תחת הכותרת- “אסור לסלוח ליגאל עמיר”, קובע ידידיה שילה (בשבע):

 

“עוד לא היה במדינה רצח שהצליח לעורר שנאת אחים גדולה כל כך, עד כדי סכנה להיותנו עם מאוחד…”.

 

מה חושב שילה על הצגת הדברים כדלהלן –

 

מעשי הרצח של רבין ו”מחנה השלום”, הצליחו לעורר שנאת אחים גדולה כל כך, שהביאה לחיסולו של רבין…..

 

ואולי, כבוד הרב, תישפוכת השנאה המוטחת בציבור התרומי ביותר בעם ישראל, מעידה דווקא על שופכיה? למשל, על יצחק רבין בעצמו, שהיה שטוף בשנאת ישראל? לא די שהמחזיקים במורשת השנאה של רבין רואים לעצמם הכשר להתעלל ביהודים, הנה קבלו מכמה רבנים “ממלכתיים” תוקף תורני להכשר הזה.

על מה מעידה העובדה שהטבח ב”אלטלנה” לא “הצליח לעורר שנאת אחים גדולה כל כך, עד כדי סכנה להיותנו עם מאוחד…”? 
                                                                

לדעתי, זה מעיד – או על עליבות המחנה הנרצח, או על התגברות לא נורמלית על רגשות טבעיים, שהיו חייבים להגיע לכדי ביטוי, אך נחנקו מרצונם של יהודים, שהיו מוכנים לשלם כל מחיר למניעת “מלחמת אחים”. ההימנעות המקובעת מתגובה על המלחמה האכזרית והסופנית שמנהל השמאל נגד העם היהודי, כבר מזמן אינה מעידה על מוסר עליון או על דאגה לאחדות ישראל. ההבלגה הזו מעידה על אינאונות; היא מעידה על העדפת אחדות בעמידה על הדם, על פני חיי העם היהודי ועל אחיזה בארצו, מקלטו האחרון!
                                                                                                               
                                          

עובדה היא שההתעללות ב”ימין” היא תמיד שמאל-מימסדית, ואילו מעשים מ”ימין”, הם תמיד יזמה פרטית. בכל זאת, ההכללות האנטישמיות מגיעות תמיד מצד שמאל. רדיפת הרבים מגיעה תמיד מצד שמאל! והרב מבין…..

                                                                   
 

 שנתיים לפני רצח רבין (24/10/1993) כתב הסופר אהרון מגד, איש “שלום עכשו”:
”הכמות והעוצמה של כינויי הגנאי ושל ביטויי השנאה, הבוז, המיאוס, uהתיעוב, שהוטחו במשך עשרים וחמש השנים האחרונות כלפי המתנחלים – אפשר להשוותם בהצטברותם רק לאלה של האנטישמים כלפי היהודים. כך בוצע, במשך השנים מעין ‘רצח אופי’ קיבוצי”. כלומר, על פי עדותו של מגד, במשך עשרים ושבע השנים שקדמו לרצח רבין, התנהלה בארצנו הסתה הנובעת מתהומות של שנאת ישראל.

 

מכיוון שהדברים ידועים, ואף גורמים בחילה, נביא רק דוגמא אחת לחזון ה”שלום”, כפי שהוא נראה לחיים חפר, “משורר הפלמ”ח”:

 (ידיעות אחרונות, 28.2.86):

”לא יהיה לך מנחם ומנוחם
ואש תצא מזרעית שעל גבול לבנון ותיגע באש הבאה מירוחם
ומכל טירות גוש אמונים יעלה העשן, והאבק מכל עסקי החווילות
עלה תעלינה בהר שומרון כל עיירות ה”לחם” הרעבות והמובטלות
וכאשר החשכה תרד עליכם בצהריים, וסכין המסכנים תבוא בלילות
כבר לא תהיינה יותר שאלות.

“… כך ערי המובסים/ הרוח תפער דלתות חורקות ותנקש בחלונות ובתריסים
חרולים יתגלגלו בכיכר ועשב בר יכסה את הגבעות/ ברכות השחיה יתייבשו
ובמתנסי”ם שברי כיסאות/ ושלטי חנויות התלויים על בלימה, יספרו מה שהיה ולא יהיה עוד/
הארץ אכלה את יושביה, ולא נותר להם דבר, מלבד – דמעות..”

 

זה אותו חיים חפר שכתב בשיר “רבותי ההסטוריה חוזרת”, את הבית הבא, המושמט, זה שנים, מכל השירונים:

 

יריות בקאהיר עת נשמעו

עת מבית איים האסון

אל העיר בחורינו נקראו

וקורא להם שם הסזון

 

ומשהו, כדי להבהיר, שהנרצח עצמו היה ממובילי ההסתה –  (זה, מסתמא, היה לפני הרצח.)

” בגוש אמונים ראיתי תופעה חמורה ביותר, סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית.”
(יצחק רבין. ” פנקס שירות” . עמ 550 “והיום עוטפים בזה דגים”, אורי אורבך, חגי סגל)

“נפגשתי בשעתו עם המתנחלים… לא היתה להם שום תכנית רצינית להתנחלות, ומטרתם הבלעדית היתה פוליטית” (“דבר”, 30.7.1974, שם)

“גוש אמונים הוא אחד הגילויים החמורים ביותר במערך הפוליטי בישראל. אין זה גוף התיישבותי, אלא גוף פוליטי… כיוון שאין זו תנועה התיישבותית, אני מציע למפלגה להימנע מעודף הזדהות אתה” (יצחק רבין, “דבר”, 18.12.1975, שם).

(מאידך, מופיעים שם גם דברים אחרים, כמו – “לא אשלול האפשרות להחיש ההתיישבות בגדה”, מעריב, 4.11.1979, או – “פינוי הגדה המערבית מצידנו יגרום לאיום הגדול ביותר שיכול להיות בשבילנו. חוזה במזרח התיכון אינו כמו חוזה באירופה”, על-המשמר, 27.3.1986, [שם] ויש אומרים שהוא נרצח משום שהתכוון לבטל את הסכמי אוסלו).

                                                                                 
היפוך הדברים על ידי ידידיה שילה זו התרת דמנו!                                                                                                                                באותה מידה אמור שילה לא לסלוח לסנהדרין שהוציאה להורג יהודי מסית ומדיח, מבלי להתחשב באפשרות, שבמעשה זה יראו לעצמם הגויים היתר לטבוח ביהודים בכל דור ודור, במשך שנות אלפיים.

לפני אלפיים שנה הוצא להורג יהודי מסית ומדיח, במצוות הסנהדרין. יהודי עמד לדין לפני בג”צ יהודי, נשפט ודינו נגזר למות. אותה סנהדרין, שנחשבה ל”סנהדרין קטלנית” אם המיתה אדם פעם בשבעים שנה, מצאה לנכון להמית את ישו. זה היה ענין יהודי פנימי! אבל מאז, כל נוצרי זב ומצורע רואה לעצמו זכות וחובה לרדוף את היהודים, גברים, נשים, טף ויונקים; בכל דור ודור עומדים הם עלינו לכלותנו. בעובדה זו לבדה –  החייתיות של חסידיו, יש כדי להעיד על שיפוטה הנכון של הסנהדרין (גם אז האשימו את הרבנים שדחו את כוונותיו לחזור בתשובה).

מזלנו שלא רצחנו את מוחמד! תארו לעצמכם שגם המוסלמים היו שונאים אותנו וטובחים בנו… שלא נדע מצרות.

                                                                                                                     

דם יהודים נשפך בארצנו כמים, זה למעלה ממאה שנה..

ולאחר כל מעשה טבח, קופצים מהרסינו ומחריבינו ומסבירים, במקרה הטוב, ומצדיקים במקרה השכיח, את מעשי הטבח.

למשל – אלו מתנגדי השלום, המנסים להפריע למהלכי השלום של ערפאת. אם רוצים להפסיק את המומנטום של ערפאת, מה טבעי יותר מחיסולו? איך יפריע לערפאת רצח תינוק יהודי?

או – זה היה צפוי לאחר פעילות צה”ל….

זה שפעילות צה”ל באה כתגובה על טבח עשרות יהודים, זה לא ממין הענין, כי לדעת מהרסינו ומחריבינו ל”מדוכאים עלי אדמות” מותר הכל.

במארס השחור, חדש אחד בלבד, תקופת פורים התשנ”ג, נטבחו בארצנו חמישה עשר בני אדם, ארבעה עשר יהודים, ועוד ערבי אחד בטעות. בהמשך כל אותה שנה נטבחו יהודים (בשבעת החדשים הראשונים לחתימת הסכמי הדמים באוסלו נטבחו בארצנו 54 בני אדם), בסיומה, בפורים התשנ”ד, קם ברוך גולדשטיין, הי”ד, צדיק אחד בסדום, העומדת על דמם של היהודים, והכה בעמלק, והארץ הזדעזעה ת”ק על ת”ק פרסה.

                                                             

שלושה חדשים לפני כן, עצם ד”ר גולדשטיין את עיניהם של חברו הטוב, מרדכי לפיד ובנו שלום, שנרצחו בירי מטווח אפס בגבעת החרסינה, בתחנת האוטובוס. בהלווית הקדושים, נרגמו המלווים באבנים על ידי מרצחי חברון, שניצבו על גגות הבתים וחגגו. חיילי צה”ל ניצבו מנגד ולא עשו דבר, כי העדיפו לחזור הביתה בשלום, ולא דרך בתי מעצר ובתי משפט.

בליל פורים צרו אלפי ערבים על מערת המכפלה, בעת קריאת המגילה, וצעקו – אטבח אל יאהוד –  כמה ימים לפני כן, נתלו ברחובות חברון מודעות לערבים, להכין מצרכי מזון, כי לאחר הפוגרום בוודאי יטיל צה”ל עוצר בחברון. ד”ר גולדשטיין קבל הוראה מן הצבא להקים בית-חולים שדה, לקראת הפוגרום שתכננו הערבים לעשות ביהודי חברון. לא עלה בדעת שלטונות צה”ל למנוע את הפוגרום מראש…

הד”ר העדיף מניעה על עצימת עינים ועשה את מה שצה”ל צריך היה לעשות זמן רב לפני כן, ועדיין אינו עושה.

פתאם “פורים כבר לא יהיה מה שהיה”, התבכיינו כל חוגגי הקרניבלים.

לאחר מעשי טבח ביהודים, הצהירו גבורי ישראל, שהמרצחים לא יצליחו להשבית את מסיבותינו ואת חגיגותינו, אנחנו נראה להם! דווקא נחגוג את יום העצמאות! אנו נמשיך בשיגרת חיינו, דווקא להם!  ממש תעצומות נפש. עד שחוסלו “מתפללים מוסלמים חפים מפשע”. חלאת האדם, שנאספה מכל איזור הר חברון לקראת הפוגרום. 

                                                                                        

גם וועדת חקירה קמה. איך תיתכן סטיה כזו מן השיגרה, איך קרה שהכבשה טרפה את הזאבים, זה לא כדרך הטבע, זה צריך בדיקה. גם אז נפרצו כל מעיינות השנאה  השמאלנית ליהודים. פתאם התגלה רוצח במזרח התיכון. הוא, רק הוא ולא אחר, אחראי לטבח העם היהודי בארצו כבר למעלה ממאה שנה!                                                                                             

הערבים הבינו שוב, שעל רצח יהודים יש חסינות, על חיסול ערבים אין דבר כזה. הם הבינו שהיהודים יגנו על זכות הערבים לרצוח אותם, עד נשמת אפם האחרונה. ובנוסף לכך, מיום זה והלאה, כל נקמת דם שלהם, בכל יהודי שזז וגם בתינוקות, תמצא את צידוקה – הכל בגלל ברוך גולדשטיין.

חיסול ממוקד ברוצח ערבי, טרף, טבח ללא הבחנה ביהודים חפים מפשע, כשר!           

                                          

ורבני ישראל הגדילו לעשות בפולמוסי סרק ובגינויי סרק. מה מותר ליחיד ומה מותר לרבים. שמשון או לא שמשון. מה שבטוח הוא – ליחיד ולרבים בישראל, מותר להגיש את הצוואר לשחיטה. כאן אין פולמוסים, אין גינויים, יש רק “אחדות ישראל”!

אדריכל  “המזרח התיכון החדש”, שמעון פרס, האחראי יותר מכל אדם אחר ל”קרבנות השלום”, פצח בקול קינה – בעבר היה לנו חלום מתוק, ש”מתנחלים” וערבים יוכלו לחיות בדו-קיום… בא “הרוצח מקרית ארבע”, מתנחל, כמובן, והחריב על פרס את חלומו. כל עוד נטבחו יהודים, המשיך פרס להשתעשע בחלומו המתוק, אבל, משקמה הכבשה על הזאבים, חרב עליו חלומו של אותו רשע.

ואל תאמינו לרגע שהשמאל אוהב ערבים. זה לא זה! הוא שונא יהודים! אין זה מאהבת המן, אלא משנאת מרדכי, שלא יכרע ולא ישתחווה.

רבין, שרצח יהודים מונצח על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן, ד”ר גולדשטיין, שהרג באויב, אינו מונצח בשום מקום, גם האתר שהוקדש לו, נחרב על ידי מדינת ישראל.

רבין, שברח משדה הקרב, והשאיר אחריו את הפצועים, מונצח בבתי חולים, הרופא המסור, שהציל חיים רבים, חיי אזרחים וחיילים, מנואץ ומבוזה.

פסטיבל רבין הוא הדבר המובן מאליו ביותר במדינה הזו, שגם קבעה יום אבל ממלכתי לזכרו, אבל אזכרה לד”ר גולדשטיין, על ידי מוקירי זכרו, מתוארת כדלהלן –

 

“אנשי הימין הקיצוני, המזוהים עם תנועת “כך”, קיימו הלילה תפילה על קברו של ברוך גולדשטיין, מי שרצח לפני 11 שנים 29 מתפללים מוסלמים ופצע 125 נוספים במערת המכפלה, ולאחר מכן נהרג.

“המשטרה, מנגד, גידרה בקריית ארבע את רחבת הקבר של ברוך גולדשטיין, וצה”ל הכריז על איזור הקבר שטח צבאי סגור. אולם, זה לא מה שמנע, כאמור, את כניסתם של אנשי כהנא למתחם. אנשי כהנא מסרו שההילולה לזכרו של גולדשטיין תתקיים למרות ניסיונות המשטרה למנוע אותה.”

 

למה? כי השמאל קובע את הנורמה בישראל. כי השמאל הוא הפוסק האחרון בנושאי הפוליטיקלי-קורקט, כי כל נקיפת אצבע במדינה הזו מוכתבת על ידי דוקטרינה רדיקאל-שמאלנית. ושטיפת המח והטלת האימה, נוסח סטאלין, נוראות כל כך, שכיום הלוך המחשבה השמאלני מקובע במוחו של העם הזה, כתורה למשה מסיני. זה מפחיד, זה מבחיל!

אין זה משנה כלל מי רצח את מי, איך מתי ואם ה”עיתוי” היה מתאים או לא – שנאת היהודים תמיד במקום, כפי שכתב גולש באתר nrg – למה אני לא עצוב היום, גם מתנחל וגם דתי – זה לאחר רצח שלמה מינץ, קב”ט הישוב איתמר.

ולאחר רצח שולי הרמלך  (שאלמנתו, לימור, גורשה עם יתומיה מצפון השומרון): “יופי, אחד פחות להגן עליו”.

לשנאה תהומית ומרושעת כזו, ידידיה, אין שום קשר לרצח יצחק רבין! למעשה, גדולי המסיתים נגד היהודים הם דווקא אלה ששנאו גם את רבין, משום שלטעמם היה איטי מדי במעשה השלום, כלומר, לא הזדרז בחורבן התיישבות יהודית.

אם מותר או אסור לסלוח ליגאל עמיר, זה תלוי בנסיבות הרצח, אין לזה שום קשר לשנאת ישראל מצד שמאל! ההבנה שמגלה ידידיה שילה לאנטישמיות ממש מדהימה!

.