למרות המצור הכלכלי נמצאו פתאום כ-100 מיליון דולר להזרים לרשות הפלשתינית המתנוונת. לא לאוכל או ליצירת מקומות עבודה אלא כדי להזין בה מלחמת אזרחים. האיראנים הבטיחו 50 מיליון דולר לחמאס עבור הצמדת עסקת החטוף גלעד שליט לחטופי החיזבאללה בלבנון. מן הסתם ישמש הכסף למימון היערכות החמאס בשטחי הרשות ובחו”ל. ארה”ב הבטיחה 42 מיליון דולר למימון החימוש והאימונים של כוח 17 הנשיאותי כדי שיהיה מסוגל להתמודד עם החמאס. את הבעיות ההומניות בעזה המתפוררת השאירו לנו –  הישראלים.

            בעיראק ובאפגניסטן מתגלים המגויסים המקומיים כמשענת קנה רצוץ. כוחות הביטחון הרשמיים המקומיים המשמשים את “הלקוח של ארה”ב”,  שורצים סוכנים וקרובי משפחה של מי שנגדם הם אמורים להילחם – הטאליבן, אל קאעידה, ההתנגדות או המליציות העיראקיות. כצד”ל שלנו בדרום לבנון, רק בסדרי גודל אחרים. אותה הנאמנות המפוקפקת, הרפיסות ואותו הבזבוז. סופו של הציוד הרב לנשור כפרי בשל בידי אויביה של ארה”ב כמו בוויטנאם או כמו הציוד הצה”לי של צד”ל אשר שימש לבסוף את החיזבאללה נגדנו.

            האסלאם הקיצוני במזרח התיכון, מצויד בלהט דתי ויצירתיות מבצעית, הוכיח עצמם כיריב שקול ליכולת הטכנולוגית של ארה”ב וצה”ל. הסיכוי שמגויסים מקומיים, שהמניע המרכזי שלהם הוא משכורת משופרת, שהפער הדתי והאידיאולוגי בינם ליריביהם בני עמם ועדתם הוא מזערי – הסיכוי שהם יסכנו את חייהם למען אינטרסים זרים הוא קלוש ביותר. כמה פלשתינים באמת יילחמו בנחישות דתית למען הסוגיה של הכרה בזכות הקיום של ישראל ופלשתין חילונית דמוקרטית?

            הסבירות שבמלחמת אזרחים פנימית יגבר אבו מאזן על החמאס ביו”ש הוא קלוש ובעזה הוא אפסי. התוצאה של עימות פנימי ברשות עלולה להביא להשתלטות החמאס על כל הרשות או לפיצול הרשות הפלשתינית לשניים: זו של הפת”ח בגדה וזו של החמאס בעזה. כל מלחמת אזרחים פלשתינית תדחק את החמאס לאיראן ותרחיק כל סיכוי להסדר. תהליך ההתפלגות לשתי פלשתין כבר מתרחש בפועל והוא בהחלט אפשרות סבירה גם ללא מלחמת אזרחים. אבו מאזן אולי שולט ברמאללה אבל החמאס כבר שולט בכל עזה. קוצר הרוח “לחזק את אבו מאזן” ולחמש אותו מבטל את התהליך הדמוקרטי כמקור הסמכות הלגיטימי ברשות, מאיץ את תהליך התפרקות הרשות ומהמר על השתלטות החמאס בגיבוי איראני. דווקא השלמה עם ההכרעה הדמוקרטית, שאכפנו על הרשות שלא מרצונה, וכיבוד התקינות הדמוקרטית פותחים פתח וסיכוי גדול יותר לחילופי שלטון דמוקרטיים במועדם בעוד 3 שנים. ממילא אין לנו מה להפסיד עד אז.

            ישראל צריכה לגבש לעצמה מדיניות ברורה באשר לניהול הסכסוך במצב שהרשות הפלשתינית מתפרקת ומתפצלת ולהתכונן לבאות. עליה לפתוח בהידברות וגיבוש פורום אסטרטגי עם מצרים, ירדן ואולי סעודיה, השותפות לישראל בחשש מהתחזקות איראן. במסגרת זו כדאי לישראל גם להכריז על נכונות עקרונית לדון ביוזמה הסעודית.

            ישראל צריכה להשתדל ככל יכולתה לאפשר לכלכלה הפלשתינית להתפתח לעבר העולם הערבי ללא תלות בישראל, באמצעות הקלות מפליגות בתנועת הסחורות והשירותים מעזה והגדה דרך ירדן ומצרים אפילו  במחיר הסיכון הביטחוני הכרוך בכך. רק בפיתוח כלכלי יש סיכוי לבלום את ההשתלטות האיראנית על הרשות. יעדה של המדיניות הישראלית צריך להיות להתנתק מהפלשתינים גיאוגרפית, כלכלית, חברתית והומאנית ולהפוך את פלשתין לבעיה שאינה בלעדית שלנו. ככל שההפרדה בינינו לפלשתינים עמוקה יותר צריך הגשר הפלשתיני לעולם הערבי להיות רחב יותר.

            בלית ברירה נמשיך להתמודד עם הטרור הפלשתיני ככל הנדרש וכנראה בתנאים קשים יותר. על סוגיית הגבולות והסדר הקבע נדון כשהחברה הפלשתינית תהיה, אם בכלל, מוכנה ובשלה לדון בה מחדש. זה יקרה כנראה רק לאחר שאיראן תשתנה אי שם בעתיד הלא קרוב.