על “קצת שכל ישר בבקשה”:

נאום תשובה לד”ר ישראל בר-ניר

·                האם הבג”ץ מוסמך לדון בשאלת הסיכולים הממוקדים?

·                האם יש לבג”ץ הכלים לכך?

·                האם הבג”ץ פעל בדרך הנכונה, במקצועיות, ביושר וכו’?

·                והאם הבג”ץ הגיע לתוצאה אפשרית?

הקדמה

בטרם אביא את ביקורתי על מאמרו של הד”ר ישראל בר-ניר, קצת שכל ישר, בבקשה, הרשו נא לי לומר מספר מילות הקדמה.

אמירות כגון “לא נסלח לערבים לעולם על שאילצו אותנו להרוג את בניהם” לעולם אינן נבחנות לפי ערכן ה”טקסטואלי” עצמו. הן נתפסות אחרת כשהן באות מפיהם של אנשים כמו מרטין בובר, למשל, ואחרת כשהן באות מפי אנשים כמו גולדה מאיר, למשל, טיפשה בזכות עצמה, אשר מספר המאמינים למוצאי-פיה פחת עד אפס עוד בהיותה ראש ממשלתנו.

אני רוצה לפתוח באמירה כזאת, בתקווה שלי בכל זאת תאמינו: קשה לי לסלוח למי שמאלץ אותי להגן על מערכת המשפט בכלל, ועל אהרן ברק בפרט. וקשה לי עוד יותר לסלוח למי שמאלץ אותי להגן על פסק-דין קשקשני אשר, מבחינה מקצועית, אין בו ולא-כלום, והדבר היחיד ה”נכון” בו – לטעמי – הוא השורה התחתונה שלו.

זהו פסק-דינם של אהרן ברק, דורית ביניש ואליעזר ריבלין בעניין החיסולים הממוקדים.

את דעתי על פסק-הדין הזה, ועל הקשקשן שנתן אותו, כבר הבעתי, כך שהמחלוקת של ניר עם בר-ניר היא די מצומצמת, טרולי ספיקינג, אבל לפני שאנחנו ממשיכים אני מזמינכם לקרוא שניים ממאמרי, המראים איך הביקורת הציבורית על הבג”ץ בפרט, ועל בית המשפט העליון בכלל, “צפה” לפי השקפותיהם הפוליטיות של המבקרים – פעם השמאל זוכה והימין בוכה, ופעם זה להיפך – אבל, כפי שאני מראה כל השנים, השופטים הם אותם השופטים, ומי שמשבח את תרבות השפיטה שלהם – ואת היותם כ”עזרו ומגינו” של האזרח בריבו עם השלטון – כאשר הפסיקה שלהם היא לטעמו, אל יתפלא אם בבוקר-המחרת הוא יתעורר עם פשפשים.

נקודות המוצא לביקורת על פסיקת הבג”ץ

ממורי ורבי, מישאל חשין הצעיר, למדתי את הדברים האלה:

“כבוד בית המשפט, כאשר עומדים לפניכם וטוענים, אתם רשאים לקבל כל טענה, או לדחותה, ואנחנו נכבד את דעתכם אפילו אם אנחנו חולקים עליה. אבל אל תתעלמו מהטענות שלנו. אל תצפצפו על בני אדם!”.

אמנם האנפאן-טריבל הזה זקנתו מביישת את נעוריו, בדיוק כפי שקרה למורה אחר שלי, יצחק זמיר, אבל את המורשת הזאת אני נושא עמי, ואיתה גם עקרון-גג נוסף: גם לשופטים מגיע צדק, אפילו שלא מגיע להם צדק.

השאלות הצריכות לענייננו הן אלה:

·        האחת – האם הבג”ץ מוסמך לדון בשאלת הסיכולים הממוקדים;

·        השנייה – האם יש לבג”ץ הכלים לכך;

·        השלישית – האם הבג”ץ פעל בדרך המשפטית הנכונה, דהיינו במקצועיות, ביושר וכו’;

·        והרביעית – האם הבג”ץ הגיע לתוצאה אפשרית (בכוונה אני נמנע מלומר “נכונה”, כי זה מחזיר אותנו אל השקפתו של המתבונן, בין אם הוא מתבונן בעיניים משפטיות, בין אם הוא מתבונן בעיניים פוליטיות, ובין אם הוא מתבונן בעיניים צבאיות-מקצועיות).

על הסמכות

אומר הכותב:

כבר דברתי יותר מפעם אחת על האבסורד הטמון בעובדה ששופטים שאין להם מושג ראשוני כל שהוא בנושאי מלחמה ובטחון שמים את עצמם לפוסקי הלכה בתחומים האלה. יושבים להם תשעה אנשים שלא רק שאף אחד מהם לא נבחר לתפקיד אותו הוא ממלא, דרך התמנותם לתפקיד היא סוד מדינה ואין איש יודע על מה ולמה. הם מעולם לא הריחו אבק שריפה, מעולם חייהם לא עמדו בסכנה …

והגם שאנחנו לא דנים כאן בסוגיית בחירתם של השופטים – בעייה כאובה ומדאיגה בפני עצמה – אכן השאלה במקומה, אבל תשובתי לה שונה היא.

כאשר אדם הראשון נברא, כבר היו לו נורמות של מותר-ואסור, אשר הכין לו קודמו-בתפקיד, הוא הבורא-כל. כמובן שאותו מחוקק-נורמות ראשון היה גם השופט, וגם המבצע (אם כי, לשבחו ייאמר, הוא הקפיד לתת לנאשמים את זכות הטיעון: “המן העץ אשר ציוויתיך …”, וגו’, דבר אשר כיום לא הכל מקפידין בו).

במרוצת-הדורות ניכס האדם לעצמו את תפקידו של האל, ואף יצר את עקרון הפרדת הרשויות (חקיקה, שפיטה, ביצוע), אבל גם כיום הענישה היא אקט ביצועי, נחלתה של הרשות המבצעת.

הלא תאמרו: בחברה המודרנית, הנאורה, בתי המשפט הם המענישים, ולא הרשות המבצעת, אולם, לשיטתי, בתי המשפט אינם מענישים, אלא מגבילים את יכולת-הענישה של הרשות המבצעת: לא ייענש אלא מי שאשמתו הוכחה לדעתה של הרשות השופטת, ומי שאשמתו הוכחה לא ייענש אלא בחומרה הראוייה לדעתה של אותה הרשות.

השופטים, כמובן, לא אמורים להיות מומחים בכל תחום ותחום, אבל, כפי שכבר הראיתי במקום אחר, מקצוע המשפט הוא, אולי, המקצוע היחיד שהחברה האנושית המציא כדי שיתחב את אפו לתחומים מקצועיים לא-לו, וכך, למשל, במשפטים על רשלנות רפואית, או על נזקים רפואיים, הצדדים היריבים מביאים מומחים רפואיים המעידים זה בכה וזה בכה, ומי שמכריע ביניהם הוא השופט, אשר לא מבין דבר ברפואה.

אפשר, כמובן, להגות רעיון של שופטים הבאים מהתחום המקצועי הרלוואנטי לכל עניין הנדון בבתי המשפט, לפחות כ”שופטי צד” ליד השופט המקצועי, ה”בשר מבשרה” של הרשות השופטת, אבל גם לרעיון הזה – החורג מהדיון כאן – ישנם חסרונות משלו.

וכשם שבתי המשפט מגבילים את הרשות המבצעת בעניין הענישה, כך הם מגבילים אותה גם בתחומים אחרים. אולי זה רע, אולי זה לא ראוי ולא צודק, אבל כל השיטות האחרות גרועות שבעתיים.

וסליחה אחזור ואבקש מכל מוקירי-זכרי על שאני מגן על אהרן ברק וחבר-מרעיו: אפשר – ורצוי, אף הכרחי – להחליף אותם בטובים יותר, אבל בלי בתי המשפט המצב יהיה גרוע שבעתיים.

וזה חל, כמובן, גם בענייני בטחון המדינה.

אם, למשל, הצבא יחליט להשמיד עיר שלמה, על מאות-אלפי יושבי-בה, בגלל מידע מודיעיני באיכות בינונית-ומטה על בית מלאכה לתיקון אקדחים, אשר נמצא – אולי!!! – במקום לא-ידוע בתוך העיר הזאת, ואשר נועד לשמש את ארגוני הטרור – יבוא בית המשפט ויגיד רגע-רגע, הגזמתם, זה לא “מידתי”!

אכן, אנחנו במצב מלחמה עם אוייבים אשר אינם נאורים כמונו, אינם מרסנים את עצמם כמונו ואינם מטים אוזן קשובה, כמונו, למשפט הבין-לאומי, ולמה שקרויים “דיני המלחמה” ו”מוסר המלחמה”, אבל אם הרשות הפלשתינית “תיפול על הראש”, ותקים “בג”ץ פלשתיני”, ואותו בג”ץ יאסור על השלטונות הפלשתיניים לבצע “סיכולים ממוקדים”, הד”ר בר-ניר יהיה האחרון אשר יקום ויגיד שאותו בג”ץ חרג מסמכותו לפי הדין הפלשתיני, ודן בעניינים לא-לו.

ההיפך הוא הנכון: כלך אלה אשר מקוננים על ה”אקטיביזם” של הבג”ץ יהיו הראשונים לברך על אקטיביזם כזה של הבג”ץ של האוייב (בתנאי, כמובן, שהוא יפסוק לטעמם, שהרי אם לא כך יפסוק, הוא “יחרוג מסמכותו” …).

על הכלים העומדים לרשות הבג”ץ

וממשיך הכותב ואומר:

… הם (השופטים – ש’ נ’) מעולם לא היו במצב בו היה עליהם לקבל החלטה תוך שבריר שניה על סמך מידע מקוטע. מירב זמנם הם מסובים בכורסאות נוחות בחדרים ממוזגי אוויר, ועל מנת לקבל החלטה הם זקוקים לכמה שבועות, לפעמים חודשים, וזה כאשר עומד לרשותם צוות של לפחות חצי תריסר עוזרים ומתמחים. אחרי כל זה יש להם עוד חוצפה לתבוע ממפקד בשטח שצריך לקבל החלטה תוך שניות ואשר כל היסוס מעמיד אותו ואת אנשיו בסכנת מוות, לעשות “בדיקה קפדנית בטרם תיעשה התקיפה”.

וכאן חוששני שהכותב “סימן את המטרה סביב מקום הפגיעה”.

אכן, חוצפה היא “לתבוע ממפקד בשטח שצריך לקבל החלטה תוך שניות ואשר כל היסוס מעמיד אותו ואת אנשיו בסכנת מוות”, לעשות את אותן הבדיקות אשר שופטי הבג”ץ, על כל עוזריהם ומתמחיהם, גוהרים עליהן חודשים ושנים.

אבל כאשר המפקד-בשטח “צריך לקבל החלטה תוך שניות” – לא רק הבג”ץ, אלא גם הרמטכ”ל וכל אלופיו יגלו חוצפה אם הם יתערבו לו בעבודה. כך, למשל, אם מבצבצים קני-מקלעים מחלון של גן-ילדים פלשתיני, המפקד-בשטח – ולא היושבים במוצב-הפיקוד – הוא המחליט אם להשליך רימון פנימה, אבל אם יתברר, לאחר-מעשה, שסיפור “הקנים המבצבצים” לא היה ולא נברא אלא כתירוץ לרוצץ-לשם-הנאה-לשמה את גולגולותיהם של פעוטות פלשתיניים, שופטים אשר “מעולם לא היו במצב הזה” ידונו אותו על פשע-מלחמה, והדבר יהיה בסמכותם המלאה.

אבל הסיכול הממוקד – זה אשר נדון בבג”ץ של אהרן ברק וחבריו – אינו תוצאת “החלטה תוך שניות של מפקדים-בשטח”, אלא פרי תכנון אסטרטגי של הדרגים הצבאיים הבכירים ביותר, באישור הדרג המדיני, וגם המחליטים עליהם, ממש כמו השופטים, “מירב זמנם הם מסובים בכורסאות נוחות בחדרים ממוזגי אוויר, ועל מנת לקבל החלטה הם זקוקים לכמה שבועות, לפעמים חודשים, וזה כאשר עומד לרשותם צוות של לפחות חצי תריסר עוזרים ומתמחים”, ואני מוכן לשים את ראשי על כך שעל כל סיכול יחיד מושקעת יותר עבודת-מטה מאשר עבודת הבג”ץ על כל הסיכולים האלה גם-יחד.

עוד מילה לזכות/לחובת הבג”ץ

ככל הידוע לי הבג”ץ מעולם לא היה מוכן להתערב, ובוודאי שלא שש להתערב, לא ב”החלטות של מפקדים בשטח”, ואפילו לא בהחלטות-מטה, והם עצמם מרבים לומר דברים כגון אנחנו לא מומחים לענייני צבא ובטחון, ואנחנו לא אומרים לצבא אם לתקוף מימין לשמאל, או משמאל לימין. כך הם אומרים גם כאשר מתבקשת התערבותם בתחומים אחרים, והביקורת שלי עליהם היא שהם מתערבים פחות מדי – שה”אקטיביזם” שלהם הוא פסיביזם-פרופר – גם בעניינים בהם אין צורך במומחיות מיוחדת.

אין צורך במומחיות מיוחדת (צבאית או מדעית) כדי לדעת, למשל, מה עושה פצצת קובאלט המוטלת על עיר בת חצי מיליון תושבים, אבל אם הבג”ץ שואל את גורמי-הביטחון מה אתם רוצים להשיג בזה, ומהי איכות המידע עליו אתם מתבססים – הוא פועל בתחום סמכותו, וגם ממלא את חובתו.

האם הבג”ץ פעל בדרך המשפטית הנכונה, דהיינו במקצועיות, ביושר וכו’?

בעניין הזה אני יותר ממסכים עם הכותב, ואת דעתי על פסק-הדין הזה, ועל הקשקשן שנתן אותו, כבר הבעתי, כאמור. למעשה עוד עשיתי חסד עם פסק-הדין, משום שעו”ד אביגדור פלדמן היטיב עוד יותר להגדיר את הלא-כלום הזה:

“ולנשיא, בפסק הדין האחרון-אחרון שהתפרסם בשמו, אין שום דבר לומר על זה וכך לסכם את מפעלו המשפטי בבית המשפט העליון, במלים הנועלות את פסק הדין: ‘אשר על כן הוחלט, כי אין לקבוע מראש כי כל סיכול ממוקד הוא אסור על פי המשפט הבינלאומי המנהגי, כשם שאין לקבוע מראש כי כל סיכול ממוקד הוא מותר על פי המשפט הבינלאומי המנהגי. דיני הסיכול הממוקד קבועים במשפט הבינלאומי המנהגי, וחוקתיותה של כל פגיעה אינדיווידואלית צריכה להיקבע לאורם’.

“מה אומר כבוד הנשיא? אלה מלות הפרידה שלו מאתנו. זה מה שמסתתר מאחורי המידתיות והסבירות והחוקה הקנדית והמדינה היהודית והמדינה הדמוקרטית וההוראות להרכבת חוקה תוצרת בית עשויה שלושה חלקים – שכל מה שחוקי הוא מותר וכל מה שאינו חוקי הוא אסור”.

ועל כך אמרינן: א-בראבו! א-בראבו! א-בראבו!!!!

על ההיזקקות למשפט הבין-לאומי

פסק-הדין מתייחס גם למשפט הבין-לאומי, וגם על כך יוצא זעמו של הכותב, אלא שהואר מתחיל ב”המשפט הבינלאומי” ומייד מדלג אל “החוק הבינלאומי”:

“לפני שנמשיך, מה פתאום ”המשפט הבינלאומי”? ממתי החיים במדינת ישראל מתנהלים ע”פ ”החוק הבינלאומי”? חוקי מדינת ישראל נקבעים ע”י הגוף המחוקק של המדינה, והם הקובעים. זו לא חובה להפר את החוק הבינלאומי (איזה גוף בעל סמכויות חקיקה חקק את החוק הבינלאומי”?) או לא לנהוג לפיו, אבל זה לא צריך להיות על חשבון הצרכים הבטחוניים של המדינה. בכל מדינה מתוקנת בעולם מצפצפים על החוק הבינלאומי כאשר הוא נוגד את האינטרסים והצרכים של המדינה. זה לא צריך להיות שונה במדינת ישראל”.

ואכן, יש טעם מסויים בדברים, אלא שלמשפט הבין-לאומי יש קיום משל עצמו, ובאשר ל”חוק” הבין-לאומי, אני מוכן להסכים עם הכותב שאין “חוק” כזה, דהיינו אין חוקים כתובים אשר מעמדם הוא כמעמדם של חוןקי המדינות כלפי אזרחיהן ותושביהן.

לא שאני מומחה בתחום הזה, אבל, ככל שידיעתי מגעת, מה שיכול להיחשב כ”חוק” הבין-לאומי אינו אלא סך-כל האמנות הבין-לאומיות, וזה כולל גם את היחסים בין האו”ם ומוסדותיו לבין המדינות החברות בו, והאו”ם גם נזהר מאוד שלא להתערב בענייניהן הפנימיים של המדינות.

אבל ה”משפט” הבינלאומי אינו דבר אשר “אינו קיים”. הוא קיים, חי, נושם – ולפעמים גם בועט. זהו אוסף של כללים ועקרונות אשר התגבשו על ידי האומות בנות-התרבות, והם מקובלים גם על מדינת ישראל – וגם על הד”ר בר-ניר עצמו.

כך, למשל, אמנות ג’נבה על היחס לשבויי-מלחמה. אנחנו מכבדים אותה, ומקווים שגם אוייבינו יכבדו אותה.

גם זכותן של מדינות להגן על עצמן, כולל באמצעים צבאיים, היא חלק מהמשפט הבין-לאומי, ורק זה היה חסר לנו, שהמשפט הבין-לאומי לא היה קיים. נכון שלא תמיד הוא לטובתנו, נכון שגם הוא יכול  להיות מוטה-פוליטית, או נפט-אוריינטד, ונכון שבית הדין הבין-לאומי בהאג לא התייחס לצרכיה הבטחוניים של ישראל בדונו בעניין גדר-המחלוקת, אבל דברים כאלה קורים גם במשפט הישראלי, ואף אחד אינו קופץ על רגליו האחוריות, כל עוד הנפגעים מעיוותי המשפט הם אחרים.

אכן, המשפט הבין-לאומי אינו חלק מהמשפט המקומי שלנו, וכאשר יש סתירה ביניהם, הדין המקומי גובר – לרוב, ככל הנראה, לרעת האזרח ולטובת השלטון.

נשאלת השאלה לשם מה צריך אהרן להיזקק למשפט הבין-לאומי, כאשר הוא כבר היה “נעול” (ואין ספק שהוא היה נעול) על התוצאה הסופית של המשפט?

התשובה היא פשוטה: כאשר האסמכתא הזאת תומכת בתיזה שלך – אתה נושא את כל דגליה בשער-בת-רבים, ואילו כאשר היא אינה תומכת בתיזה שלך, אתה יכול להתעלם ממנה, או, במקרים המתאימים, אתה אומר אמנם לפי המשפט הבין-לאומי יש לנהוג כך-וכך, אבל הוא אינו חלק מהדין המקומי, ומעבר לכך אנחנו מדינה בסכנה קיומית, וכו’, וכו’, וכו’ …

אז לא צריך להתרגש מהתיבלון הבין-לאומי אשר אהרן ברק משתמש בו לתבשיליו, כי הוא היה מכין את אותה הארוחה בדיוק – גם בלעדיהם.

ובמאמר מוסגר הרשה לי, ישראל, לשער שאם היית בקי במשפט הבין-לאומי, גם אתה היית מתבל בו את מאמרך, נשוא מאמרי זה.

האם פסק-הדין הוא בגדר האפשרי (או “נכון”, אם תרצו)?

כמו שאני לא אוהב את הדרך בה ניתן פסק-הדין, השורה התחתונה שלו נראית לי כבלתי-נמנעת.

במקרה הזה הבג”ץ לא נתבקש – וגם לא יכול היה להתבקש – לאסור סיכול ממוקד מסויים, אלא לפסול את המדיניות אשר במסגרתה מבוצעים החיסולים האלה. מי שסבר שהבג”ץ אכן היה אוסר אותם טוטאלית, היה נאיבי גמור, ומי שסבר כי הוא יתיר אותם טואלית – היה נאיבי לא פחות.

ואכן, קשה לי לדמיין מצב בו יושב לו רב-מחבלים במסתור, מדריך מחבלים-מן-השורה, מצייד אותם, מכין להם תוכניות מבצעיות, אבל – ברוב חוצפתו – לא מוכן להתייצב למשפט על מעשיו אלה בפני בית משפט ישראלי, ואנחנו נהיה מנועים מ”להשתיק” אותו, רק משום שהוא לא מתייצב מול חיילנו עם נשק שלוף.

אבל, מאידך, גם קשה לי לדמיין מצב בו אנחנו מחסלים פעוטות בגן-הילדים רק משום שבעוד 13 שנים הם יצטרפו לחמאס.

אז בא הגאון מוילנה (הוא באמת נולד שם) ואמר כי במקרה קציוני האחד תמיד מותר, במקרה הקיצוני האחר לעולם לא מותר, ואילו בתחום האפור שבין-לבין, הכל תלוי ב”נסיבות העניין”…

מקובל עלי שבית המשפט אינו מנהל את מדיניות הבטחון של המדינה, אבל הוא אינו מנהל גם את מדיניות החינוך, התחבורה, הבריאות, והוא בכלל לא אמור לנהל שום דבר. הוא רק אמור להגן עלינו מפני שלטון “משתולל”, דהיינו מפני שלטון החורג מהמותר לו. לא תמיד הבג”ץ עושה את מה שהוא אמור לעשות, לא תמיד הוא עושה זאת כראוי, אבל ההגנה הזאת היא בתחום תפקידו.

אחת מעילות-ההתערבות של הבג”ץ בפעולות השלטוניות היא “חוסר סבירות קיצוני”: יכול להיות שהפעולה נעשתה בתחום הסמכות השלטונית, והרשות שרקלה את כל השיקולים הרלוואנטיים, ולא נזקקה לשיקולים זרים, כך שלכאורה הפעולה נעשתה “כדין”, אבל אם התוצאה היא “בלתי סבירה באופן קיצוני”, הבג”ץ יתערב גם יתערב בה.

טענת “חוסר סבירות קיצוני” היא “טענת-סל” שכיחה בבג”ץ, מעין “צ’יפס עם כל דבר”, ולרוב השופטים פוטרים את עצמם ממנה באמירה הסתמית “נחה דעתנו” שלא נמצא חוסר-סבירות קיצוני בפעולת המשיבים, ואכן, במקרה הזה, פרשת החיסולים הממוקדים, העותרים לא הצליחו לשכנע את אהרן ברק ושות’ בחוסר-סבירות כזה, ואם העתירה הייתה מוגשת ע”י איזה בוזגלו – ולא ע”י גופים מוכרים כמו הוועד הציבורי נגד העינויים בישראל, המיוצגים ע”י עו”ד מוכרים כמו אביגדור פלדמן – הם היו זורקים את בוזגלו זה מכל המדרגות, חצי שעה אחרי שהעתירה הוגשה במזכירות בית המשפט העליון.

איפכא מסתברא, לעניין סמכותו של הבג”ץ

עוד מילה קטנה לחברי אשר, למעשה, מברכים על השורה התחתונה של פסק-הדין – דחיית העתירה, ו”הכשרה” של הסיכולים הממוקדים – אבל טוענים כי הבג”ץ היה צריך לתת את אותה התוצאה – דחיית העתירה – בלי להיכנס כלל לגופו-של-עניין, וזאת משום שהוא “לא מוסמך” לדון בדברים האלה.

לא מוסמך – משום שאין זה מתפקידו לנהל את ענייני הבטחון של המדינה.

לטענה הזאת כבר השבתי לעיל, אבל כאן, כמנהג גוברין יהודאין, אענה לכם באיפכא-מסתברא: נניח שגורמי הביטחון מחליטים יום אחד להפסיק את החיסולים הממוקדים, ואתם סבורים שבכך הוא “מפקיר את בטחון המדינה ושלום אזרחיה”…

האם, לשיטתכם, גם אז הבג”ץ לא יהיה מוסמך לדון בנושא הזה?

עוד באותו עניין:

שמחה ניר, עו”ד: אהרן ברק, קשקשן בלתי-נלאה (ג): כמה שנים צריך כדי לומר בלה-בלה-בלה?

ד”ר ישראל בר-ניר: קצת שכל ישר, בבקשה

אביגדור פלדמן, עו”ד: שירת הברבור

פסק-הדין בבג”ץ החיסולים

עוד על הקשקשנים (בדימוס?):

שמחה ניר, עו”ד: אהרן ברק, קשקשן בלתי נלאה (א): “כאשר אני יושב בדין אני עצמי עומד לדין”

שמחה ניר, עו”ד: אהרן ברק, קשקשן בלתי נלאה (ב): על איזו “חמלה” אדוני מדבר?!

שמחה ניר, עו”ד: אהרן ברק ומישאל חשין – צמד הקשקשנים התורן – ה”חמלה” שלכם עושה שירות-דב לנשיא המדינה, משה קצב