הפרקים הקודמים של “המבט לקונספירציה”

 

[א] קונספירציה – המלה האסורה

 

[ב] סבירות הקונספירציה

 

[ג] קונספירציה והסתה

 

 

ההוכחה “המוחלטת”

מאז שכתבתי את שלושת הפרקים הקודמים של “המבט לקונספירציה” עברה כשנה, הוויכוח סביב חקירת רצח רבין עדיין תקוע בחומת חוסר האזנה, שגולת כותרתה היא “יגאל עמיר הודה ברצח, הנושא סגור”.

לעניין הזה התיחסתי בפרק ב’, למעשה מדובר בנימוק שאינו נימוק, טענה בלתי רלוונטית לנושא המדובר. כפי שעולה מממצאי החקירה, לא הייתה אפשרות פיזית שקליעיו של יגאל עמיר פגעו ברבין, לכן להודאתו אין תוקף. המשמעות היא, שיש לחדש את חקירת הרצח ובין שאר הנושאים, יש לחקור את יגאל עמיר: מה היה חלקו האמיתי בארוע ומדוע הוא התעקש שהוא הרוצח עד נובמבר 2005, רק אז חזר בו מהודאתו.

באחד האתרים, שבהם פרסמתי את הפרקים הקודמים, הגיעו המבקרים לשיא חדש: “היות ובנימין נתניהו לא חידש את החקירה, זו ההוכחה, שאין ממש בכל התיאוריות שלכם”. אמנם, אם נתניהו לא חידש את החקירה, אז גם לא יכול היה לדעת אם יש או אין ממש, אבל לא זו הנקודה החשובה כאן.

נצפית כאן תופעה מדהימה: הציבור בהמוניו משקיע מאמצים בחסימת תנועת המידע אל חושיו, נמנע מהעיסוק בממצאים העובדתיים הקשורים לזמנים ומקומות של הארועים, מתעסק בכל מה שמסביב, רק לא בפרטי הארוע עצמו ומחפש מישהו שיחשוב ויסיק מסקנות במקומו. המשימה האחרונה כל כך חשובה לו, שאותו ציבור מוכן להטיל אותה אפילו על בנימין הכי שנוא נתניהו.

תפישה דומה שררה בתקופת סטלין בקרב אנשי נ.ק.ו.ד., היא נקראה “יחסות ההוכחה” והיו להם אפילו עבודות תיאורטיות בנושא הזה. המשמעות שלה: אין הוכחה מוחלטת על בסיס הראיות, כל הוכחה כזאת היא יחסית, לכן על החוקר להביא את החשוד לידי הודאה באשמה, שהיא ורק היא ההוכחה המוחלטת באשמתו…

 

מה היה חלקו האמיתי של יגאל עמיר, מי באמת ירה ברבין, האם היה זה מתוכנן או מקרי, מי יזם את הרצח? השאלות רבות והתשובות – רבות מדי. מתגלגלות מספר תיאוריות שונות, ביניהן אחת הטוענת, שהרצח בוצע ביוזמת שמעון פרס, אחרת טוענת, שהיה זה ארוע מתגלגל ומצביעה על איש אבטחה מסוים כיורה.
לחלק מהטענות אין הוכחות וניכרת בהן פעולה נמרצת של הדמיון ותוספות “בשביל העניין”. במיוחד בכל מה שנוגע לשמעון פרס – לא ראיתי עד היום ראיות לביסוס האשמה כזאת נגדו. לפרס היו מספר פליטות פה מוקלטות המוכיחות שהוא יודע שרבין נפגע בחזה, אבל אלא כלל וכלל אינן ראיות, שהוא גם יזם את המעשה.
נכון להיום, ההוכחות הברורות היחידות, שאני מכיר בכל אופן, הן אלה המנתקות בוודאות את ידו של יגאל עמיר מן הקליעים שפגעו ברבין, ללא קשר למה שהוא עצמו אומר על זה, גם אם רבים מדי בציבור אינם יכולים לתחזק את עולמם ללא האמונה בשליח השטן, אשר “רצח את השלום”.

את השאלה מי ומדוע הרג את יצחק רבין הייתי מפנה לכמה אנשים שכיכבו ומככבים בכותרות, אבל לא אחתום על אף אחת מהתיאוריות, לפני שאראה הוכחות.

חושב מאד להפריד בין ההדמיון לדברים החשובים ביותר, שידועים בוודאות. ישנן הוכחות חותכות לכך, שרבין לא נפגע בכיכר מלכי ישראל ולכך שהוא הגיע לבית החולים 22 דקות מאוחר יותר עם פצע יריה בחזה (ללא כל קשר לסרטו הרדוד של נפתלי גליקסברג). בנוסף קיימות ראיות לגבי מספר דברים מוזרים שהתרחשו בבית החולים.

לאחר מכן, זרועות החוק הסתירו את הראיות והשתמשו בכל טריק תעמולתי אפשרי כדי לאלף את הציבור לרתיעה מכל מי שעוסק בנושא. המלים כמו “קונספירציה” ו”הזויים” החלו להתעופף באוויר, כאות המעורר תגובה מותנית.

 

למה להעיר את אלביס?

לא הייתי מעלה בדעתי, ששאלת מותו או העלמותו של אלביס פרסלי עדיין זכורה לכל כך הרבה אנשים, אלמלא ריבוי הטוקבקיסטים המתמקיינים המעלים את אלביס באוב בכל פעם שרצח רבין עולה לדיון ברשת. במקום שאין חשיבה, ישנם תחליפיה הסינטטיים ובמקום שהשכל אינו מעבד מידע, ישנם רפלקסים מותנים. ההערות העוקצניות בסגנון “הם מאמינים שאלביס פרסלי חי” או “אולי אלביס רצח את רבין” מופיעות באותה תגובתיות קבועה, כמו מיצי קיבה אצל כלבי פאבלוב.

התחלתי לקרוא באתרים העוסקים בנושא ומצאתי אותו לא מעניין. מת או חי, אלביס פרסלי כבר לא שר, הראיות עקיפות בלבד, שיעסוק בכך מי שרוצה. יש משהו מעניין יותר: היא התגובה של NASA לתיאוריות הקונספירציה, שנקשרה סביב נחיתת האנשים על הירח, עליה נאמר כי בוימה כביכול על כדור הארץ.

מספר אנשים ניתחו את התצלומים המפורסמים וטענו, שמה שמופיע בהם אינו מתאים לתנאים של הירח. בתגובה, אנשי NASA לא ליגלגו עליהם ולא שלחו אותם לחפש את אלביס פרסלי (רק העירו, שקל יותר לטוס לירח מאשר לפברק את הטיסה…)

אנשי NASA ומדענים אחרים נתנו תשובות לכל הטענות, אחת לאחת. התשובות מפורטות, מנומקות ונהירות לכל מי שלמד בבית ספר פיזיקה ברמה סבירה. כך הנושא הזה נסגר והיום רק קומץ אנשים, שכנראה סובלים מעודף זמן פנוי, טוענים עדיין, שלא הייתה נחיתה על הירח.

עובדה לא מפתיעה היא, שאין גורם בישראל, שעד היום עשה עבודה דומה בקשר לממצאים המאששים את האליבי של יגאל עמיר. כל אותם העיתונים המפרסמים סקירות מקיפות לקראת כל יום השנה לכל מה שיש, זונחים את הנושא, כאילו לא עמד במרכז חיי המדינה מזה עשור.

השנה עשה “מעריב-nrg” מעשה רע במיוחד – פרסם “כאילו” מאמר סקירה, ישראבלוף במירעו. שמו של המאמר היה “11 שנים לרצח: הקונספירציה ‘חוגגת'” והוא דוגמה להונאת הציבור על ידי התקשורת.

שום מאמץ להתעמק בנושא ולהביא אותו לשפיטה אובייקטיבית על ידי הקורא לא ניכר במאמר. הוזכרו שני שמות בלבד ומעט מאד מממצאי החקירות, לא העיקריות השוללות את יתכנות מותו של רבין מקליעיו של יגאל עמיר. זאת לא הייתה סקירה של החקירות שנעשו, אלא פרסום שטחי, כאילו לשם איזון, כאשר למעשה פורסם רק מה שלדעתו של העיתון “מותר לציבור לדעת”. שלחתי תגובה ברוח זו, היא לא הופיעה באתר ואני לא הופתעתי.

 

האלמוני בתצלום

התמונה המפורסמת מהסרט של קמפלר הייתה הראיה האחת שבעצם אי-פעם הציגה התקשורת כנגד כל מה שהיא כינתה “תיאוריות הקונספירציה”, שבהן היא לא ידעה אלא לזלזל. “לא משנה מה יש לכם לומר, לנו יש את זה”, זעקה כותרת ב”ידיעות אחרונות”.

התמונה צצה כחודש לאחר הרצח, נדדה מעתון לעתון והלהיטה את השנאה. לאחר התפאורה המושלמת שעל רקעה התרחש כביכול הרצח הזדוני, במה עוד יכלה לחשוק נפשם של אמרגני התעמולה, אם לא בצילום המדהים הזה, של רצח תוך כדי התרחשותו?!

על פי רנה דקארט, היכולת לשאול “האמנם?”, היא התכונה המסמלת את החשיבה, שהיא מהות קיומו של האדם. אולי היה זה הרקע המדעי של הפיזיקאי נחום שחף, שגרם לו לשאול “האמנם?” במקום שכול השאר חשבו, שהכל ברור.

דמות האדם היורה בתמונה מטושטשת, אי-אפשר לראות את תווי הפנים, אבל אפשר להגדיל אותה במחשב ולבחון את מה שכן רואים. אפשר למדוד את יחסי האורך בין החלקים השונים של הראש והפנים ולנסות לבדוק מי מופיע בתמונה.

זה מה שעשה שחף ולהלן אחד מהממצאים: אצל יגאל עמיר המקורי המצח ארוך יותר מן האף באופן משמעותי, אצל הדמות בתמונה – היחס הפוך. דמות היורה בתמונה המפורסמת הושתלה, זהו זיוף.

אם הכל היה כל כך ברור ברצח הזה, כפי שטענו מהלילה הראשון – מדוע נזקק מאן דהוא לזיוף כדי לשכנע את הציבור? מי שתל דמות אלמונית במקום שבו, כך כולנו ידענו, היה יגאל עמיר? של מי הדמות הזאת? האם התמונה סופקה לעיתונים כבר אחרי שהיא “טופלה”? איך קרה, שאיש מכל הצלמים, הכתבים והעורכים הוותיקים בתקשורת, שכבר “ראו את הכל” – לא שאל “האומנם” ?

רבות השאלות שאין להן תשובה, אבל דבר אחד אנחנו יודעים: הפיענוח הרשמי של הרצח, שנראה הכי ברור ומפוענח במדינה, אינו מבוסס על הוכחות. הראייה המוצקה החשובה ביותר, שתמכה בגרסת השלטון – מפוברקת.

 

לא חנינה!

בתקופה האחרונה נעשו סקרים בשאלת החנינה ליגאל עמיר. השאלה הזאת היא עצמה פרובוקציה וטשטוש הנושא העיקרי. בשום אופן אין לתת חנינה ליגאל עמיר, מה שדרוש – זה לקיים חקירה ממצה של רצח רבין, תחת פיקוח ציבורי ואולי אפילו תחת השגחה של גורמים נייטראליים מחו”ל; החקירה אשר תביא למשפט חוזר של יגאל עמיר ולהעמדה לדין של האשמים האמיתיים.

 

הפחד

האנשים הדבקים בגרסה הרשמית של רצח רבין שייכים, לפי דעתי, לחמש קטגוריות (אני לא סופר את הפושעים עצמם).

 הראשונים פשוט עצלים מדי מכדי להתעסק בשאלות הקשות. אמרו להם שיגאל עמיר רצח את רבין – זה מספק אותם, לא צריך לבלבל להם את המוח באמצע המשחק. הקטגוריה השנייה, די מעורבבת בראשונה, הולכת לפי דעת הרוב. אלה יודעים, שאם כולם אומרים להם שהם שיכורים – אז הם הולכים לישון ואם כולם אומרים ש”להאמין בקונספירציות” זה דבר “הזוי” – הרי זו האמת.

השייכים לקטגוריה השלישית רואים ביגאל עמיר גיבור שביצע מעשה נאצל של גבורה והקרבה ויש להם קושי נפשי לוותר על הדמות הנערצת. לעומתם, הקטגוריה הרביעית רואה ביגאל עמיר את “חוד החנית של הרוע” ואת ההצדקה האולטימטיבית לשנאת המחנה הפוליטי היריב –  אלה לא מוכנים לוותר על הדמות שכל כך נעים לתעב.

הקטגוריה החמישית – אלה כל אותם המוני האדם במדינת ישראל, שחשיפת האמת שמאחורי רצח יצחק רבין תפגע בהם ישירות. רק חשבו מה יקרה אם האמת תחשף במלואה?

לאן יוליכו את הבושה כל עורכי הדין במדינה, שלא התערבו בעיוות הדין הנורא שנעשה בפרשת הרצח שכל כך זעזעה את המדינה ולא הושיטו סיוע?

לאן יוליכו את הבושה כל אנשי המשטרה, הפרקליטות, השב”כ ובתי המשפט, שבקרבם התרחש מעשה שחיתות שאין דומה לו והם לא הזיזו אצבע כדי לחושפו?

לאן יוליכו את הבושה כל אנשי התקשורת, שבמשך שנים כה רבות עסקו בכיסוי האמת ולא בחשיפתה? בארה”ב עיתונאים איבדו את חייהם בניסיון לפענח את רצח קנדי (ראה פרק א’), אך בישראל רוב העיתונאים בעצמם מוכנים להרוג את כל מי שייגע בסודות האפלים…

לאן יוליכו את הבושה כל הפוליטיקאים, שלא ניצלו את כוחם והשפעתם כדי שהאמת בפרשה תחקר ולא תיקבר?

לאן יוליכו את הבושה כל חבריו של רבין לצבא, כל אלה שהצדיעו ל”מפקד”, אך נתקפו פחד פני תווית “ההזוי”; כל אלה, שהחשד, שרוצחיו האמיתיים של “המפקד” מסתובבים חופשי לא גרמה להם לנתק את הישבן מהכורסה?

המוני אדם במדינה מתנגדים לחשיפת האמת בפרשה האומללה הזאת בגלל חשש להרס הקריירה, פגיעה במקורות פרנסה או חורבן השקפותיהם הפוליטיות. בסופו של חשבון, פחדו של האדם בפני הצורך להסתכל בפני האמת ובתוך עצמו ולהודות: רימו אותי ואני טעיתי – גדול מהפחד שעליו יש להתגבר כדי לקום ולהסתער מול אש האויב. הפחד הזה, המשותף לאנשים כה רבים, הוא-הוא האשם העיקרי בכך, שרצח יצחק רבין עד היום איננו מפוענח.

 

מאמרים נוספים:

“על הרשעתו של יגאל עמיר ברצח יצחק רבין: תהיות”, ד”ר מיכאל ברונשטיין

“מסתרי הכדור השלישי: היה או לא היה?“, ד”ר מיכאל ברונשטיין

“מסתרי הכדור הראשון“, נתן גפן, ד”ר הדר