אחרי רצח רבין שמענו הרבה פעמים הטפות בנוסח “מילים הורגות”. רוצה לומר, שאלימות איננה בהכרח “מכות”. יש עוד דרכים לבטא אלימות. אני מסכים עם הקביעה הזו, אבל חולק נמרצות על הזכות של השמאל, לקבוע מהי אלימות שאיננה פיזית.

מאחר וכך, אני קובע שההכרזה של ההומואים והלסביות על כוונה לקיים מצעד גאווה בירושלים הקדושה- היא אלימות, שהזמינה אלימות. תגידו, מה פתאום נזכרתי להעלות את הנושא אחרי שהבעיה נפתרה, ואשיב לכם: היא לא נפתרה, ויש לה ספיחים. הראיון שהעניקה דנה אולמרט, לגל”צ ולערוצי תקשורת אחרים- הוא ספיח שמרמז על הבאות.

וכך אמרה הלסבית הגאה: “מצעד הגאווה נולד ביום שבו נמאס להומואים וללסביות לחטוף מכות בניו-יורק. פעם ראשונה שיצאו לרחוב ואמרו לא עוד. לא מוכנים להיות מושפלים. וזו בדיוק הגאווה- אנטי תזה להתבייש, ולכן חשוב שמצעד הגאווה יתקיים במרחב הפומבי. המאבק לא הסתיים” (וואלה / 12.11.06).

הייתה לה גם טענה לתקשורת שסיקרה את האירועים סביב המצעד שלא צעד- באופן שוויוני. מבחינתה, זמן שווה לדוברי הקהילה ולחרדים, הוא עידוד אלימות. “יש פה קבוצה של אנשים שמבקשים לצעוד בלי אלימות, ומולם ניצבת קבוצה שמאיימת באלימות, והתקשורת מציגה את שני הצדדים במושגים של פוליטיקלי קורקט”.

הפיסקה הזו, היא הסיבה לשורות אלה. הצגת החרדים כקבוצה אלימה, היא המשך טבעי וישיר של שנאה ודמוניזציה. אפשר היה להציג את ההתנגדות למצעד כביטוי לכאב עמוק ואוטנטי. זה יותר מדויק. מותר לחרדים להאמין בסיפור על סדום ועמורה כפי שהוא מופיע במקורות. מותר להם לחשוב שחברה שמציגה ומיחצנת יחסים הומו-לסבים, היא חברה רקובה. מותר להם להאמין שיחסי מין המקובלים בקהילה הם תועבה (אסור להם למנוע אותם). מותר להם להאמין שירושלים קדושה, והכי חשוב: מותר להם להאמין שתועבה וקדושה- אסור שילכו ביחד.

ולחברי הקהילה מותר להתעקש על קיום המצעד, ולאחרים אסור למנוע בעדם. ההתעקשות על ירושלים תמוהה- במיוחד אם יש להם ברירה. מצעד גאווה בת”א הוא אופציה מבורכת. כמו שהנימוס אוסר לדבר בשבח טעמו של החזיר בביתו של דתי, כך אין לכפות מצעד תועבה, בעיר קדושה.

מנקודת מבטם של חברי הקהילה ההומו-לסבית, העימות עם החרדים מכיל בתוכו אמירה: אתם לא נחשבים! הכאב שלכם לא מעניין אותנו, ומול רצוננו, אמונתכם מבוטלת!! זוהי ליבראליות סלקטיבית ואגרסיבית. זוהי דעתי הנחרצת, ובעניין הזה אני לא לבד.

לחיזוק טיעון מקובל להיתלות באילן גבוה. אני אתלה באילן גמדי. אומרת “יקירת הקהילה ההומו-לסבית לשנת 2004”, הגברת שולמית אלוני: “מלכתחילה לא היה צריך לקיים את המצעד בירושלים, כי זו עיר בלתי נסבלת מהבחינה הזו” (nrg-13/11/06). היא כמובן לא החמיצה את ההזדמנות להשתלח בחרדים, אבל מה שחשוב, זוהי השורה התחתונה: “מלכתחילה לא היה צריך לקיים את המצעד בירושלים”.

העקשנות הזו לקיים את המצעד דווקא, דווקא, דווקא בירושלים, הייתה עלולה להסתיים באסון. ואלמלא עלייה דרסטית במספר האתרעות לפיגועים- היינו עדים להתנגשות דמים בין שתי הקבוצות. מי צריך את זה? מזל שהאקטואליה יודעת לפעמים להיות אירונית: בזכות פגז טועה שהרג עשרים אזרחים בבית-חאנון, יחצני התועבה הסכימו לצעוד במה שדנה אולמרט כינתה: “מכלאה”.

עכשיו יש לה שתי סיבות להפגין נגד “הפשעים” של צה”ל. השלטים אותם נשאה לפני ארבעה חודשים בהפגנה נגד הרמטכ”ל עם הכיתוב “יש רוצח בשכונה”- כוחם יפה גם היום. אם לא מתחשק לה לעשות זאת בצהלה, או להדרים לשדרות, היא יכולה לשלב הפגנה עם ביקור אצל ההורים בירושלים הקדושה. אל חשש: שלטים עם הכיתוב הזה, ישאירו את החרדים בבית.