דרווין ותיאורית האבולוציה, הוקינג ותיאורית המפץ הגדול, הרמב”ם והגדרתו את האלוהים בשיטת שלילת התארים, או כל ניסיון אחר להסביר את היקום ואת הקיום…

כל אלה אינם אלא ביטוי למאמציו של בן אנוש לצקת משמעות לחייו, להבין את המהות ואת התכלית של החיים.

בצעירותי הסביר לי איש חכם ומשכיל שהיה גם פרופסור לפיסיקה, וגם איש דתי, כי ככל שחקר, וככל שהעמיק את ידיעותיו בתחום המדע – כך הלך ונתחוור לו כוחו של אלוהיו, כך הלכה וחזקה יראתו מפניו. וראה זה פלא, הוא לא מצא ניגוד כלשהו בין עיקרי האמונה הדתית לבין עיסוקו במחקר המדעי.

איש אחר אמר לי, גם הוא מדען, כי ככל ששאל וחקר לפשרם של המצוות והציוויים שבתורה –  כך הלך ורחק מהאמונה, עד שהפסיק לקיים מצוות בכלל ואף חדלה אמונתו; לא פחות תמוה מקודמו…

כך או כך, דרכיהם של אלה ממחישים כי הדת והמדע הם שני דברים שונים, ולא האחד צריך לשרת את השני, להסבירו או לסתרו.

האמונה הדתית – אינה תלויה בדבר; היא אינה צריכה הוכחות, היא אינה צריכה ניסים, היא אינה צריכה הבטחות והיא איננה תלויה בפנקסנות עם היושב במרומים. האמונה הדתית תלויה אר ורק בדבר אחד והוא בבחירה להאמין. [אצל זה שנולד לתוך מסגרת דתית, נדמה כי הבחירה בקושי מתקיימת – אך אין זה כך: האדם המאמין לא אמור לשאול פחות שאלות מהאדם הלא מאמין, ומטבע הדברים שהתשובות – נבחנות].

לפיכך, אין סתירה בין גישה מדעית לבריאת העולם (האבולוציה למשל), לבין גישה דתית לבריאתו (“ויהי אור”) מכיוון שהן לא מתחרות על הוכחת תשובות שונות לאותה השאלה שהרי הן יוצאות מנקודות מוצא שונות: האחת – אמונית והשנייה – מדעית. האמונית היא – ערכית. תכליתה קיום המצוות ולא סיפוק יצר הסקרנות והחקר לגבי תהליכים פיזיקליים ואחרים שעניינם במדע. הרואה בכך סתירה, אינו יכול להימנות על הציבור הדתי, או שאינו יכול להיות מדען.

לכן נמצא את איש המדע המאמין (חובש הכיפה) מבלה את חייו במחקרים על בריאת העולם – לא מתוך ניסיון להוכיח את קיום אלוהיו ולא מתוך ניסיון לאושש את דרכו באמונה שבאה לידי ביטוי בשמירת שבת, אלא מתוך ניסיון להבין כיצד נברא העולם, ותשובה לכך, באם תמצא – לא תשנה את אמונתו.

כך גם החוקר האתיאיסט חוקר את בריאת העולם כבר שנים רבות ולמרות שאינו מגיע אל התשובה – עדיין לא צומחת בו האמונה, ושניהם עוסקים במחקר המדעי בצוותא ללא שום ניגוד אינטרסים.

להדגיש, האמונה והמדע – שני דברים שונים, על סקאלות שונות, ולפיכך אין ביניהם סתירה.

ה”יפה” בכל העסק הזה הוא עיסוק המאמינים מצד אחד, ועיסוק הלא מאמינים מן הצד השני, ברתימת המדע להוכחת דרכם: “הנה, הוכחתי בצורה מדעית שאלוהים ברא…”, או: “הנה, הוכחתי בצורה מדעית כי הגורילה קדמה”. זה יכול להיות סיפוק, ומלכתחילה לא היה מעולם – תנאי…

או. קי… אז מה כן?

דיונים סוערים אלה מצביעים על המשותף לשני הצדדים; שניהם שורפים הרבה גז לשווא בניוטרל מתוך מניעים רגשיים ולא הגיוניים, המתבטלים באחת ובמשותף, כשהם שקועים ללא פניות בעבודה המדעית הצרופה, המהווה תנאי הכרחי ומתקיים לכל איש מדע באשר הוא.

לפיכך, הגישה לפיה המדע צריך להתכופף ולקבל על עצמו את עיקרי האמונה הדתית, או בוורסיה האחרת, שהאמונה הדתית צריכה להיות כפופה לאמת המדעית – היא אינה נכונה.

לעומת זאת, הגישה האחרת, לפיה האמונה הדתית היא ערך שהאדם המאמין מקבל אותו מתוך בחירה, ואילו המדע הוא האמת המציאותית במנותק לכלל הערכים ועל כן אין סתירה בין השניים ואף אחד לא כפוף לשני – היא המקובלת עליי והיא המאפשרת את מגורי האמונה והמדע – ביחד, לתועלת האדם.

———————

לאתר הבית של הכותבת