למי תודה למי ברכה, ל”עבודה”

 

דוגמית                           

                                                                     

לכבוד

יואל מרשק

המחלקה המשימתית

התנועה הקבוצית

 

 

יואל שלום וברכה

 

היום נחתם לו פרק בחיי מדינתנו. אחרון חיילי צה”ל יצא את ה”רצועה” ונעל את שער כיסופים מאחוריו.

אירוע זה מסכם גם עבורנו חודש של עשייה אינטנסיבית בסיוע לחקלאי ה”גוש”. לה היו שותפים רבים וטובים, ויחד עם זאת, זכות הבכורה שמורה לך.

יזמתך, דבקותך במטרה, הניהול השוטף, ומעל לכל החיוך והסבלנות שהפגנת הם שהשלימו המהלך ואיפשרו פינוי חלקים ניכרים מהתשתית החקלאית בישובי גוש קטיף. בצעד זה סייענו כולנו בתקיעת יתד לבניית בית חדש למתיישבים שנעקרו מביתם.

כבר בימים הראשונים של המבצע התחדדה העובדה כי מדובר בהליך אליו נרתם ציבור רחב בעל עמדות שונות ומגוונות ביחדה לתהליך ההתנתקו. שמחתי שעל אף ה”התחלקות” של השבוע הראשון נמצאה דרך המלך שהבהירה כי קיים בציבור הישראלי השסוע והמפולג מכנה משותף הממתין לאלו אשר ישכילו לרתום אותו לעשייה בונה ויוצרת.

 

מסור הערכתי ותודי לצוות המחלקה אשר סייעו להוציא מבצע זה לפועל.

 

שנה טובה בברכה,

יאיר רינמן                                                   

מזכ”ל הקבוץ הדתי

העתק: מזכירי התנועה הקבוצית

 

תופעה מדהימה במסכת פשעי השמאל היהודי נגד העם היהודי, היא הצלחתו להביא את העם לידי שכנוע שכל הפשעים האלה לא רק ראויים, מחוייבי המציאות וההגיון ואף צו החיים, אלא, ראויים מבצעיהם להערצה ולהכרת תודה.

ידועה הצהרת אליהו גולומב באזני מנחם בגין – “מנגנון התעמולה בידינו ואנו נכוון את כותב ההסטוריה”. כנות ראויה לציון, וגם לתשומת לב. הודאה ברורה שלשמאל אין שום עכבות בשכתוב ההסטוריה, שכן, המטרה מקדשת את כל האמצעים.

מנגנון התעמולה המאביס את העם היושב בציון, מאז ימיה הראשונים של שיבת ציון הנוכחית, בתעמולת שקר וכזב נבזית ושפלה, ממשיך להצטייר בעיני העם כדורש טובתו. הוכחה לעובדה מצמררת זו, הוא המכתב התודה הנ”ל, לאמרגן עלילות דם רב פעלים, ומנהל מבצע ההתנדבות של בני הקבוצים לחורבן גוש קטיף וצפון השומרון, להגנת ה”דמוקרטיה”, כמובן!

 

מיהו יהודי                                  

 

“… היה גורם משכנע נוסף – פלגי וגולדשטיין הצעירים היו ילידי קלוז’, ד”ר קסטנר היה מורם ומנהיגם בתנועת הנוער הציונית בקלוז’.

“הצנחנים הצעירים צייתו לקסטנר והסגירו את עצמם. מיד הושמו שניהם בסד ועונו על ידי קציני הס.ס. והמשטרה ההונגרית…”

 

בן הכט היה סופר מזהיר, איש רוח ותסריטאי אמריקאי מחונן. מוצאו היהודי לא העלה ולא הוריד, היתה זו, בעיניו, עובדה ביוגראפית ותו לא. כל זה השתנה כאשר החלה ההשמדה השיטתית של אחיו היהודים באירופה, לעיני כל העולם ה”נאור” השותק, במקרה הטוב, ומשתף פעולה במקרה השכיח, לעיתים בהתלהבות רבה.

בן הכט יצא למלחמת חייו –  הצלת יהדות אירופה. הוא החל כאביר בודד, וכזה היה נשאר, אילולא חברו אליו אנשי הועד העברי להצלת האומה, בארה”ב – אנשי אצ”ל ובית”ר ואתם יהודים וגויים אנושיים. לתדהמתו הרבה גילה, שהמימסד הציוני, לא די שלא נקף אצבע להצלת היהודים, אלא העמיד כל מכשול אפשרי על דרכם של ה”פורעי החוק”, אנשי ה”ארגון”. כדרכו תמיד, הפיץ המימסד הציוני שקרים והוציא את דיבת הארגון רעה, כשהוא מייחס לו הצלת פושעים וזונות, בעוד שהם, הציונים, חפצים רק במיטב היהודים, קרי –  דוגלים בביצוע סלקציה ביהודים; לא בברירה בין ישרי דרך לפושעים, אלא בין אנ”ש, ה”סוציאליסטים” ועל כן ה”נבחרים” לבין כלל ישראל – יהודים, באשר הם יהודים, הנטבחים בידי מפלצות אדם.

מכאן הדרך לשיתוף פעולה עם רוצחי העם היהודי קצרה.

 

דוֹגמטיזם = פנאטיות

 

“זאת הסיבה לכך שאותה מפלגה עצמה שולטת בישראל, ולפני כן בתנועה הציונית, יותר מכל מפלגה אחרת בהסטוריה המודרנית, לרבות המשטרים הטוטליטאריים, פרט לברית המועצות…”

 

בדבריו על הספר “כחש”, אותו כתב בן הכט בעקבות משפט קסטנר, מנסה ד”ר מרלין, מי שהיה שותף בפעילות הצלת היהודים, להסביר את אטימות הלב של המימסד הציוני, בהנהגת חיים ויצמן ובן-גוריון:

 

“… הדוגמטיזם…. הוא המקור הראשוני לכל הפשעים, לכל ההשמדות ולכל מעשי הסאדיזם הקיצוניים, שבוצעו בבני אדם בקנה מידה גדול. אין חטא, אין פשע ואין מעשה זוועה שלא הוצדקו על ידי הדוגמה….

“הדוֹגמטיסט אינו חותר לאמת: הוא בעליה. המפקפק בדוֹגמה – הוא כופר ובוגד.  הדוגמטיסט אינו מאמין בוויכוח החופשי ובחילופי דעות. הוא הקובע מה טוב ומה רע, חייב אתה להאמין בדבריו ללא ערעור, מבלי להתייחס למידת טיפשותם, אווילותם וריקנותם הנמלצת. הפוליטיקאי הדוגמטי מזהה את אישיותו עם המדינה, עם האומה; אין הוא משרתן. התהליך הנפשי המאפיין את המנהיגות הדוגמטית הוא בערך כזה: ‘אנו מופקדים על הסוד, על המסתורין, על האמת, על הדוגמה…. על כן מה שחשוב באמת, יותר מכל הוא, שאנחנו נישאר בשלטון, שננציח את עצמנו בשלטון'”.

 

לתוך תבנית זו ניתן לצקת בקלות את קביעותיו של אהוד שפרינצק במאמרו – “אלטלנה – הרהורים פוליטיים מקץ שלושים שנה:

 

“… הנהגת האצ”ל לא שללה את לגיטימיות ההנהגה היישובית ולא תכננה שום מרד. אך זו, ההנהגה היישובית, שללה מאז ומתמיד ובצורה נחרצת את לגיטימיות הקיום של האצ”ל.  בעיני המרכיב הדומיננטי של ההנהגה היישובית – אנשי תנועת העבודה – לא היתה לאצ”ל אף פעם זכות קיום. המושגים ‘פרישה’ ו’פורשים’ קיפלו בתוכם תמיד, גם לפני הכרזת המדינה, עמדה נחרצת של דה-לגיטימציה ….מאז סוף שנות השלושים היה הארגון הצבאי הלאומי, שיצא נגד ה’הבלגה’, תופעה חורגת וחסרת זכות קיום. הוא היה בנה האופרטיבי של תנועה פשיסטית בלתי-לגיטימית, המאיימת, דרך קבע, על ההגמוניה הצודקת של ‘הציונות העובדת‘.

 

 

וכשיורדים, יורדים עד עפר                        

 

“וכששאלו אותי: ‘האם תוכלו לתת מכספי קרן היסוד להצלת היהודים בארצות הגולה’? אמרתי: ‘לא’! ואני אומר עוד פעם: ‘לא’! לדעתי, צריך לעמוד בפני גל זה הדוחה את הפעולות הציוניות לשורה שניה!” (דבריו של ראש יהדות פולין ויושב ראש ועדת ההצלה של הסוכנות היהודית בארץ ישראל. שנת 1943, מביא שמואל תמיר במשפט גרינוואלד – “כחש”).

 

בעימות בין המימסד הציוני לבין היהדות התופעה חריפה שבעתיים. לא די שמדובר בדוגמטיזם על כל החליים המתלווים אליו, אלא, במקרה שלנו, הדוֹגמה היא שלילת היהדות על כל צורותיה, אפניה וגילוייה – מורשת, תורה, עם וארץ. אנו, היהודים, האויב מלכתחילה. גם כשאנו מניחים לרשעים הדוגמטיקנים לדרוך על גויותינו, לדרוס אותנו ואת כל הקדוש והיקר לנו, להחריב את ארצנו ואת חיינו, הזעם, החימה והשנאה אינם שוככים כמלוא הנימה, ולהט הקרב אינו מצטנן; כל עוד אנו דבקים בזהותנו ובכל הנגזר ממנה, אנו האויב! גם בקברותינו… אנו האויב, גם כשאיננו משיבים מלחמה שערה. אנו המטרה לחיצי הדוגמה והדוגמטיזם של המימסד ה”ציוני”..

היראה מפני כישלון ומפני איבוד השליטה הטוטאלית, מביא את האנשים האלה לבצע את הפשעים האיומים ביותר. זו דרכה של דיקטטורה, שהפראנויה הוא אחד ממאפייניה – ועל כן היא מחסלת את כל העומד בדרכה, ומכאן ועד שיתוף פעולה עם רוצחי העם היהודי הדרך קצרה.

 

“כחש” – הכחשת ה”שואה” להבטחת הצלחתה

 

                                    רחובות, 29 בדצמבר 1944

מר יואל ברנד, תל-אביב

                                                    

מר ברנד היקר,

אבקשך לסלוח לי על שהשהיתי את תשובתי למכתבך. כפי שבוודאי ראית בעתונות, הייתי נתון בנסיעות רבות ודרך כלל לא היה לי רגע חפשי מאז הגעתי לכאן. קראתי גם את מכתבך וגם את תזכירך, ואשמח לראותך באחד הימים בשבוע שלאחר השבוע הבא – לערך בעשירי בינואר.

גב’ אתין – מזכירתי – תתקשר אתך לקביעת הפגישה.

 

                                                    חיים ויצמן

(תגובת חיים ויצמן למכתבו הנואש של יואל ברנד, שאיש לא התייחס לתחינותיו להציל את יהדות הונגריה. בעת חליפת המכתבים הזו, נטבחו יום יום אלפים מיהודי הונגריה. לויצמן היה זמן בשביל ברנד, רק לאחר שלא נותר איש מן היהדות הזו)

 

בספרו “כחש” מגולל בן הכט את פרשת שיתוף הפעולה של רודולף קסטנר, נציג הסוכנות היהודית, עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה.

בימים בהם נשלחו מידי יום 12000 מיהודי הונגריה ברכבות לאושוויץ, הסתובב לו קסטנר ברחבי הארץ, חפשי ומאושר, ברכב מפואר, כשהוא פטור מכל המגבלות שהוחלו על היהודים, כולל פטור מן הטלאי הצהוב. הוא קורב לחוג המצומצם של רב הטבחים קורט בכר, והיה ממש באופוריה. אני חביב הנאצים הכל יכולים, אשרי, יתום עמי, ואילו אני יכל להציל את כל משפחתי בנדיבות ליבם של הנאצים.

התמורה שנדרשה מקסטנר היתה “מזערית” – להסתיר מעיני יהודי הונגריה את החרב המונחת על צווארם ולהבטיח להם חיים טובים במקום אליו הם נשלחים. קסטנר עשה זאת ביעילות רבה, הלוא גורל משפחתו ומקורבי תנועתו היה על כף המאזנים. לא היו לו שום עכבות, גם לא מצד המימסד הציוני, שלא רצה בכל היהודים האלה בארץ ישראל.

את קסטנר גייסו הנאצים לאחר מרד גיטו ורשא, במטרה להסתייע בו במניעת מרד דומה בהונגריה. המימסד הנאצי הבין שהיהודים נשמעים להנהגה הציונית המקובלת בעולם היהודי כמנהיגתו. והם צדקו. וגם הצליחו.

קסטנר גמל לידיד נפשו, קורט בכר, משמיד יהדות הונגריה, בתצהיר לבית המשפט בנירנברג, בו ניקה את בכר מכל פשע, ואף הגדיל לעשות, והציג אותו כמציל יהודים.

 

מכיוון שקסטנר נדרש להם גם כאליבי לאחר התבוסה, שכבר נראתה באופק הלא רחוק, פנו בעסקת ה”סחורה תמורת דם” ליואל ברנד. ברנד נדהם מגודל הזוועה, אך האמין שיש לנסות כל דרך להצלת יהודים. ברנד רק לא העלה בדעתו שיש יהודים, יתר על כן, ההנהגה המופקדת על טובת היהודים, שלא רק יגלו אדישות לנוכח רצח העם היהודי, אלא אף יסייעו לו.

בתמצית – כאשר ניסה ברנד לעניין את המימסד הציוני – ויצמן, בן גוריון, שרת ושאר הפושעים, באפשרות להצלת יהודים בהוגריה, מסרו אותו היהודונים לידי שלטונות המנדט. אלה החזיקו בו, עד שהושמדו כל יהודי הונגריה, ואז שילחו אותו לחפשי, שבור ורצוץ, בעיקר נפשית. ברנד הבין שהמימסד הציוני ה”טהור”, הפקיר בכוונה תחילה, קרוב למליון יהודים למשרפות.

עוד לפני כן, הפקיר אותו מימסד, כשחבריו בארה”ב נוטלים חלק מרכזי בהפקרה זו של שבעים אלף יהודים ברומניה, שהוצעו ל”מכירה” לפ.ד. רוזוולט. הרומנים ביקשו 50 דולר לאיש, דמי הסעה ליהודים, טרם פלישת הנאצים לרומניה. רוזוולט הבטיח לבריטים, שהוא לא ישתתף בעקיפה הזו של ה”ספר הלבן”. המימסד הציוני מיהר להזים את הידיעה ואף שפך אש וגפרית על בן הכט שהביא לידיעת הציבור את דבר ההצעה.

כל משתפי הפעולה – הממשל האמריקני, הממשל הבריטי והמימסד הציוני המתינו בשקט, עד שהושמדו כל היהודים האלה על טפם ועולליהם. ואז נשמו לרווחה.                                                             

 

מדינת ישראל נגד מלכיאל גרינוואלד   

 

“… התרכזתי עתה במשא ומתן עם העסקנים הפוליטיים היהודים בבודפשט… ביניהם ד”ר רודולף קסטנר, הנציג המוסמך של התנועה הציונית. ד”ר קסטנר זה היה אדם צעיר, כבן גילי, עורך דין קר כקרח, ציוני פנאטי. הוא הסכים לסייע בשידול היהודים שלא יגלו התנגדות לגירושים – ואפילו לקיים את הסדר במחנות האיסוף – אם אעצום את עיני ואאפשר לכמה מאות או כמה אלפי יהודים צעירים להגר באורח בלתי ליגאלי לארץ ישראל. היתה זו עיסקה טובה, תמורת שמירת הסדר במחנות. המחיר… לא היה גדול מדי, לדידי.

“… סמכנו איש על רעה בשלימות. כאשר היה במחיצתי, נהג קסטנר לעשן כאילו נמצא בבית-קפה. בעת השיחה נהג לעשן סיגריה מבוסמת אחת אחר השניה, אותם היה מעלה מנרתיק-כסף ומצית במצית עשוי כסף. בגינוניו המהוקצעים ובהתאפקותו, עשוי היה בעצמו להיות קצין-גסטאפו אידיאלי…”.

(“וידויי אייכמן” – כפי שפורסמו בכתב העת “לייף” ב-28 בנובמבר וב-5 בדצמבר 1960, “כחש”).

 

ששת אחיו של מלכיאל גרינוואלד, אזרח ישראל, גר בירושלים, הושמדו על ידי הנאצים. בגליון ה-51 של עתונו הפרטי, האשים גרינוואלד את קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים. המימסד המפא”יי קם על רגליו האחוריות. השלכת רפש על אחד מן העדה, מטנפת את כל החבורה, וזה לא יעלה על הדעת.

ממשלת ישראל תובעת את גרינוואלד בעוון “הוצאת דיבה פלילית על ד”ר רודולף קסטנר, דובר משרד המסחר והתעשיה בממשלת ישראל… מתוך כוונה להוציא שם רע על ד”ר רודולף קסטנר הנ”ל”.

לגרינוואלד אין סיכוי. מכונת המימסד המשומנת היטב במיומנויות השקר ועלילות דם, מתייצבת נגד היהודי הזה.

הם לא לקחו בחשבון את עורך הדין הצעיר, הנמרץ והעקשן, שמואל תמיר, גם לא העלו בדעתם שהוא יילחם בהם עד הסוף, ללא שום פשרות.

בדברי הסיכום מביא תמיר קטע מפסק דינו של השופט חשין (נספח מס’ 12, בספר “כחש”): “כי בטרם הועמד לדין בישראל אפילו פושע נאצי אחד, עטו השלטונות הישראלים על יהודי (גרינוואלד), אחיהם של הקרבנות, אשר נפשו שתתה דם למשמע פשעי הזוועה.

“היום הזה תעניש מדינת ישראל –  שטרם עשתה דין אף לא במרצח נאצי אחד, שאף לא ביקשה להסגיר לידיה אפילו רב-טבחים אחד – היום הזה תנחית מדינת ישראל את ידה לראשונה על אח יהודי, ששיכל בתופת ההשמדה את ששת אחיו וכל בני משפחותיהם, אח יהודי שפשעי הנאצים וחטאת משתפי הפעולה הסעירו את דמו והרתיחוהו...”.

 

ואכן, בעיצומה של ה”שואה”, כאשר מדי יום מושמדים רבבות יהודים, כאשר בכל העולם ה”נאור” מתפרסם מדי יום “אינוונטר” הקהילות ומספר היהודים המושמדים, כאשר בריטניה הגדולה מקפידה על קוצו של יוד ב”ספר הלבן”, למניעה טוטאלית של הצלת יהודים נדונים למוות, עוסק המימסד הציוני ב”סיזון”, בצייד אחים ובהסגרתם לאותה בריטניה הנאצית. מליוני יהודים מושמדים, הכל גלוי וידוע, מהלך המרד בגיטו ורשה מדווח שעה שעה בכל העולם, והמימסד הציוני עוסק בענייני יוקרה ושלטון. למימסד הבן-גוריוני יש אויב אחד ויחיד, יהודים הנלחמים לשחרור הארץ מידי השלטון הזר, האכזרי, הציני וחסר כל רגשי אנוש בכל הנוגע ביהודים (ועל כך במאמר נוסף).

כבימינו אלה, כך גם אז – דם יהודים, הנשפך כמים, אינו עושה עליהם שום רושם.

“רק אין יראת אלוקים במקום הזה..”