול כמו הפרקליטות, בהעדר וידוא “בזמן אמיתי”, בבוקר המחרת במקרה זה, ייתכנו תקלות. לאמור יש להוסיף, כי במקרי גבול – יש להעדיף את יישומו של ההליך הערעורי על פני שלילתו (בש”א 2765/02 אשקלון נ’ מנהל מיסוי מקרקעין ת”א (לא פורסם) (הרשם – כתארו אז – שחם); ע”א 1029/02 עיזבון המנוח שעבאן דיב חליל נ’ שעבאן (לא פורסם) (הרשם שחם) בהקשר של אי הפקדת ערובה; עניין בן אליעזר הנזכר). 

 

           (6) למען הסדר הטוב אוסיף, כי כאשר עסקינן בגוף או משרד המעסיק עורכי דין רבים דוגמת הפרקליטות, אין צורך שחובת ההמצאה (או הידיעה) תקוים בעורך הדין המטפל בתיק הספציפי, ודי בכך כי אותו כתב בי-דין הומצא כדין לגורם אחר במשרד. לעניין זה ראו תקנה 485 לתקנות סדר הדין, הקובעת כי “המען להמצאת כתב בי-דין למדינה יהיה משרד פרקליט המחוז שבו נמצא מקום מושבו של בית המשפט הדן בתובענה”. אך המצאה זו היא הטעונה וידוא.

 

ה.        אך אף מעבר לכל האמור, ישנו טעם ספציפי המצדיק קבלתו של הערעור: בסופו של יום, עסקינן בהליך שבו אין חולק כי המשיב לא נהג בו כראוי, והחלטת השופט וגנר מיום 15.1.06 מדברת בעדה. על אף השיהוי, העדר ההצדקה, העדרה של בקשה להארכת מועד, העדר תצהיר, וכן העדר הסבר מניח את הדעת למחדל אי הפקדת הערובה, שבהם אף לדעת בית משפט השלום “היה מקום לדחות את הבקשה”, הוחלט לעשות צעד לכיוון המשיב. בנסיבות אלה, לדידי, נוכח המכלול שפורט בהחלטה ומבלי לקבוע מסמרות, לא יהיה זה ראוי לשלול את האפשרות לביקורת שיפוטית לגבי צעד זה, אם מבקשת המשיבה לעשות כן. אין זה צודק, כי מחדלים פרוצדורליים קשים של צד אחד – יימחלו, ואילו מחדל פרוצדורלי של הצד האחר, ככל שהיה, יעמוד לו לרועץ. סבורני, כי מקרה זה בא בקהלם של המקרים בהם גוברת תחושת הצדק, אף שעה שברגיל נשקלות במשורה בקשות לגלגול שלישי של הליך (למצבים כאלה ראו ד”ר ש’ לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (תשנ”ט) 182; כן ראו רע”א 9623/05 אבו קוטב נ’ אגודת האבות המארוניטים ביפו (טרם פורסם)). גם וביתר שאת מטעם זה ראיתי מקום ליתן רשות ערעור בבקשה הנוכחית. 

 

ו.        בחתימת הדברים אוסיף, כי סבורני שהגורמים המוסמכים ראוי שיידרשו לשאלת ההודעה הטלפונית והפער בין דין למציאות בקשר לתקנה 497א’, ועל כן יומצא עותק מפסק דין זה למנהל בתי המשפט, וכן לנשיא א’ גורן, יו”ר הועדה לסדר דין אזרחי.

 

ז.        הערעור מתקבל איפוא. המועד להגשת רשות הערעור בבית המשפט המחוזי מוארך עד למועד הגשתו, ובית המשפט המחוזי ידון בבקשת רשות הערעור לגופה, ואיני קובע כמובן דבר לגביה.  בנסיבות, איני עושה צו להוצאות. 

 

           ניתן היום, י’ בטבת תשס”ז (31.12.06).

 

 

5129371

 

אליקים רובינשטיין 54678313-6858/06

54678313                                                                                      ש ו פ ט

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   06068580_T02.doc   בג + מפ

מרכז מידע, טל’ 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

 

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

המלצת היום: משה הלוי (הלמו) על משמעות פסק-הדין