תלייתו של סאדאם חוסיין וחילופי השבויים: מה הקשר?

כדרכם של הדמגוגים, הכותב “מגניב” לנו, באריזה אחת, שני עניינים שונים לגמרי, וגם זאת “בשלבים”: הוא מתחיל בסוגיית שחרור “אסירים”, מדלג אל שחרור “טרוריסטים”, ואחרי שהוא “השתיל” לתת-התודעה שלנו את מה שהוא רצה, הוא בדרכו אל היעד: דה-לגיטימציה של חילופי שבויים/אסירים/חטופים במסגרת הסדרים מדיניים.

תחת הכותרת המסר שבתליית סדאם חוסיין כותב זאב דסברג:

סדאם חוסיין לא רצה למות בתלייה. מוות משפיל שכזה מיועד לרוצחים מן השורה ולא לשכמותו. הוא ביכר מוות בירייה – כלוחם, מוות שניתן להתכבד בו. בית המשפט העירקי לא נענה לבקשתו האחרונה של סדאם חוסין והוא ניתלה כאחד הרוצחים.

ומוסיף:

ראויה להערכה התעקשותם של העירקים להמית את סדאם חוסיין כאחד הפושעים ולשלול ממנו את הלגיטימציה שבהאדרת מעשיו והעלאתם במעלות האידיאולוגיה. המסר בהוצאתו להורג של סדאם חוסיין נועד לו, לתומכיו ולחברה כולה – אין “רצח כשר” אין “רשיון להרוג” חפים מפשע וסופו של רוצח לתליה. המסר שבעונש לא פחות חשוב מהעונש עצמו.

לפני שאנחנו מדברים על המסר שבהוצאתו-להורג דווקא בתלייה נשאלת השאלה מהו המסר שמבקש להעביר לנו הכותב עצמו.

שחיילים המוצאים להורג זוכים לכבוד – עד כמה ש”כבוד” הוא – למות בירייה, ולא בתלייה או בדרכים אחרות של הוצאה-להורג “רגילה”, השמורות לפושעים “רגילים” – זה ידוע לכל, וכך הוא גם בדין הישראלי, אשר, לשמחתנו, לא הופעל אלא פעם אחת מאז פרוץ המדינה (ועוד פעם – שלא כדין).

מדוע סדאם חוסיין ביקש למות בירייה, ומדוע לא נתנו לו את ה”לוקסוס” הזה – גם זה ברור, ואין צורך במאמר מלומד לשם כך. לדעתי גם הכותב לא בא ללמדנו “הילכות הוצאה להורג”, אלא משתמש בהסברים שלו כקולב לתלות עליו מסר אשר בינו לבין סדאם חוסין אין כל קשר – ולו הקלוש ביותר:

מסר זה צריך שתלמד גם ממשלת ישראל העוסקת בימים אלה בסוגיית שחרור אסירים. שחרור טרוריסטים על-ידי הממשלה או על-פי החלטתה ולא על-פי החלטה משפטית היא מסר מעוות לפיו: יש לדון את מעשיו של הטרוריסט במישור אידיאולוגי-שלטוני. העמדתו של טרוריסט כאתנן עובר לסוחר במסגרת סחר-מכר פוליטי מאדירה את מעשיו ותואמת את עמדתם של הטרוריסטים לפיה מעשיהם הם אקט לגיטימי של התנגדות אידיאולוגית לשלטון.

הנה, יצא המרצע מן השק, אבל, כדרכם של הדמגוגים, הכותב “מגניב” לנו, באריזה אחת, שני עניינים שונים לגמרי, וגם זאת “בשלבים”: הוא מתחיל בסוגיית שחרור “אסירים”, אבל אחרי ה”ריכוך” הזה הוא מדלג אל שחרור “טרוריסטים”. האם “אסירים” ו”טרוריסטים” אלה מונחים זהים, לשיטתו? אי אפשר לדעת, כי אחרי שהוא “השתיל” לתת-התודעה שלנו את מה שהוא רצה, הוא לא מתעכב, ולו לרגע, בדרכו אל היעד שהציב לעצמו: דה-לגיטימציה של חילופי שבויים/אסירים/חטופים במסגרת הסדרים מדיניים.

מעניין לדעת מה יציע הכותב למי שלא מוכן לקנות את שני הנושאים באותה האריזה. מה יציע הוא למי שמוכן לשחרור טרוריסטים בתמורה לשחרור חיילים שלנו, הנמצאים בשבי האוייב, אבל, מאידך, סבור – בבחינת ייקוב הדין את ההר – שאין לממשלה הסמכות לשחרר אסירים אשר נשפטו למאסר? ומה יציע הוא למי שסבור כי מותר לממשלה לשחרר אסירים שנשפטו, אבל מתנגד לעיסקאות (כגון מטעמיו של הכותב עצמו)?

ואם קדושת ההליך המשפטי עומדת אמלו מעל לכל – מה ההבדל בין טרוריסט שנשפט למאסר לעבריין של צווארון לבן אשר נשפט למאסר?

לא, כל השאלות האלה אינן מטרידות את הכותב, בבואו להצמיד ל”מובן-מאליו” ההוא את ה”מובן מאליו” הזה:

הגיע הזמן שמדינת ישראל תעביר מסר חד-משמעי לטרוריסטים ולעולם כולו – טרוריסט הוא פושע כאחד הפושעים. ככזה הוא הורשע בדין – וככזה הוא ירצה את עונשו עד תומו או עד שיצא לחופשי בהליך משפטי ראוי. הליך מדיני כזה או אחר אינם עילה לשחרר טרוריסטים ממאסרם. מי שמשחרר טרוריסטים במסגרת הליך מדיני – לא רק מאפשר להם לחזור לדרך הטרור אלא גם נותן להם לגיטמציה לעשות זאת.

אין לי בעייה עם הגישה הזאת, שהיא לגיטימית בפני-עצמה, והכותב אינו היחיד המחזיק בה, אבלח היושר האינטלקטואלי מחייב את המטיף לה לאחוז את השור בקרניו, ולהגן על עמדתו לגופה – ולא להיאחז בנימוקים לגאליסטים אשר אינם מהווים נקודה ארכימדית עליה הם יכולים לעמוד.

איפכא מסתברא

כדי להיווכח עד כמה מופרכת התיזה של הכותב, אציע תרגיל אינטלקטואלי: נניח שמוצעת לנו עסקה להחזרת כל חיילינו החטופים/שבויים (גם בידי החיזבאללה וגם בידי החמאס) יחד עם עצמותיו של אלי כהן, והכל תמורת גנב פלשתיני קטן אחד, אשר נשפט למאסר על גניבת כיכר לחם לילדיו בשוק מחנה יהודה.

אין לי שום ספק: הכותב המלומד היה מקבל את העיסקה הזאת בשתי ידיים, יחד עם ההסבר שגנב פלשתיני קטן אינו “טרוריסט” (וחוץ מזה, הוא כבר “ריצה את חלק הארי של מאסרו”…), ולכן הוא מוכן להתגמש על העיקרון לפיו אין שחרור אסירים אלא “בהליך משפטי ראוי”.

אבל אז תבוא השאלה הבאה: נניח שמוצעת לנו עסקה להחזרת כל חיילינו החטופים/שבויים (גם בידי החיזבאללה וגם בידי החמאס) יחד עם עצמותיו של אלי כהן, והכל תמורת טרוריסט אחד אשר נשפט למאסר על פעולת טרור.

ונראה איך כותב המאמר יתפתל בנסיון לענות על השאלה הזאת.

שחרור מחבלים בדרך מינהלית: משרד המשפטים ממלא פיו מים, כבר לא מגמגם