מצעד האיוולת: האם – ועד כמה – על הנאשם להוכיח שהתמרור לא הוצב כדין?

מה יעש הנאשם – וכיצד יוכיח כי רשות התימרור מעולם לא החליטה להציב את התמרור או לסמנו – אם יזמין לעדות את הממונה על ארכיביה של רשות התימרור, וזה יעיד כי “התמרור הזה נמצא במקומו זה אלפיים שנות. אני עצמי זוכר אותו עוד כילד, כי זה על יד בית הורי, בו גרתי אז, ואותו אני פוקד בקביעות עד עצם היום הזה, אבל אני לא בטוח שבאותה התקופה היו מוציאים החלטות מסודרות בנושאים האלה, ומכל מקום – במשך השנים היו אצלנו שתי שריפות, ואין לנו בנמצא שום תיעוד מאותה התקופה”?

האם באמת הנאשם הוא זה אשר צריך להוכיח כי לראש העיר אין אחות? ומה אם ראש העיר עצמו יוזמן להעיד, והוא יאמר שהוא לא יודע?

התקנה

תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ”א-1961, זה לשונה:

 22. ציות לתמרורים

(א)  עובר דרך חייב לקיים את ההוראות הניתנות בתמרור, אולם תהיה הגנה טובה לנאשם אם יוכיח שהתמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין.

תקנה 22(א) נחלקת, איפוא, על פי לשונה, לשני חלקים – רישא וסיפא: הרישא קובע חובה, והסיפא מעניק הגנה, ולפי המקובלות המשפטיות קודם צריכה התביעה להוכיח את החובה, ורק משעשתה כן יצטרך הנאשם להוכיח את הגנתו – אם יחפוץ בכך.

ההשקפה המקובלת היא שהסיפא לתקנה הזאת מעביר אל שכמו של הנאשם את הנטל להוכיח שהתמרור “הוצב, סומן או נקבע שלא כדין”. להוכיח שליו”ר ועדת התימרור המקומית אין אחות, כאשר לא בטוח אם הוא עצמו יודע את התשובה.

במאמר הזה נראה כי להשקפה הזאת אין כל שחר – לא לפי המשפט הכללי, ולא לפי דיני התעבורה עצמם.

והשורה התחתונה – גם לפי המשפט הכללי, וגם לפי דיני התעבורה עצמם – היא שהתביעה צריכה להוכיח שהתמרור הוצב, סומן או נקבע על ידי הרשות המוסמכת, לאחר התייעצות עם מי שצריך להתייעץ איתו (אם צריך), ואושר על ידי הרשות המוסמכת לאשר את התמרור (אם יש צורך בכך), ואם הנאשם טוען שהרשויות פעלו שלא כדין – נניח משיקולים זרים – נטל ההוכחה לעניין זה (ולעניין זה בלבד) עובר אליו.

אבל תחילה מספר שאלות-תם.

שאלת-תם א’: נניח שהנאשם מוותר על ה”הגנה” שניתנת לו בתקנה 22(א), סיפא

נניח שהנאשם אומר לא מדבשכם ולא מעוקצכם, ומוותר על ה”הגנה” שניתנת לו בתקנה 22(א), סיפא;

נניח שהמחוקק בכלל לא קבע את ההגנה הזאת, או שקבע אותה, אבל מאוחר יותר הוא ביטל אותה, והתקנה הייתה נראית כך:

 22. ציות לתמרורים

(א)  עובר דרך חייב לקיים את ההוראות הניתנות בתמרור.

האם פירוש הדבר שלנאשם אין הגנה, גם כאשר התמרור הוא בלתי חוקי?

בשום אופן לא. איוולת היא. איוולת, איוולת, איוולת!!!

איוולת היא, משום שטענת אי-החוקיות לעולם עומדת לכל נאשם.

תישאל, איפוא, שאלת-תם נלווית לשאלת-התם הזאת: אם ה”הגנה” הזאת ממילא קיימת, לשם מה חוקקו אותה?

אני משער שבמשרד התחבורה – זה שמאז ששת ימי בראשית גילה חרדה מיוחדת לזכויות האזרח – מישהו גילה חרדה כזאת גם בעניין הזה. ייתכן שחששו מהתערבות של מחלקת החקיקה במשרד המשפטים, אשר דרכה עוברת גם חקיקת-משנה של משרדי-ממשלה אחרים, אבל גם ייתכן שהדבר נעשה בתום-לב.

לפי ההשערה הזאת אפשר להניח שבמחלקת החקיקה היו ערים ל”תוספת” המיותרת הזאת, אבל לא רצו לשחק את תפקיד הילד הרע, ונתנו לה להישאר.

ייתכן גם שבמודע רצו לגלגל את נטל ההוכחה אל שכמו של הנאשם, אבל לא העזו לומר זאת במפורש, והשאירו את המלאכה לבתי המשפט – כפי שאמנם הווה, אבל השאלה היא אם הם עד כדי כך מתוחכמים.

השורה התחתונה: יש לראות את ה”הגנה” הזאת כאילו אינה קיימת, ולחפש את התשובה במקומות אחרים.

שאלת-תם ב’: מתוך הנחה שהתקנה אכן מתיימרת להעביר אל הנאשם את נטל ההוכחה – מי הסמיך את שר התחבורה לעשות זאת?

שר התחבורה אמון על ניהול ענייני התעבורה במדינה, והוא הוסמך על ידי המחקק הראשי להתקין תקנות לשם כך.

שר התחבורה אינו אמון על ניהול ענייני המשפט במדינה, והוא לא הוסמך על ידי המחוקק הראשי להתקין תקנות בעניין זה. לדעתי אפילו שר המשפטים לא הוסמך לכך, אלא רק המחוקק הראשי (הכנסת), ובהעדר חוק של הכנסת, בתי המשפט יוצקים לתוך הוואקום הזה את התכנים והפרשנות שלהם. גם חובתה של התביעה להוכיח את אשמתו של הנאשם “מעבר לכל ספק סביר” היא, ככל הנראה, יצירה של בתי המשפט, ולא של המחוקקים.

אמור מעתה: אם התקנה אכן מתיימרת להעביר אל הנאשם את נטל ההוכחה – היא בטלה כלא-הייתה, משום שהיא הותקנה ללא סמכות.

הגענו, איפוא, שוב, בדרך אחר, אל אותה המסקנה.

שאלת-תם ג’: מה אם ארכיביה של הרשות עלו בעשן?

נניח – רק נניח – ששר התחבורה אכן הוסמך להתקין תקנות בעניין נטל ההוכחה, ונניח – רק נניח – שהתקנה הזאת אכן אמורה להעביר אל שכמו של הנאשם את נטל ההוכחה …

אבל מה יעש הנאשם אם יזמין לעדות את הממונה על ארכיביה של רשות התימרור, וזה יעיד כי “התמרור הזה נמצא במקומו זה אלפיים שנות. אני עצמי זוכר אותו עוד כילד, כי זה על יד בית הורי, בו גרתי אז, ואותו אני פוקד בקביעות עד עצם היום הזה, אבל אני לא בטוח שבאותה התקופה היו מוציאים החלטות מסודרות בנושאים האלה, ומכל מקום – במשך השנים היו אצלנו שתי שריפות, ואין לנו בנמצא שום תיעוד מאותה התקופה”?

ומה יקרה אם אדם כזה מוזמן להעיד, והוא בא ואומר “אני לא יודע אם יש או אין החלטה בעניין התמרור הזה. יש לנו בארכיב אלפי מסמכים והחלטות, ואין לנו כוח-אדם כדי לנבור בניירות האלה כל אימת ששאלות כאלה מתעוררות. אם המשטרה, כגוף חוקר, רוצה לבדוק את הנושא – הנה המפתחות, והרשות נתונה (אם היא בכלל זקוקה לרשות).

אבל למשטרה, אשר מגישה את האישום, אין שום אינטרס להשקיע ימים, שבועות ואף חודשים שלמים, לצורך חקירה אשר עשוייה לגלות שאין שום החלטה להציב את התמרור, ולהביא לזיכויו של הנאשם – בניגוד לאינטרס שלה, אשר הביא אותה להגיש נגדו את האישום.

יתירה מזאת אם החקירה המשטרתית תגלה כי אכן אין החלטה להציב את התמרור – המסקנה מכך היא שכל ה”אכיפות” שלה זה אלפיים שנות, היו בלתי חוקיות – וכדי בזיון וקצף.

מקרה-לדוגמה,  מנסיוני האישי

בתיק של אי-ציות לתמרור ניסיתי להתחקות אחרי תולדותיו של תמרור פלוני, אבל העירייה – עיריית טבריה – לא הייתה מוכנה לעזור לי, ואפילו לא לגלות לי מיהו עובד העירייה אשר אחראי על שמירתו של התיעוד הזה. בצר לי ביקשתי להזמין עובד-עירייה פלוני, אשר, לפי המידע שהצלחתי הגע עדיו, הוא העד הנכון, מבחינתי.

התוצאה הייתה שהעד הגיע לבית המשפט, והעיד כי לא הוא, אלא פלוני אחר הוא המחזיק במידע ובתיעוד, ואני ביקשתי להזמין את האיש הזה, אבל גם הוא לא יכול היה לספק את הסחורה, אלא רק לתת שם של עובד-עירייה, וכך שוב-ושוב, עד אשר בישיבה השישית (!) הצלחתי להביא אל השוקת גימלאי זקן של העירייה, עם מקל-הליכה, בקושי זז, והוא העיד כי התמרור הזה מוצב במקומו יותר מארבעים שנה, ובמהלך השנים היו אצלנו שתי שריפות …

והתוצאה הסופית: אחרי שש ישיבות, שש נסיעות מכפר-סבא לטבריה, קבע שופט התעבורה שלא הצלחתי להוכיח את המוטל עלי בתקנה 22(א), סיפא …

והמסקנה

המסקנה היא שאפילו אם נצא מתוך ההנחה שהתקנה אכן מעבירה אל שכמו של הנאשם את נטל ההוכחה, ואפילו אם שר התחבורה הוסמך להתקין אותה – עדיין היא “בלתי סבירה באופן קיצוני”, משום שהיא מטילה על הציבור גזירות שאין הוא יכול לעמוד בהן.

הלכה פסוקה מלפני בית המשפט העליון היא כי היותה של פעולת רשות בגדר “בלתי סבירה באופן קיצוני” עושה אותה לבלתי חוקית וחסרת-תוקף, וממילא יש לראות את הסיפא לתקנה 22(א) כאילו אינה קיימת.

הגענו, איפוא, גם בדרך הזה, אל אותה המסקנה, אבל גם הפרשנות הקונבנציונאלית, כפי שנראה מייד,  מביאה אותנו לאותה התוצאה.

המצב לפי דיני-התעבורה “נטו”: על הגדרת “תמרור”

תקנה 1 לתקנות התעבורה, תשכ”א-1961, מגדירה מונחים שונים, לצורך אותן התקנות, ומשום כך, לצורך פרשנותם של מונחים שבאותן התקנות, עלינו “לשכוח” כל הגדרה או משמעות אחרת של אותם מונחים – בין לפי ההגדרה המילונית, בין לפי משמעות המונח “בלשון העם”, בין לפי הגדרה בחיקוק אחר.

משל למה הדבר דומה: אם בחוק המעניק זכויות ליהודים נאמר בחוק זה “יהודי” – לרבות ערבי, משמעות הדבר היא שאם ערבי בא לתבוע את זכויותיו לפי החוק, אי אפשר להגיד לו אתה לא יהודי, אין לך זכויות.

תקנה 1 מגדירה “תמרור” כהאי לישנא:

“תמרור” – כל סימון, אות או איתות לרבות רמזור, שקבעה רשות התימרור המרכזית ואשר הוצב או סומן על פי הסמכה או על פי הוראה מאת רשות תימרור כדי להסדיר את התנועה בדרכים או כדי להזהיר או להדריך עוברי דרך.

ומעתה, לענייננו – לעניין תקנה 22(א) – “תמרור” זה לא מה שלמדתם בבצפר, אלא מה שלמדתם בבצפר + “על פי הסמכה או על פי הוראה מאת רשות תימרור”.

הרישא לתקנה 22(א)

נציב כעת את הגדרת “תמרור” שבתקנה 1 לתוך תקנה 22(א), רישא, ונקבל את זה:

(א)  עובר דרך חייב לקיים את ההוראות הניתנות ב[כל סימון, אות או איתות לרבות רמזור, שקבעה רשות התימרור המרכזית ואשר הוצב או סומן על פי הסמכה או על פי הוראה מאת רשות תימרור כדי להסדיר את התנועה בדרכים או כדי להזהיר או להדריך עוברי דרך].

אמור מעתה: לפני שתוטל על הנאשם החובה להוכיח הגנה כלשהי, על התביעה להוכיח כי ה”תמרור” (דהיינו: אותו לוח-פח מצוייר המותקן על עמוד, סימון בצבע על פני הכביש, וכו’) “הוצב או סומן על פי הסמכה או על פי הוראה מאת רשות תימרור“.

היאך מוכיחין זאת? “ראה דיני הראיות”, כמו שמלמדים בפקולטאות למשפטים, ללמדך שהשאלה ששאלת, חשובה ככל שתהיה, אינה רלוואנטית לענייננו, בשלב הזה (אבל אנחנו נחזור אליה, בהמשך).

הסיפא לתקנה 22(א)

בצורה בה הצבנו את הגדרת “תמרור” לתוך הרישא לתקנה 22(א), נציב אותה גם לתוך הסיפא:

(א)  … אולם תהיה הגנה טובה לנאשם אם יוכיח ש[כל סימון, אות או איתות … אשר הוצב או סומן על פי הסמכה או על פי הוראה מאת רשות תימרור …] הוצב, סומן או נקבע שלא כדין.

וזה אומר שאם אותה “הסמכה או על פי הוראה מאת רשות תימרור” היו “שלא כדין” – זאת על הנאשם להוכיח.

נעשה עכשיו “קונסולידציה” של הרישא והסיפא (ונא להתעלם מהמוסגר בעניין ה”קביעה” על ידי “רשות התימרור המרכזית” – נושא אשר נגיע אליו במאמר אחר):

(א)  עובר דרך חייב לקיים את ההוראות הניתנות ב[כל סימון, אות או איתות לרבות רמזור, (שקבעה רשות התימרור המרכזית) ואשר הוצב או סומן על פי הסמכה או על פי הוראה מאת רשות תימרור כדי להסדיר את התנועה בדרכים או כדי להזהיר או להדריך עוברי דרך], אולם תהיה הגנה טובה לנאשם אם יוכיח ש[כל סימון, אות או איתות … אשר הוצב או סומן כאמור] הוצב, סומן (או נקבע) שלא כדין.

ועם “יתרת החובה” הזאת אנחנו בהחלט יכולים לחיות, משום שהיא קיימת גם לפי הדין הכללי (ולענייננו – המשפט המינהלי) – כפי שנראה בהמשך.

המצב לפי הדין הכללי – קרי: המשפט המינהלי

לפי המשפט המינהלי עומדת כל פעולה שלטונית, כל “מעשה רשות”, בחזקת תקינותו. זו “חזקת הרגולאריות”, כפי שהיא נקראת בעברית צחה.

אם, למשל, בתביעה לפיצוי על נזקי תאונות דרכים רוצה חברת הביטוח לומר כי את רשיון הנהיגה שלך קיבלת בדרך לא-כשרה, ועל כן הביטוח “לא תופס” והיא פטורה מלשלם לך – מכוח “חזקת הרגולאריות” לא אתה הוא זה שצריך להוכיח כי קיבלת את רשיונך כדין, אלא חברת הביטוח היא זו אשר צריכה להוכיח כי קיבלת אותו שלא-כדין.

אבל אם חברת-הביטוח טוענת שאת כרטיס-הפלאסטיק שלך לא קיבלת בדלפק של משרד הרישוי, אלא אצל הזייפנים שיושבים עכשיו בבצואר – כאן נטל ההוכחה הוא עליך: אם לא תעלה להעיד איפה קיבלת את הרשיון, ולא תביא תעודת עובד ציבור ממשרד הרישוי – אתה בצרות, אפילו אם הזיוף הוא מוצלח ביותר.

הנה כי כן: אתה צריך להוכיח כי כרטיס-הפלאסטיק שבידך הוא “מעשה רשות”, ומשהוכחת זאת – על הטוען את ההיפך הנטל להוכיח כי אותו “מעשה רשות” נעשה שלא-כדין.

ומכאן בחזרה לעניין התמרורים וחוקיותם: התביעה היא זו אשר צריכה להוכיח כי אותו “סימון, אות או איתות לרבות רמזור …” אכן “הוצב או סומן על פי הסמכה או על פי הוראה מאת רשות תימרור …“, ומשעמדה התביעה בנטל הזה, הנאשם הוא זה אשר צריך להוכיח כי אותו “סימון, אות או איתות לרבות רמזור” אכן הוצב או סומן שלא כדין דהיינו שהרשות אשר הציבה או סימנה אותו פעלה שלא כדין.

“שלא כדין” כיצד. אם ערב-בחירות, למשל, העסקנים בעיריה, בניגוד לדעת יועציהם המקצועיים, רצו להרבות בתמרורים כדי להראות לבוחרים “פרפורמנס” – הרי אלה שיקולים פסולים. אם לאשתו של ראש העיר יש בית חרושת לתמרורים, או לצבע המשמש לסימונים על הכביש, והוא דאג להחלטות ואישורים להצבת תמרורים וסימונם כדי להרבות פרנסה למשפחתו – גם אלה הם שיקולים פסולים.

ושיקולים פסולים הופכים פעולה חוקית לבלתי חוקית, אבל מי שטוען כדברים האלה – עליו ההוכחה.

והשורה התחתונה: איך שלא נסתכל על השאלה המשפטית, ולפי כל מערכת-דינים שנביט עליה, נגיע לאותה התוצאה – לנטל ההוכחה הדו-שלבי: קודם התביעה מוכיחה את “מעשה הרשות” – ואחר כך הנאשם מוכיח, אם ברצונו וביכולתו לעשות כן, כי הרשות פעלה שלא כדין.

האמנם “גזירה” שאין התביעה יכולה לעמוד בה?

אני צופה טענת-נגד לאמור כאן, ולפיה הטלת עול ההוכחה על התביעה תכביד עליה ותפריע לה למלא את תפקידה.

הטענה הזאת אינה נכונה, אינה הוגנת – וגם אינה לעניין.

אינה לעניין – משום שהיא אינה טענה משפטית, וכשם שהנאשם העומד לדין על עבירה של עומס-יתר אינו יכול להתבכיין על שהוא נאלץ לעשות כן בגלל קשייו הכלכליים, מקל-וחומר המדינה חייבת לקיים את חוקיה-היא.

אינה הוגנת – משום שהטלתו על היחיד של הנטל להוכיח כי אין החלטה היא יקרה, ובמקרים רבים, כפי שראינו לעיל, היא למעשה גם בלתי-אפשרית, ואילו להוכיח כי יש החלטה מתאימה – אין פשוט מזה: מגישים לשופט דף-נייר – וזהו!

ואינה נכונה – משום שכל תובע הבא לבית המשפט ומנהל תיקים על עבירות כנגד תמרורים יכול – וצריך – להחזיק עימו “מלאי” של אישורים – או תעודות עובד-ציבור – המעידים כי אכן נתקבלו ההתלטות והאישורים להצבת התמרורים או סימונם. למעשה הדרך הקלה והפשוטה היא לפרסם ברשומות את ההחלטות להציב או לסמן תמרורים. הצגת עותק של הרשומות בבית המשפט די לה כדי להוכיח את “מעשה הרשות”, וכיוון שמנויי הרשומות משלמים את מחירם, המדינה עוד מרויחה מהפרסום הזה, ונזקה הוא לכל היותר אפס.

ניתנת בזה רשות לכל החפץ לעשות במאמר הזה כל שימוש בבית המשפט. המשתמש במאמר מוזמן לדווח לי על התוצאות (קבלת התיזה, דחייתה או התעלמות ממנה). quimka@quimka.com. תודה.