אחת עשרה שנים לרצח יצחק רבין – מה הייתי עושה אילו הייתי שמעון פרס

אחת עשרה שנים לרצח יצחק רבין –

מה הייתי עושה אילו הייתי שמעון פרס

מפלגת העבודה וראשיה חששו שאם הם יקדימו ויקיימו את הבחירות מייד לאחר הרצח, כדי “לנצל את המומנטום”, יאשימו אותם ב”ניצול ציני” של הרצח – והשאר היסטוריה.

האם טוב או רע היה הדבר למדינת ישראל?

תחת הכותרת “אמת שהס מלהזכיר” אומר, ידידי נרי אבנרי:

השמאל ראה ברצח הזדמנות שלא תסולא בפז. מנוף פוליטי שבזכותו אפשר לנצח בחירות. במניפולציה שמזכירה משטרים חשוכים, ניצלו את ההלם בציבור, ומכרו לנו פיקציה אידיאולוגית עם השם הטעון “מורשת רבין”. את הרצח הדביקו במחנה הימין כולו (“אל תגידו עשב שוטה”!), ובמי שהנהיג אותו ביבי נתניהו.

השיטה מוכרת: מאות פעמים הזכירו את תמונת רבין במדי אס.אס. תוך שהתעלמו מהעובדה שמי שאחראי לה, היה סוכן השב”כ אבישי רביב. כנ”ל, התמונה מההפגנה בצומת רעננה שבה נראו המפגינים נושאים ארון קבורה. המסיתים טענו, חזור וטעון,  שזה היה סימבול לקבורת רבין, בעוד הכיתוב שעיטר את הארון היה: “רבין קובר את הציונות”.

בפועל, יגאל עמיר זרק את ביבי לקרשים. למי ששכח: הבחירה הייתה ישירה. הסקרים לאחר הרצח הראו שכמעט שמונים אחוז רצו את פרס בשלטון, וקצת יותר מעשרים אחוז, העדיפו את ביבי. פעם ראשונה בהיסטוריה – בניגוד לרצון האופוזיציה! – שממשלה מקצרת את כהונתה מיוזמתה. מומחי הבחירות של השמאל שכנעו את פרס  שהקדמת הבחירות, תביא להם ארבע שנים מלאות, והוא הקדים את הבחירות בחצי שנה.

הכותב מערבב כאן שני נושאים שונים:

האחד –    המניפולציה “שמזכירה משטרים חשוכים”, כלשונו, אשר עשו למכירת מה שהוא מגדיר כ”פיקציה אידיאולוגית”;

והשני –     “ניצול ההזדמנות” להפיק רווח פוליטי מהרצח.

אני אתייחס כאן רק לנושא השני – ניצול ההזדמנות – אבל במאמר מוסגר אומר כי עירוב-התבשילין הזה אינו ראוי בעיני, משום שהוא מדביק את הקונוטציה השלילית של ה”מניפולציה”, וגו’, אל “ניצול ההזדמנות”, אשר אינו בהכרח “משהו גס”, ועל כן מן הראוי היה לדון בכל נושא בנפרד.

כהקדמה אשבח את הכותב על כך שהוא לא דיבר על “ניצול ציני” של הרצח, כי מאז אותו הרצח רב עד לזרא הניצול הציני של הביטוי “ניצול ציני”, וכל אימת שאמרת דברים אשר לא נעמו לו, להשומע, הוא ייחס לך “ניצול ציני” של משהו …

לא צריך היה, באותה העת, להיות “מומחה בחירות” כדי לדעת שהקדמת הבחירות הייתה מועילה למפלגת העבודה: הציבור כאב ודאב את הרצח, ולרגשות האלה היו שותפים גם רבים ממחנה הימין. אכן, מצער ומקומם הדבר שרוב הציבור בישראל – מפאתי-ימין עד קצווי-השמאל – אינו רואה בעין יפה רצח פוליטי, אבל, מה לעשות, את הציבור הזה אי אפשר להחליף (והייתי שם נפשי בכפי ומסתכן באמירה שהדבר גם לא רצוי).

אבל צריך להיות מומחה בחירות כדי לומר לפרס: שמעון, אתה מאבד את המומנטום. צריך ללכת לבחירות כמה שיותר מוקדם!

ואם יותר לי לנחש – יועצי-הבחירות של מפלגת העבודה אכן אמרו למפלגה את הדבר הזה, אבל ההחלטה אם לנצל את המומנטום הזה היא עניין פוליטי אשר על הפוליטיקאים לענות בו, ואל להם לגלגלו אל מומחי-הבחירות, אשר עיניהם אל השורה התחתונה בלבד – ולשם כך נשכרים שרותיהם.

מי שפישלו כאן, ובגדול, היו מפלגת העבודה והיו”ר שלה, שמעון פרס, אשר חששו כי יאשימום ב”ניצול ציני” של הרצח, ומרוב היסוסים הם הקדימו את הבחירות רק בחצי שנה. לו אני במקומם הייתי מקדים את הבחירות ומקיימן ביום ה-31 לרצח, ללמד את הכל כי רצח פוליטי אינו משתלם פוליטית, או, כפי שאמר שר החוץ הצרפתי Tallyerand על רצח פוליטי אחר, כ-200 שנה קודם לכן: זה גרוע מפשע, זו איוולת!

בהימנעותם מלהקדים את הבחירות לתאריך המוקדם ביותר שהיה אפשרי אז, חטאו שמעון פרס וחבריו את החטא הגדול ביותר שלהם – הן כלפי עצמם וכלפי האג’נדה שלהם – והן כלפי הנרצח, אשר, ללא ספק, היה אומר להם, אילו רק יכול היה: רוצו לבחירות – עכשיו!

אכן, צודק נרי אבנרי באמרו כי “יגאל עמיר זרק את ביבי לקרשים”, אבל זכה ביבי, ומפלגת העבודה הרימתהו משם. העבודה וראשיה היססו – והשאר היסטוריה.

האם טוב או רע היה הדבר למדינת ישראל? לא לי לענות על כך.

המלצת היום: האם יגאל עמיר אכן רצח את יצחק רבין?