על הנעל היה מודבק מחיר.

 138 ₪

מדדתי וקיבלתי החלטה מהירה.

קונה.

ניגשתי עם הנעל אל בעל החנות, איש נעים הליכות וסבר, בוודאי סב לתרי-עשר נכדים, אולי ליותר, דמות וותיקה בין בעלי חנויות הנעליים שבהדר העיר חיפה.

הוא שלח את עוזרו להביא מהמחסן את הנעל השמאלית ובינתיים התפנה לשרת אישה חרדית שנכנסה עם בנה הקטן.

עמדתי בצד וחיכיתי.

הגברת החרדית התלוננה על כך שהנעל הקודמת שקנתה נשארה כמו חדשה שכן לא עברו חודשיים וכבר גדלה רגלו של בנה…

“שיהיה בריא”… ו”ככה זה”… “רק בריאות”.

כעבור דקות חזר האיש ובידו הנעל השנייה.

בעל הבית התפנה אליי במהירות כדי לסיים את העסקה.

“כמה?” שאל אותי בהרימו את הנעל מעלה לעברי.

“138 ₪”, עניתי, “כך כתוב על הנעל”.

“את בטוחה? 138? לא 139?”

“138, בטוחה… הנה תסתכל על המדבקה…”

“אין מדבקה”, פסק האיש ואני הופתעתי לגלות שהיא נעלמה.

“מוזר, ראיתי 138…”

“לא, המידה של הנעל היא 38 והמחיר 139”.

“טוב”, אמרתי “שיהיה 139, אפשר שיהיה גם 140, עגול”.

“לא, למה 140, 139 כמו שכתוב!”, האיש ההחלטי קבע.

“טוב, 139”.

מסרתי לידו את כרטיס האשראי… ואז לפני שתיקתק את המחיר בקופה נפנה אליי  ולתדהמתי אמר:

“130! מגיע לך הנחה 9 ₪”.

הסתכלתי על האישה החרדית והאישה החרדית הסתכלה עליי:

“נו… את רואה איזה יופי?

במקום הנחה של 8₪, קיבלת הנחה – 9₪, תגידי תודה”.

אכן, נפלאות דרכי האדם.