ומותר הציונל סוציאליזם מן הנציונל סוציאליזם, אין

 

פרק שלישי

 

מציונל-סוציאליזם לסוציאליזם, להקפאה

                                                                                  

 

“המדינה בסוציאליסמוס, כמו בפאשיסמוס ונאציות, נעשית אליל בשביל כל יחיד. אין לו דעה משלו, וחלילה לו להתנגד לאינטרסים שלה אף במשהו. ואף העומד בראש המדינה נעשה אל ואליל. כאלוהים בשמים, כן ה’ראש’, או ה’מנהיג’, או ה’דיקטאטור’ בארץ, יותר נכון – במדינה. אחת היא אם שמו ‘לנין’, או ‘סטאלין’, או שמו ‘מוסוליני’, או ‘היטלר’. ומזה פחדתי תמיד, וכשראיתי את ה’חירות’ ואת ה’דמוקרטיה’ שברוסיה הסובייטית… אין תימה, שנקעה נפשי מן הסוציאליסמוס”

(פרופ’ יוסף קלוזנר, “אבטוביוגרפיה”, תקופת 1919-1922 [תוך איזכור הלויתן” לתומס הובס]).

 

משה שמיר, בספרו “חוט השני” (הודפס 1987), מתאר את המלחמה הפנימית בציונות הסוציאליסטית, בין שני האלמנטים. פעם ידה של הציונות על העליונה ופעם ידו של הסוציאליזם על העליונה. בסופו של דבר ניצח האלים יותר, חסר העכבות יותר – הסוציאליזם.

בין השאר כותב משה שמיר (שם, 1987)                    

 

“אבל זו הצרה: ברגע שסיווגנו את היסוד הציוני בתנועת העבודה כיום, בגבולות “היש הקיים” – סיווגנו אותו במימד שלילי…. כל עצמה ומהותה של הציונות בחתירה בלתי פוסקת ובלתי נלאית להגשמת היעדים העליונים ביותר, מרחיקי הלכת ביותר, של גאולת ישראל בארצו…. אם יש היום – וזה כשני עשורי שנים – דריכה במקום ואפילו נסיגה בתחומים מרכזיים וחורצי-גורל של הציונות… הרי אחריותה של תנועת העבודה לכך אינה נופלת, ובשטחים מסוימים אף עולה, על חלקה באחריות להישגים הקיימים…..”.

 

הקשר הנפשי העמוק של משה שמיר לתנועת העבודה ולקו הסוציאליסטי בו נולד, אינו מאפשר לו לראות כי המכה החולה הזו ליוותה את תנועות ה”עמלים” מתחילת דרכן.

האנומליה שבסוציאליזם, אינה יכולה להחזיק מעמד בעם היהודי, אשר על כן, כל מה שנותר מן הציונל-סוציאליזם הוא אותו גורם, אחד ויחיד, העושה את “אחוות העמים” – האנטישמיות. וידם של “פעילי שלום מכל העולם” בראשות הישראלים, נטויה על ציון וירושלים להחריבן, מאז ומתמיד ועד עצם היום הזה.

מעולם לא היה איזה אלמנט דמוקרטי בהשתלטות השמאל על מדינת ישראל. היו אלה תמיד תככים, עלילות סרק ועלילות דם, ובעיקר אלימות –  כפיית הדוקטרינות ואף אלימות פיזית. ניצול האחריות הלאומית של העם היהודי, שהתבטאה ומתבטאת באיפוק לא טבעי, ובלבד שתימנע מלחמת “אחים”.

 

לולא חרשתם בעגלתי….

 

יהודי החסות מעניקים חסות למדיניות הפריץ האנטישמי

 

“ומכה חזקה היתה בשבילי קריעת עבר-הירדן מעל ארץ-ישראל וגזילתו מעם ישראל, שהכריז עליהם סיר הרברט סמואל בעשרה בסיון, תרפ”א (1921). בכל כח הכרתי עמדה לפני סכנת הצימצום של הארץ הקטנה; צימצום השטח לעליה, לחקלאות, לתעשיה, שהרי עבר הירדן גדול כמעט פי שלושה ומחצה מארץ ישראל המערבית, והוא אף פורה יותר ממנה…” (פרופ’ יוסף קלוזנר, אבטוביוגרפיה).

                          

המימסד ה”ציוני” קפץ על ה”מציאה” – תירוץ “כושר הקליטה”, בשירות המדיניות האנטישמית של בריטניה הגדולה. מה שלא הפריע לה לעודד הגירה מאסיבית של ערבים לארץ ישראל. הבריטים העדיפו את הנחשלים על בעלי התושיה והיזמה, שכן, על הראשונים קל מאד לשלוט, ואילו האחרונים עלולים להילחם על עצמאות.

הבריטים עצמם לא היו מאמינים שמדיניותם זו משחקת לידי המימסד הציוני, שאינו מעודד את העליה, אלא להיפך, קורא ליהודים להישאר במקומות מושבם. התירוץ – כושר הקליטה; המדיניות – ואפילו מוצהרת – סלקציה! 

 

המימסד הויצמני רצה לקבוע את הרכב האוכלוסיה בארץ ישראל, כלומר, לבצע סלקציה. מדיניות ה”ספרים הלבנים” של בריטניה, התאימה למדיניות הציונות הסוציאליסטית ככפפה ליד. קורלציה מלאה שררה בין האינטרסים של המימסד הציוני לבין המדיניות האנטישמית של הבריטים. וזו נמשכה גם בעיצומה של ה”שואה”.

נגד התירוץ הנפסד של “כושר הקליטה” יצא גם מכס נורדאו, כדלהלן:

 

“.. ארץ ישראל אינה מוכנה לכלכל מליונים של תושבים? אתמהה! .. הלוא התושבים הם היוצרים את הכלכלה. הם יוצרים אותה, בהשתמשם בכל מקורות הארץ; הם יוצרים אותה בעשותם, בהמציאם, ביסדם את אשר על פני הארץ ואשר מתחת לארץ… אין זה פרדוכס, זוהי עובדה, זו אכסיומה: ארץ אשר תרעיב מספר מאות אלפים של תושבים, נותנת שפע למליונים…” (דוד ניב, מערכות הארגון הצבאי הלאומי להלן – מ.א.צ.ל)

 

נורדאו לא היה לבדו במחאתו הנמרצת על מדיניותם של ויצמן ותומכיו. עתון “חדשות הארץ”, 31.8.1919 (מ.א.צ.ל), כותב:

 

“…. עוד לא היתה תקופה כזו, שהארץ תמצא חפץ בבניה ושהיהודים ימצאו חפץ בארצם…. אפילו בשלשלאות ברזל לא תעכבו, לא תעצרו את ההגירה, את שיבת בנינו לארצנו”.

 

אפילו מפלגת “הפועל הצעיר”, בוועידתה השנתית במקווה ישראל (ג-ו מרחשון תרפ”א):

 

“הועידה מביעה את מחאתה הנמרצת נגד כל נסיון הנעשה באופן בלתי ישר מצד ההסתדרות הציונית ושליחיה לעכב או להניח מכשולים על דרכי העליה של החלוצים”

                                                                                                                                                                                                                                                                       

(והשווה עם יצחק קצנלסון, הי”ד – “… לולא הנחתם את אבני הנגף, המכשולים על דרך חיי המונים מישראל, לולא שפכתם מי-שופכיכם על כל היקר לנו, על ארץ מולדת, לו היינו שם, בארץ אבות במליונינו….. לא היתה החיה הרעה, העם הגרמני מרהיב עוז, לא היה מעיז לגעת בנו…”)

 

הסכמה לקריעה, במקום “קריעה”!

 

 

(לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:  
(במדבר פרק יג)                                                 

 

“… הציבור לא זע, קול ענות של בודדים לא גורר אפילו הד. שאגת חמס על שוד-עם לא נשמעה… זהו פרי פעולתה החינוכית של ההסתדרות הציונית במשך השנים האחרונות. החינוך המרדים, המלמד תמיד זכות, המצדיק כל עוול, מקהה כל רגש ומרפא כל פצע בדברי מתיקה ובתנחומות שווא – זוהי השיטה אשר השכילה לעשות את התנועה העממית המדינית לחסרת אונים וחסרת ערך, לכתחילה – בעיני עצמה, ואחר כך – בעיני אחרים” (ברל כצנלסון, מ.א.צ.ל)                  

הבריטים יכלו לסמוך מראש על הסכמה פבלובית כנועה, מצד המימסד הציוני, לכל גזירה אנטישמית שלהם, ואפילו בתודה.

ב-16.9.1919, נתפרסמה ב”טיימס” הלונדוני (מ.א.צ.ל) כתבה מאת סופרו במזרח הקרוב, ובה נאמר:

“…. הציונים האחראיים ביותר מטרותיהם הנוכחיות הן תרבותיות וכלכליות יותר מאשר מדיניות… בענין העליה התשובה הציונית היא: על הכניסה צריך יהיה להשגיח השגחה מעולה ולהרשות לבוא רק לעולים נבחרים, בה במידה שיהיו לנו עבודה או אדמה. אנחנו צריכים להתנגד לכל לחץ הדוחף אותנן לצד תכניות גדולות של עליה מיד”.  

ואכן, כה דבריו של חיים ויצמן באגרת ביום 18.6.1922, לאחר החלטת בריטניה למעול במנדט שניתן לה ולקרוע מארץ ישראל = הבית הלאומי לעם היהודי – 77% (90,000 קמ”ר, מכלל 117,000 קמ”ר):

“…. תהיינה אשר תהיינה התקנות, שיותקנו לשם הסדר עליה זו, ההנהלה הציונית סומכת באמונה על ממשלת הוד מלכותו ועל הנהלת ארץ ישראל, ששתיהן תנהגנה בענין זה על פי העקרון הנ”ל…”

 

אבל איך ייגדל כושר הקליטה באמצעות “עבודה או אדמה“, כשהאדמה מופקרת? הפרופ’ קלאוזנר מספר על כאב הלב העצום שלו ועל מפח הנפש באומה כולה עם קריעת חלק הארי מארץ ישראל ומסירתו לערבים, בהסכמת המימסד הציוני, ואילו המימסד מרוצה ומתבדח –

         “….פגשתי במקרה אחד מעסקני הפועלים המפורסמים…. הוא העמידני ואמר – ‘קראתי את מאמרך על עבר הירדן. מאמר חריף וכתוב יפה. אבל למה אתה מתרגש כל כך? כלום, כבר  יישבנו את עבר הירדן המערבי'”? –

 

ב-1.2.1918 (התורן מס’ 46, מ.א.צ.ל) מבטיח נחום סוקולוב:

         
 

 “אנחנו מצידנו נתאמץ לעצור בעד זרמי אמיגרציה פתאומית לארץ ישראל… היהודים בחו”ל ישארו, כמקודם, אזרחים נאמנים לארצות מולדתם ומגוריהם – אולם ליהודי ארץ ישראל הרי זה יהיה בית נאמן ממש. התנועה הציונית אינה חברה לעזרת נודדים. אין מגמתנו למלא את הארץ בהמוני יהודים, סתם, מכל הבא ליד…”

 

בחודש אוגוסט, 1919, פונים חיים ויצמן, מ. אוסישקין וי, סימון, בחוזר רישמי, בשם הועד הפועל של ההסתדרות הציונית, בקריאה נמרצת אל ההמונים, דרך הפדרציות הציוניות הארציות (מאצל):

“… אל יהין איש להרוס את ביתו ואת עסקיו, טרם ידע בבירור כי יוכל להתיישב בארץ…. אל תדחקו את הקץ..”!

אבל, כשעלתה האפשרות לעלייתם של בעלי הון, על ממונם, שבקשו להימלט מאימי הפוגרומים באירופה ומפחד הבולשביזם הרוסי, ובממונם ניתן היה להגדיל עד מאד את “כושר הקליטה”, מיד קפצו ה”עמלים”, לעמוד בפרץ; וכך, ד”ר נ. סירקין (קונטרס, א’ סיון תרע”ט, מ.א.צ.ל):

 

“… והיו מסכימים להסתלק מאומות העולם לפינה שלנו… ואולם הציונות של ההון הפרטי נפגשה מצד פועלי ציון שבועידה (ועידת הציונות העולמית, לונדון, יולי 1920) בבקורת — נגד השקפות ישוביות אלו, הגנו פועלי ציון על רעיון הישוב העובד, אשר אין בו נותני עבודה ומקבלי עבודה. השאלה העיקרית כרגע היא הלאמת הקרקע, והאפשרות לכל פועל להשיג באריסות עולמית שטח אדמה, אשר יוכל לעבד בעצמו, מבלי להעסיק שכירים—“.

 

הם בעלי הבית. להם יש הזכות לכפות את תורות האבדון שלהם על העם היהודי; להם יש הזכות לנשל את היהודים מעל אדמתם. כך היה אז, כך עד עצם היום הזה. וזאת, כאשר הם, פחות מכל ציבור אחר בעם היהודי, מייצגים את היהודי, את בן אברהם, יצחק ויעקב, האבות שלהם ניתנה הארץ, להם ולבניהם, אחריהם, עד עולם. החוצפה הנפשעת, המתכסה בעלה התאנה של ה”דמוקרטיה”, שאין בו כדי לכסות על ערוותם האנטישמית. כביכול, הדמוקרטיה היא שהנחילה לנו את הארץ.

מחד, הם טענו שאין מניעה למסור את הארץ, משום שאין עולים, וצמצמו בהפקרת הארץ את כושר הקליטה, מאידך – מנעו את העליה, בתירוץ של מיעוט כושר הקליטה….. זו דרכם – דרך האיפכא מסתברא, העובדת טוב כל כך בעם הנחשב חכם….

נותנים לאויב רובים, טריטוריה, הסכמים, הפסקות אש, עצימות נמוכה של מלחמה, כבילת ידי צה”ל ואזרחים בהגנה עצמית, ואז מתבכיינים – אי אפשר לנצח את הטרור…

– אם אינך יכל לנצח את הנאציזם הג’יהאדי, הצטרף אליו! הרי, ממילא, אתה עושה זאת, כאשר אתה מסרב בכל מאודך, לנצח!