עקרונות ההסברה
עקרונות ההסברה
על מדינת ישראל, מעכשיו, להגיב כתגובה הצפויה של תורכיה או אוסטריה, דנמרק או ארה”ב על כל טיל הנוחת בתחומה והמשוגר למטרת הרג, בין אם המזימה מצליחה ובין אם לא, בין אם הטיל גורם להרג ובין אם לאו.
רק כך תשוקם ההרתעה הישראלית המהווה תנאי מוקדם הכרחי לשיקום ההסברה, וזאת דרוש לעשות על אף הצפי כי בעקבות זאת יתגברו המחאות של המדינות, אשר כבר הורגלו לדימוי של ישראל כמדינה סופגת טרור.
ישראל מנהלת מערכת הסברה אינטנסיבית בעולם, ואף על פי כן, המסר המוצדק שלה פשוט לא נקלט. כמעט הכול כבר נוסה:
“אלף טילים נורו ע”י ארגוני הטרור לעבר אזור אשקלון”, תמונות של נפגעים ישראליים כתוצאה מפעולות טרור,
“זכות אבות”, “זכויות בינלאומיות”, “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”, הכול לשווא: העולם מבכר את תמונת הילד הערבי הזורק אבן לעבר טנק, על פני כל זכות ועל פני כל היגיון.
האמנם תמונתו של נער ערבי רעול פנים עם רוגטקה, או אף עם רובה, משכנעת יותר מכל פעולות ההסברה הישראליות? האם לא ברור כי אם בילד מדובר – הרי יש כאן הפרה בוטה של זכויות הילד על ידי משלחיו, ואם מדובר בנער – בטרוריסט לכל דבר מדובר?
ומדוע היגיון זה, שעל פיו מותקפת מדינת ישראל, לא פועל כלפי ארה”ב במלחמותיה באפגניסטן ובעירק?
בשאלה האחרונה, טמון עיקרון ההסברה וסוד הצלחתה, ולמרבה הצער, מובילי מערכת ההסברה הישראלית לא תהו על כך או לא פיצחו את השאלה.
לכאורה, ישראל לא נבדלת מארה”ב ביחס לאויב הנוקט בפעולות טרור נגד העולם החופשי:
– שתי המדינות [ארה”ב וישראל] הן דמוקרטיות הנלחמות במדינות ובארגונים ששולטים בעמיהם שלטון עריץ ואנטי דמוקרטי.
– שתי המדינות נושאות את דגל המלחמה בטרור.
– שתי המדינות – ארה”ב וישראל – הן בעלות הכוח והיכולת הצבאית העדיפים עשרת מונים על אלה של העומדים מולן, עדיפות צבאית ברורה וכל מה שיכול להגביל את הפעילות הצבאית של כל אחת מהמדינות – היא רק החלטה שלטונית/אדמיניסטרטיבית שלהן, ולא מגבלה צבאית כלשהי.
– שתי המדינות [ארה”ב וישראל] הן מדינות נפגעות טרור.
ושוב עולה ונשאלת השאלה: אם הדמיון כה רב – מדוע השוני כה גדול?
מדוע לא עולה מחאה בינלאומית נגד ארה”ב על הרג אזרחים בעירק, שאינה גובלת כלל עם ארה”ב, וכנ”ל – באפגניסטן, כשם שקיימת מחאה נגד ישראל על פגיעתה באזרחים בעזה, גיעה שנגרמת בעיצומן של פעולות מלחמתיות שמטרתן מניעת טרור ובעיצומה של תגובה על מעשי טרור, על אף היתרון הפוטנציאלי של ההסברה הישראלית? [יתרון הנובע משתי סיבות: א. הפעילות הטרוריסטית של האויב הפלסטיני ממוקמת בלב אוכלוסייה אזרחית (הטעות של דיוק הפגיעה בבית חנון – הייתה עניין של 500 מ’ בלבד בין האוכלוסייה האזרחית שנפגעה לבין היעד הטרוריסטי), ב. בעצם ימי האירועים – נורים טילים לעבר שטחה הריבוני של מדינת ישראל – מדובר על 500 טילים שנורו לאזור אשקלון].
הסיבה למצב אבסורדי זה היא טמונה בישראל, ורק בידי ישראל מצויה היכולת לשנותו.
בניגוד לכל מדינה ריבונית מערבית, ישראל איפשרה, באופן זוחל אך עקבי, נגיסה במעמדה הריבוני ובביטחון אזרחיה: זכורה [לטוב] ההבטחה של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, עוד בטרם נתן הוראה לשבור למתפרעים הפלסטינים את העצמות, כי אם רק יעיזו להפעיל נשק חם [כתחליף לאבנים]….. כי אז…. ואחר כך עוד הבטחה, כי אם ניסוג ל”גבולנו” המכונה הקו הירוק, כי אז נגיב כהלכה על כל פעולת טרור….. ועוד הבטחות ואיומי סרק שלא מומשו מעולם, לא מהיעדר יכולת – אלא מהיעדר החלטה.
ההבטחות והאיומים יצרו פיחות זוחל במעמדה של ישראל לא רק כלפי הפלסטינים, אלא גם כלפי העולם העומד מן הצד, תוהה ומתבונן בזירה המזרח תיכונית.
כתוצאה מכך נוצר, הושרש ואף נכרת בתודעה של הפלסטינים, כמו גם בתודעה של אומות העולם, רושם ברור, כי ריבונות ישראל אינה מוחלטת, אפשר לנגוס בה, מדינת ישראל עצמה אינה החלטית בשמירת ריבונותה, ו”מוותרת” [או לכל היותר: מגיבה בסלחנות] על טילים הנורים לשטחה, עד כדי ויתור והשלמה מוחלטת עם מצב בו הטילים אינם גורמים לפגיעה בנפש, כאילו הם מעשה לגיטימי.
מעשה, שאף מדינה ריבונית לא הייתה משלימה עמו, ואותה מדינה, שלא הייתה משלימה עם פלישה מסוג זה לשטחה – ברור כיצד הייתה מגיבה.
מדינה כזו, צריכה לגבש את עמדתה ותגובתה כלפי ישראל שלא נוהגת כמותה; בראותה את ישראל משלימה עם הפגיעה – המסקנות המוסקות ברורות ואף מתבקשות, כי הספק בצדקת מאבקנו נובע מעצם ויתורינו.
על מדינת ישראל, מעכשיו, להגיב כתגובה הצפויה של תורכיה או אוסטריה, דנמרק או ארה”ב על כל טיל הנוחת בתחומה והמשוגר למטרת הרג, בין אם המזימה מצליחה ובין אם לא, בין אם הטיל גורם להרג ובין אם לאו.
רק כך תשוקם ההרתעה הישראלית המהווה תנאי מוקדם הכרחי לשיקום ההסברה, וזאת דרוש לעשות על אף הצפי כי בעקבות זאת יתגברו המחאות של המדינות, אשר כבר הורגלו לדימוי של ישראל כמדינה סופגת טרור.