הכחשת השואה ומה שמעבר לה

הכחשת השואה באה לידי ביטוי בשלוש צורות. ישנם כאלה הטוענים שזה בכלל לא קרה.

הצורה השניה של הכחשת השואה היא יותר אלגנטית. לא מכחישים את עצם המעשה, כאן הגישה היא, כן באמת קרה מה שהוא, אבל זה לא היה כל כך נורא כמו שמתארים את זה, ובכלל דברים כאלה מתרחשים בכל מלחמה.

הצורה השלישית, והגרועה ביותר, של הכחשת השואה היא הגישה המתארת את היחס של הנאצים כלפי היהודים במהלך מלחמת העולם השניה ואת השואה כמה שהוא שאיננו שונה ממה שישראל ”עושה לערבים” בימינו.

נושא הכחשת השואה מסרב לרדת מעל סדר היום. הקרקס שהתקיים בימים אלה בטהראן, אינו שווה התייחסות למעט הבחילה המתעוררת למראה אותם יהודונים עוטי זקן ופאות שמצאו לנכון לקחת חלק במחזה המביש הזה. האמת היא שלא חסרים יהודים אחרים, בחלקם ישראלים ”טובים”, שהתנהגותם והתבטאויותיהם בנושא אינן פחות מבחילות, למרות שהם הדירו את רגליהם מטהראן. הכחשת השואה היא פן אחד של הגלגול המודרני של שנאת היהודים הקלאסית או האנטישמיות (כדאי לזכור שאין חיה כזאת ”אנטישמיות”. זו בסך הכל מילת כיסוי euphemism שהומצאה במאה ה 19 כדי לאפשר לשונאי יהודים לשמור על חזות של נאורות. ייתכן מאוד שאילו הרצל היה חי 20 שנה קודם זמנו לא היינו זוכים להכיר בכלל את המושג ”אנטישמיות” והיינו מגיעים ישר ל”אנטי ציונות” שהיא הגירסא של ימינו.)

הכחשת השואה באה לידי ביטוי בשלוש צורות. ישנם כאלה הטוענים שזה בכלל לא קרה (הפרסי נמנה על הקבוצה הזאת). הגישה הזאת היא נחלתם של קומץ מופרעים קיצוניים בלבד, ולנוכח הררי העדויות הקיימים אף אחד לא לוקח אותם ברצינות. הצורה השניה של הכחשת השואה היא יותר אלגנטית. לא מכחישים את עצם המעשה, כאן הגישה היא, כן באמת קרה מה שהוא, אבל זה לא היה כל כך נורא כמו שמתארים את זה, ובכלל דברים כאלה מתרחשים בכל מלחמה. הדוגלים בגישה הזאת עוד מוסיפים ל”קינוח” ש”יותר רוסים” ו/או ”יותר פולנים” (בחר את מה שנראה לך) מאשר יהודים נהרגו במהלך מלחמת העולם השניה (דבר שהוא נכון עובדתית), וה”מדקדקים” גם טורחים להדגיש שהיו קבוצות אוכלוסיה אחרות (הצוענים למשל) שסבלו לא פחות (שוב, דבר שהוא נכון חלקית). על האסכולה הזאת נמנים לא מעט יהודים. אחד הידועים שבהם הוא נורמן פינקלשטיין (Norman G. Finkelstein)  המכהן כפרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת דה פאול (DePaul University) . הוא בנה קריירה שלמה סביב התיזה שיש מידה רבה של הגזמה בדיווחים על מימדי השואה, ושהציונות, ואחרי הקמתה, מדינת ישראל, משתמשות בזה כדי להשיג תמיכה חומרית ומסרית שאינן במקומן. הוא מרבה להסתובב בעולם ומופיע בפורומים שונים בהם הוא מפיץ את ”הבשורה”. לא קשה לנחש מי הם הגופים והארגונים הנותנים לו את חסותם.

 פינקלשטיין כתב מספר ספרים על הנושא, ביניהם The Holocaust Industry: Reflections on the Exploitation of Jewish Suffering ו-Beyond Chutzpah: On the Misuse of Anti-Semitism and the Abuse of History.
דמות ידועה אחרת השייכת לאסכולה הזאת היא נועם חומסקי (Noam Chomsky), פרופסור יהודי בעל שם עולמי מהמכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס MIT. חומסקי התפרסם כשיצא, בשם ”חופש הדיבור”, להגנתו של איזה צרפתי בשם רוברט פוריסון (Robert (Faurisson שכתב ספר בו ”הוכיח” שהשואה לא היתה מה שהוא חריג.

הצורה השלישית, והגרועה ביותר, של הכחשת השואה היא הגישה המתארת את היחס של הנאצים כלפי היהודים במהלך מלחמת העולם השניה ואת השואה כמה שהוא שאיננו שונה ממה שישראל ”עושה לערבים” בימינו. באסכולה הזאת שיעור היהודים והישראלים הוא בולט ביותר. הגישה הזאת היא נימה חוזרת בכתביו של הסמרטוט השבועי המשתתף כאן בפורום (יש לו הרבה תומכים לצערי), ויש רבים ו”טובים” בשמאל הישראלי המחזיקים בדעה הזאת. הנבזות הכרוכה בגישה הזאת היא כפולה. בראש ובראשונה היא מגמדת את השואה ומקנה לה מימד אנושי. מעבר לזה היא מקנה לשואה לגיטימציה ומכינה את התשתית ל”הצגה שניה”. פרופ’ ישעיהו לייבוביץ’ עם ה”יודו נאצים” שלו, הוא אבי הגישה הזאת (למיטב ידיעתי הוא מחזיק ב”זכות הראשונים” בתחום הזה). זה פשוט נשגב מבינת אנוש להבין מה מניע אנשים כאלה, ובמיוחד את היהודים שביניהם.

במובן מסויים הכחשת השואה היא חלק ממערכה הרבה יותר רחבה של התנערות מערכים של מלחמת העולם השניה. זו מגמה מאוד פופולרית בקרב האקדמיה והאינטלקטואלים הליברליים במערב בימינו. שורה רחבה של היסטוריונים פוסט מודרניים מוציאים ספרים ועבודות ”מחקר” שכל מטרתם היא להוכיח שבעלות הברית אשמות בביצוע פשעים נגד האנושות לא פחות מאשר הנאצים. בעלות הברית הפציצו ללא אבחנה אוכלוסיה אזרחית, ופגעו ב”חפים מפשע”, שלא על לדבר על הטלת הפצצות האטומיות על הירושימה ונגאסקי. על העובדות אין חולק. אבל כמו בחריצת הדין החד צדדית של ישראל בסכסוך עם הערבים, כך ההיסטוריונים האלה, שלרובם ככולם אין מושג ראשוני על מה הם מדברים, שופטים את ארועי מלחמת העולם השניה דרך משקפי וייטנאם ועיראק.

הכחשת השואה בצורותיה השונות, על כל המשתמע ממנה נקלטת טוב מאוד על הרקע האינטלקטואלי הזה, כשדפוסי חשיבה המוכתבים ע”י הפוליטיקה התקינה, מהווים זרז יעיל מאוד.

בעקבות הקורבנות האמיתיים – חרפתו של העם הארור

מאתר “כתבים”

פרק מתוך ספרו של אלן פינקלקראוט ‘עתידה של הכחשה’, הרואה אור בימים אלו בהוצאת ‘כתבים’, מבית ראובן מס (תרג. לוראן כהן). פינקלקראוט מנתח את הזיקה פילוסופית-היסטורית בין שנאת ישראל המודרנית לבין הכחשת השואה הרביזיוניסטית, לאור מיתוס הקורבן הארור.

העלבון הקל ביותר

מאת בועז מושקוביץ

הטענה, שישראל משתווה לגרמניה הנאצית במעשיה, היא הפגיעה הכואבת ביותר בבטן הרכה ביותר שלנו. הרמז הקטן ביותר, שדבר כלשהו, שצה”ל עושה ביש”ע מזכיר ולו במעט את מעשי הנאצים, הוא הדבר הקרוב ביותר להכחשת השואה מלבד הכחשת השואה עצמה.