ניכרים דברי אמת

“…..על כל צעד ושעל מצאתי את ‘הגאון היוצר’, שיד לו בכל ויד כל בו. מבורסה עד אש”ף. מוכר מניות בבקר ואת מולדתו אחר הצהרים, ובערב, אם נותר בו עוד כח, הוא משנס מותן ויוצא להגן על זכותם של מבקשי נפשו ליטול אותה ממנו….” (פרופ’ הנדריקסן, שם)   

האמת אינה צריכה להסברה.

בישראל מייחסים את עובדת – העולם כולו נגדנו – להסברה לקויה. לצורך הדיון נתעלם מעובדת האנטישמיות ששיתפה פעולה ברצון רב עם הנאציזם, בימים שהיהודים לא היו כובשים, לא מדכאים, אלא, המדוכאים עלי אדמות.

האמת היא שההסברה הישראלית מעולה, והיא באה מפי כל מדינאי ישראל, כשאבי אבות המסבירים מזה שני דורות הוא שמעון פרס.

בשעתו נשאל קלינטון על ידי עתונאי, לא ישראלי, כמובן, למה הוא, קלינטון, המאמין בתנ”ך והיודע שארץ ישראל ניתנה ליהודים על ידי בורא עולם, דורש מן היהודים לוותר על ארצם לטובת הערבים…. קלינטון ענה – אם הם רוצים….. 
לא בוש ולא בלייר ולא רוב מדינאי אירופה העיזו לדרוש את הקמתה של מדינה “פלשתינאית”, עד נאומו של שרון בלטרון, בו הצהיר על שאיפת חייו – הקמת “מדינה “פלשתינאית”.

כשבישראל מדברים על “הסברה”, אין מתכוונים להצהרות על האמת והצדק העומדים לצד העם היהודי בישיבתו בארצו, אלא להתבכיינות נוסח – אנו עושים את כל הויתורים למען השלום, והם לא עושים כלום להפסקת הטרור –  אנחנו עושים להם הקלות, והם ממשיכים לרצוח……

אומר לנו העולם –  אם יש צדק כלשהו בטענות הערבים, שהרי אינכם מזימים אותם, אז אתם בעצם מוותרים על שלהם, אז מה הרבותא. זה לא ויתור, זה שלהם בדין. ועדיין אתם במצב של משיכת יתר. זה לא שהעולם אינו יודע שארץ ישראל היא ארצו של העם היהודי, ורובה הגדול  גזול בידי האימפריאליזם הג’יהאדי, אלא, אם יש הכשר ישראלי להתעללות בישראל, למה שהאנטישמים לא יקפצו על המציאה. והרי מובילי  “מחנה השלום”, אליו מתגייסים “פעילי שלום”, דבר יום ביומו, מכל העולם, להילחם ב”כיבוש” הישראלי, הם “פעילי השלום” היהודים, בארץ ובעולם.            

     
וזף פארא, עושה הסברה יהודית, בחינם. ומי רואה בה סכנה ומעלים אותה מעיני הציבור? נכון! מנגנון ההסברה הישראלי, בשירות האויב מבית ומחוץ.

להלן דברים שכתב ה”גוי” הצדיק, ג’וזף פארא, לאור ההתפרעויות ה”ספונטאניות” בכל רחבי ארץ ישראל, לאחר ביקורו של אריאל שרון בהר הבית. כאן “בבית” שרון הותקף בהתלהבות על ידי “מחנה השלום”. בקרב עם נורמלי, היתה מתעוררת התמרמרות אין קץ, לנוכח העובדה שהפרובוקטורים שהשתלטו על המקום הקדוש ביותר לאומה, סוקלים באבנים את בניו. בקרב אומה נורמלית, ששחררה את ארצה מידי כובש זר ואכזר, איש לא היה שותק על הפקרת המקום הקדוש ביותר לאומה לידי רוצחיה. זה אפשרי רק במדינת ישראל, שנפלה טרף למהרסים ומחריבים מבית, המפעילים ומעודדים את האויב מחוץ, , להשמיד, להרוג ולאבד.                                                                                                                  
חנה אייזנמן

ג’וזף פארא                                                 

מיתוסים ואמת בהר הבית 

מיכה פרק ד

(א) וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית ה’ נָכוֹן בְּראשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים:

(ב) וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה’ וְאֶל בֵּית אֱלהֵי יַעֲקב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּארְחתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה’ מִירוּשָׁלָים:

ממש לא!

האם אין זה מתמיה שלפני מלחמת 1967 לא היתה שום תנועה רצינית לקידום הקמתה של מולדת לפלשתינאים?

וכאן, כמובן, תדקלמו  – בסדר, פארא, אבל זה היה לפני שהישראלים כבשו את הגדה המערבית ואת ירושלים העתיקה.

אכן; במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את יהודה והשומרון ואת מזרח ירושלים. אבל היא לא כבשה אותם מידי הפלשתינאים ואף לא מידי אסר ערפאת. ישראל כבשה אדמות אלה מידי מלך ירדן, חוסיין.  העובדה שהפלשתינאים גילו את זהותם לפתע פתאם, דווקא לאחר נצחון ישראל במלחמת ששת הימים, אומרת דרשני. מה השתנה?

האמת היא – ש”פלשתין” אינה מציאותית יותר מ – ארץ להד”ם. לראשונה נקראה ארץ ישראל “פלשתינא”, בשנת 70 לספירה. הרומאים טבחו ביהודים והחריבו את בית מקדשם, ואף הוסיפו השפלה על כאב והכריזו –  אבדה יהודה! לארץ היהודים הם קראו  “פלשתינא“, על שם הפלישתים, עמו של גליית, שנכבש על ידי היהודים דורות רבים לפני כן. וגם בזה לא היה ניחא להם, עדיין לא מלאה סאת תאוות “הכו ביהודים”, עוד נותר מה לדרוס, אשר על כן שינו את שמה של ירושלים ל”אילייה קפיטולינה”. אלא, לשם הזה לא היה שום כח עמידה והוא התאדה.

                                                                                                                           
מעולם לא התקיימה ישות לאומית בשם – “פלשתין”. ב”פלשתינא”- ארץ ישראל, שלטו, לסירוגין, רומא, הצלבנים, המוסלמים, האימפריה העותמאנית ובמשך תקופה קצרה גם הבריטים. הבריטים “הסכימו” להשיב ליהודים, לפחות, חלק מארצם, להיות להם בית לאומי.

אין שפה פלשתינאית. אין תרבות פלשתינאית נפרדת, מעולם לא נודעה מדינה פלשתינאית נשלטת בידי פלשתינאים. הפלשתינאים הם ערבים, שאינם שונים מן הירדנים (המצאה חדשה גם היא),  אינם שונים מן הסורים, אף לא מן הלבנונים, או העיראקים וכו’. וכל הערבים האלה שולטים ב- 99.9% של אדמות המזרח התיכון. ישראל יושבת על עשירית האחוז(!) של שפע האדמות האלה.

אבל גם זה רב מדי בעיניהם של הערבים. הם רוצים הכל! וזו הסיבה היחידה למלחמה המתנהלת במזרח התיכון. החמדנות. הרדיפה אחרי הכבוד. הקנאה. והתאווה, הן המדריכות את התוקפנות הערבית. אין זה משנה כמה פשרות תעשה ישראל, זה לעולם לא יספק את הערבים.

ומה באשר ל”מקומות הקדושים לאיסלאם”?                                                                 
אין כאלה בירושלים!        
                                                                                           
נדהמים? בצדק! את האמת האכזרית הזו, כנראה, לא תשמעו  בתיקשורת הבינלאומית, זה פשוט לא פוליטיקלי קורקט.

ועכשו תטענו – אבל, פארא, מסגד אל אקצה וכיפת הסלע מהוים את המקום השלישי בקדושתו לאיסלאם.

לא נכון! למעשה, אין בקוראן גם מלה אחת על ירושלים. מֶכָּה מוזכרת בו מאות פעמים. גם מדינה מובאת שם פעמים אין ספור, אך ירושלים אינה מוזכרת כלל וכלל. ויש לכך סיבה טובה. אין שום עדות הסטורית שמוחמד בקר בירושלים.

אז איך נעשתה ירושלים למקום השלישי בקדושתו לאיסלאם?

 המוסלמים היום מצטטים סיפור מעורפל בסורא ה-17 בקוראן – “מסע הלילה”. משהו על חלום שחלם מוחמד, ובחלומו הוא נישא מן “המקדש הקדוש למקום רחוק …., שאותו קידשנו ואותו בירך….” וכו’. במאה השביעית זיהו כמה מוסלמים את המקדשים שבחלום כמכה וירושלים…”  כשהם מסתמכים על סיפור מפוקפק על חלום מפוקפק יותר, מנסים המוסלמים לנכס את ירושלים להקדש מוסלמי. כאמור, מבוססים הדברים על מיתוס, דמיון מפותח ומשאלת לב, בעוד היהודים יכולים להתחקות אחר שרשיהם בירושלים עד לימי אברהם. 

סיבוב ההתפרעויות האחרון היה, כאשר ניסה אריאל שרון, מנהיג הליכוד לבקר בהר הבית, מקום בית המקדש שבנה שלמה המלך. זהו האתר המקודש ביותר ליהודים. שרון ופמלייתו נתקבלו שם במטר אבנים ובאיומים. אני יודע מה זה, אני הייתי שם. האם תוכלו לדמות בנפשכם, כיצד חש יהודי הנתקל באיומים, בסקילה ובאלימות פיזית, במקום הקדוש ביותר לעמו-לו?        

אם כן, מה הפתרון לבעיית המזרח התיכון? בכנות, איני מאמין שיש סיכוי לפתרון בידי אדם. אבל, כל מי שמנסה להגיע לידי פתרון, צריך להקדים ולהודות באמת. אין שום מקום להשוואת זכויות הולדת בת חמשת אלפים שנה, של היהודים, המגובה בהוכחות ארכיאולוגיות והסטוריות מכריעות – לתביעות, שאיפות וטענות, לגמרי לא לגיטימיות של הערבים. השוואה כזו מוציאה שם רע לדיפלומטיה ולכל מעשה השלום.

איורי בית המקדש מתוך “מחזור המקדש”, בהוצאת מכון-המקדש, ירושלים.