פעם קראנו לתופעה הזאת “מחלת עין – אוזן”, הביטוי מסמל את המצב, שבו מה שאנחנו רואים במציאות אינו תואם את מה שאנחנו שומעים ברדיו… מההאזנה לרדיו למדנו אודות העצמה האגדית והתחכום החסר-תקדים של צה”ל. בתחום הזה התקשורת הישראלית והתקשורת הזרה, גם זו שבמדינות אנטישמיות מובהקות, היו בעבר תמימי דעים: ישראל היא מעצמה צבאית, לא רק בשל כמות הנשק שלה, אלא בשל התחכום האכזרי של מפקדי צבאה. אלה תוארו כחדורי האידאולוגיה הציונית, גאוני המודיעין, למודי קרבות וחסרי פשרות כלפי האויב.

הספקות הראשונים התעוררו כבר בשלב הטירונות, אבל החינוך והאמונה עשו, כרגיל, את שלהם: הכריעו לטובת האוזן, עד אשר הניסיון ניצח את התקווה. משהו כאן חי בעימות תמידי עם ההיגיון, כי לא יכול להיות, שהצבא הוא הכי טוב בעולם, אבל כל מקום, שאני מגיע אליו, נראה כמו צבא חוף השנהב…

ב-96‘ קרה אסון. חוליית מחבלים חצתה את נהר הירדן, ארבה לסיור של צה”ל, חיסלה אותו, נשארה לחכות לסיור נוסף, חיסלה גם אותו, פרקה מא”ג מרכב בט”ש והלכה הביתה. כחודשים–שלושה לאחר מכן הגדוד שלי הגיע לאותה תעסוקה ואז גילינו מדוע זה קרה ולא פקפקנו, שאם המחבלים יבואו שוב, התסריט יחזור.

האימונים לפני היציאה לקו הגבול המזרחי היו מעוררים צחוק אצל כל אפסנאי של חיזבאללה. מספיק לומר, שהפריקה מרכב בט”ש תורגלה על יבש בלבד. “אש-אש-אש” צעק כותב שורות אלה בגבורה רבתי, ביושבו על הספסל הצדדי של הבט”שית, בעוד ידיו אוחזות מקלע בלתי טעון.

רצה המקרה, שדווקא אחרי החזרה מבקעת הירדן הזדמן לי לשמוע לראשונה הרצאה של דר’ אורי מילשטיין ולקרוא את “תיק רבין – איך תפח המיתוס”. הדברים החלו להתחבר ולהתבהר, זו הייתה התרופה שלי נגד “מחלת עין – אוזן”, אך לא מזור לנפש. התשובות לשאלות שלי היו מזעזעות.

 

המחאה המפחידה

מחאת חיילי המילואים, שחזרו מלבנון ב’, למרות מיעוט כוחה, החרידה את שלוותה של האליטה. הדרג הכותב שלה הריח סכנה למעמדו של דרג האייטוללות והסתער נגד המחאה ונגד עצם הזכות למחות. אפו הרגיש של דר’ דני גוטווין, למשל, הריח לא פחות מאשר “ריח של פשיזם באוויר” מכך שהחיילים, שחזרו מלבנון, התייצבו למחאה על יחידותיהם.

לכאורה, יש משהו בדבריו: החיילים המאוכזבים, שחזרו משדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה לקחו חלק בעליית המשטרים הפשיסטיים ברוסיה וגרמניה. אמנם השוני כל כך רב על הדמיון, שההקבלה מתאיינת: החיילים האלה, בניגוד לחיילים ההם, אינם מונהגים על ידי גורמים חתרניים המבקשים שינוי צורת המשטר; הם תובעים חקירה ממצה של האירועים ופיטורי הדרג הבכיר – תביעה דמוקרטית למהדרין. השימוש בשמות היחידות והדרגות הצבאיות אינו נועד אלא להמחשת מקור סמכותם למחות, בין אם בצדק בין אם לאו.

 

זאב שיף, הגורו הצבאי של “הארץ” תקף את הבעיה מזווית אחרת: מבחינתו, לא חייבים לנצח במלחמה (על פי דוגמאותיו, במיוחד כשהקרבות היו ב-48‘ מעבר לאותו קו, שאז טרם שורטט). כך כתב שיף במאמר “כה אמר מקיאוולי“: “ב–1948, למשל, התבוסות בקרבות לטרון, בגוש עציון ובשיירת נבי דניאל שהובילה אספקה לגוש הנצור הצילו את ירושלים במערכה על הבירה.” ובכן: “תבוסה היא ניצחון” – על זה לא חשבו אפילו במיניסטריון האמת של ג’ורג’ אורוול.

וכה אמר מקיאוולי: “בעומדם להטיל עונש על מפקדיהם, היו מתונים בדינם וזהירים בכבודם. קילקל שר הצבא בזדון, ענשו אותו במתינות. קילקל בשגגה או מחמת חוסר הדעת, לא חייבו אותו בשום עונש .”

אמנם לא גלוי לנו מה היה אומר מקיאוולי על העונש הראוי בגין המחדל המתמשך של המצביאים, הנפרש לאורך דורות מה היה אומר המדינאי ואיש הסרקזם המופלא ניקולו מקיאוולי על הסיסמה האווילית, שאותה החדירו הפוליטרוקים למוח הישראלי, כמו אלקטרודה לעכברי מעבדה: “לא חשוב מה היה, חשוב רק מה יהיה…” – פן יתרגלו פשוטי עמך את חובתם הדמוקרטית לפשפש במעשי בכיריהם?!

 איזה עונש היה מבקש מקיאוולי להטיל על הפרשן הצבאי הבכיר המחפה על מתן חיפוי למחדלים, כי יציבות הקריירה חשובה לו יותר מאשר האחריות המקצועית?

 

הטעות הגדולה של האלופים

רובנו חפ”שים, שזה כולל את הקצינים הזוטרים, וכשאתה חפ”ש – לך תבקר אלוף ותתחרה באגדה חיה!.. אמנם הם עוזרים לנו, כשהם עושים את הטעות החושפת אותם לביקורת ופותחת בפנינו אפשרות לגלות את תוכם וברם.

הטעות הגדולה של האלופים היא, שאחרי שחרורם מצה”ל, במקום לשבת בשקט בבית ולהנות מהפנסיה, הם נכנסים ישר למרכז הזירה הפוליטית. כנראה, הסיפורים על איכותם הגבוהה, שהפיצו מלחכי פנכתם, משפיעים גם עליהם. שם אנחנו רואים אותם כמות שהם, ללא ההילה והזוהר, ללא הסודיות וללא החסינות. פה הם נחשפים בתחום הפוליטי ואנחנו יכולים לדעת עליהם את הכל ולהעריך את רמתם ואיכותם.

תת-אלוף בנימין בן-אליעזר הודה פעם, שלקח לו שמונה שנים להבין איך מתפקדת המערכת הפוליטית. אני מאמין, שלפואד זה באמת לקח שמונה שנים, אבל לא הבנת הביצה הפוליטית היא הבעיה. בישראל הנלחמת מול אויב עדיף במספרים, קנאות ואכזרויות, רק אלופים גדולי התבונה והרוח, בעלי שכל חריף הממציא פתרונות בלתי שגרתיים למצבים קשים, מסוגלים להוביל את הצבא לניצחון. האמנם הם כאלה?

 

במערכת הבחירות של אהוד ברק לראשות הממשלה הובלטה פעילותו כקצין בסיירת, שחיסל מחבלים בביירות והוביל הסתערות על “סבנה”. כן, הוא היה קצין אמיץ, אבל מועמדותו לראש הממשלה שאבה לכאורה לגיטימציה מדרגות האלוף שלו – ודווקא התקופה הזאת בחייו הובלטה פחות.

כראש הממשלה, אהוד ברק התגלה כחדל אישים בעל יומרות גבוהות. הוא באמת ציפה “לסגור עניין” גם עם ערפאת ואסד תוך ימים ספורים. ניסה להתחנף לאסד הקניבל: “מעצבה של סוריה המודרנית”, ואוזניהם של שוחרי הדמוקרטיה הסוריים הצטמררו.

לפני ועדת קמפ-דיוויד הוא וכל הצוות שלו היו משוכנעים, שתביעת “השיבה” של הפלשתינים אינה אלא תרגיל הקשחת עמדות. בתשובה להערתו של מוחמד דחלאן “ללא זכות השיבה זה לא ילך” הוא אמר: “איך אתה, איש מחנה שלום, יכול לומר דבר כזה!” כלומר, אהוד ברק, שהיה ראש אמ”ן ורמטכ”ל לא יודע איך הערבים מגדירים את מטרת המלחמה בנו – אלא מאמין לאגדות היהודים על “הפשרה הטריטוריאלית” כמפתח לשלום…

כל אותו הזמן בכירי הרש”פ מערפאת ודרומה עסקו בהכנת המלחמה החדשה, ישר תחת אפו – והוא עוד הספיק להעביר להם 300 רובים נוספים מספר חודשים לפני פרוץ הטרור בגדול!

 

עמרם מצנע היה אלוף פיקוד המרכז בפרוץ האינתיפאדה הראשונה וכמו שאר מפקדי צה”ל, כולל שר הביטחון יצחק רבין, הוא לא הבין את המתרחש. רבין טען, שאחרי חצי שנה הוא כן הבין, כך הוא טען בכל אופן. מצנע פתר את הבעיה אחרת: “אין פתרון צבאי לטרור!” האם מצנע בדק את ההיסטוריה הצבאית, מה ארע במלחמות גרילה אחרות? חסן נסראללה ואנשיו,דווקא לומדים את תולדות מלחמות גרילה – אבל האם עמרם מצנע למד אותן?

כראש עיריית חיפה, הוא שיסה את פקחי העירייה במפגיני הליכוד בצמתים. אחר כך התמודד לראשות מפלגת העבודה בעיתוי הכי לא מוצלח, כאשר ל”עבודה” לא היה צל צלו של סיכוי לנצח בבחירות וכך היה ליו”ר קצר מועד. בנאומיו המדיניים, תקינים פוליטית עד קבס, הוא יודע להרים אצבע בתנועה תיאטרלית בציינו את חשיבות “החתירה להסכמי שלום לצד השמירה על הביטחון” – רעיון חדשני ויעיל נגד מלחמות, כמו אקורדיון נגד בצורת.

 

רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק, עוד בהיותו רמטכ”ל, פיזר רמזים עבים מאד בדבר התנגדותו לראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו. כשסיים את תפקידו והחלה תקופת הצינון הקצרה עד גיחוך, השמאל עצר את נשימתו: כוכב חדש נולד. מצחיק ועצוב היה לעקוב אחרי המעקב הצמוד של הכתבים אחרי ליפקין-שחק, בניסיונם לדלות מפיו את פתרון החידה: מה היא תוכניתו המדינית? מה תהיה הדרך, שבה יושיע את עם ישראל הרמטכ”ל המפואר?

כשסוף-כל-סוף הוא פתח את פיו, קפצו עליו יחצ”ניו כדי לסתום לו אותו – לא היה שם דבר מלבד “נתניהו מסוכן לישראל”… ליפקין-שחק הצטרף למפלגת המרכז הביזארית ולאחר כהונה קצרה בממשלה כשר התיירות פרש לעסקים בלי להתיר אחריו ולא כלום. לא היה לו כל רעיון לשום דבר.

 

איציק מרדכי בחר בין מפלגת העבודה לליכוד כמו שבוחרים בין שני קיוסקים ברחוב: מה מוכרים וכמה עולה? מעולם לא הפגין הבנה באידאולוגיות שונות, לא הביע רעיון מקורי כלשהו. חיפש קריירה לפוסט-אלוף, אך רבים חשבוהו ראוי לראשות הממשלה, מסיבות, שספק אם היום יצליחו להסביר. כשהרוחות נשבו החוצה מהליכוד, הלך עם הרוח.

על פי הוראת סוקרי דעת הקהל, הוא נעמד בראש מפלגת המרכז. ספק אם המפלגה הזאת הוקמה ברצינות, היא נראתה יותר כמפלגת-קש של אהוד ברק, שתכלית קיומה – למשוך קולות של המאוכזבים למיניהם לטובת ממשלתו של ברק.

הדבר הטוב היחיד, שעשה איציק מרדכי בפוליטיקה, היה המניעה מבנימין נתניהו למנות את מתן וילנאי לרמטכ”ל. וילנאי השתחרר מצה”ל בבכי: מינו לתפקיד קצין פחות מנוסה ממני, אוי-אוי-אוי!.. גם שאול מופז לא היה דוגמה ומופת לאלוף המיוחל בכיסא הרמטכ”ל, אבל בכל זאת, בבחירה בין השניים האלה, מצבנו היה מעט פחות גרוע, כאשר עם פרוץ מלחמת הטרור לא מתן וילנאי ישב באותו כיסא.

 

שאול מופז סיים את הרמטכ”לות עם מספר הצלחות ומספר כישלונות בלתי-נסבלים. תחת אפיהם שלו ושל מפקדו אהוד ברק, הרשות הפלשתינית הכינה בעוד מועד את מלחמת הטרור ופיברקה את אירוע “הריגתו” של מוחמד א-דורה, אשר דחף את הערבים לעבור מהפגנות אבנים “רגילות” לטרור של ירי ופצצות.

אהוד ברק, שלחם כשור זועם למען טיהור שמו בפרשת צאלים ב’, לא הזיז אצבע למען טיהור שמם של 25 חיילי צה”ל, ששהו בעמדת “מגן” בצומת נצרים ב-30.09.2000. כל החבורה הפיקודית: אלוף פיקוד הדרום יום-טוב סמיה, הרמטכ”ל שאול מופז, סגנו משה יעלון וראש ממשלה רב-אלוף אהוד ברק לא קיבלו את עיקר הממצאים מחקירת נחום שחף מסיבה פשוטה: העיתון “הארץ” שיקר והשמיץ את החקירה. הלוחמים המהוללים האלה, שבצעירותם הסתערו על האויב ממרחק של “לובן בעיניים”, בבגרותם השפילו מבט הכי נמוך בפני כנופיית הפוליטרוקים של שוקן.

תקופת מעברו של שאול מופז מהרמטכ”ל לשר הביטחון ראויה להירשם בספר השיאים: מסיבת הפרידה מהמטכ”ל הייתה גם מסיבת קבלת הפנים בתפקיד החדש. מאז שאול מופז מחפש את עצמו בקשת הדעות הפוליטיות. החיפוש התזזיתי שלו אינו משאיר מקום לספק, שרק קריירה פוליטית הוא מחפש, אבל גם בזה הוא לא מוצלח.

 

מתן וילנאי מיקם את עצמו חזק על מפת השמאל. כשר בממשלה, העניק פרס התקשורת לאורי אבנרי, אחד מאמות הסיפים של התעמולה האנטי-ישראלית, השקרית והארסית; בטקס הענקת הפרס שיבח את פועלו של אבנרי…

המוטו הפוליטי של וילנאי – לעולם לחזור ולשנות על המשפטים השחוקים מהעבר, שהקהל שלו התרגל לשמוע. תגובתו לממשלת חמאס הייתה “לנהל מו”מ עם רש”פ כאילו אין חמאס ולהילחם בטרור כאילו אין מו”מ”. נשמע מוכר? הכישלון הצורם מן העבר אינו מהדהד בתודעתו, הוא יודע מה עליו לומר כדי להמשיך ולמלא את הנישה.

 

רפאל איתן המנוח הוכיח, שקסם האיכר אינו מספיק כדי לפקד על הצבא ולחתור למטרות פוליטיות. הוא הביא איתו לכנסת את שני הנוכלים שגב וגולדפרב, שמכרו את קולות הבוחרים בעבור לשכות ומכוניות. אחרי הביזיון הזה, תנועתו “ציונות מתחדשת” נעלמה כלא הייתה.

עם כל הכבוד לזכרו של רחבעם זאבי הי”ד, הייתה לו בעיה דומה לזו של רפול. הוא הביא איתו צוות, שאחר-כך לא ידע איך להיפטר ממנו. גנדי זכה להרבה אהבה בקרב הציבור הלאומי בשל דבקותו בארץ-ישראל, כבוד ליהדות, אהבה לשפה העברית ונאמנותו לחיילים הנעדרים.

הרעיון לקלוט את הערבים במדינות ערב היה הרעיון ההומני ביותר לסיום המלחמה כלפי הערבים קורבנות הפלשתיניזציה, אבל הוא לא הבין, שזו בדיוק הסיבה להתנגדות העזה לו; גם הוא חי בדיכוטומיה “טריטוריה – שלום”, גם הבנתו את המלחמה הייתה רדודה.

 

דני יתום היה שותפו של משה יעלון בחיבור הדו”ח המוכיח, כי ליאסר ערפאת לא הייתה מלכתחילה כל כוונה לקיים שלום עם ישראל – אבל כשהוא מדבר על תהליך “השלום” כחבר כנסת, הוא טוען, שהשלום נרצח עם רבין – כלומר, ללא הרצח הכל היה בסדר… האם ח”כ דני יתום קרא את הדו”ח שחובר על ידי האלוף דני יתום?..

 

עמי איילון היה לא רק אלוף אל גם ראש השב”כ. לכאורה, היה צפוי, שעם רקורד כזה יידע מעט יותר על הערבים ועל המלחמה מאשר כל שלומפער ממוצע מהכנסת. אבל איילון השווה את יחסי אשף-חמאס ל”אלטלנה” והמסקנה מכך, שהוא אינו מבין לא את מה שקרה ב”אלטלנה” ולא את ארגוני הטרור.

הוא מסתובב עם “המפקד הלאומי” שלו, יחד עם חברו סרי נוסייבה, ששיבח בשידור טלוויזיוני את אום-נידאל – אם השאהידים, שבמו ידיה שלחה את בניה לרצוח יהודים. ח”כ איילון מנסה לשכנע, שההסכם שלו טוב יותר מ”יוזמת ז’נבה”, שנחתמה עם בכירי רש”פ אחרים תומכים מוצהרים בטרור.

למעשה, איכותית, עמי איילון אינו עולה על יוסי ביילין, אבל האחרון לפחות לא ישב במטכ”ל… בין פניני לשונו: “בקעת הירדן לא חשובה לביטחון ישראל, אני אלוף – אני יודע!” וגם “אסור לישראל לנצח את הפלשתינים” – שלא תחשבו, ש”תבוסה היא ניצחון” הומצאה על ידי זאב שיף.

כעת עמי איילון רוצה להוריד את עמיר פרץ מתפקיד שר הביטחון, כי פרץ לא מתאים. קשה לא להסכים, שפרץ לא מתאים, אבל עמי איילון אינו מתאים יותר ממנו.

 

דני רוטשילד עומד בראש “הפורום לשלום וביטחון” – מועדון אקסקלוסיבי של צמרת השטחים-תמורתית, שחבריה השתדלו רבות למען הסכם אוסלו, גדר ההפרדה וחורבן ההתיישבות. הוא עדיין טוען, שההינתקות הייתה טובה לישראל, רק מתקשה להסביר מדוע.

תוכניותיו לעתיד מבוססות על “היוזמה הסעודית“, אותה הצגה של הנסיך עבדאללה והנרי סיגמן, שבוטלה ברגע שישראל ביקשה פגישה עם הסעודים, הפלשתינים הוסיפה לה את “זכות השיבה” והפסגה הערבית קיבלה אותה מרוקנת מתוכן. זה היה בשנת 2002, דני רוטשילד טרם התעדכן.

 

לפני מספר שנים, אחד מחברי הפורום של רוטשילד ביקר בתקוע לפי הזמנתי. מפאת כבודו של האורח לא אחשוף את שמו, אבל אספר מעט על השיחה. הוא אינו פוליטיקאי, בעל דרגת אל”מ (מיל’), שהרצה בפנינו כמה זה חשוב לצמצם גבולות מול פלשתינים ולבנות גדר. בעניין הגדר, העיתונאי-חוקר דוד בדין, שהשתתף בשיחה, רק עשה לו תנועה עם היד שסימנה דילוג על מכשול – וזה היה הרגע, שבו האורח שלנו, נחמד רוב הזמן, איבד את שלוותו: “עיקר הסכנה מהמתאבדים ולא מהנשק תלול-מסלול!!!”

למה אומרים הלשונות הרעים, שצה”ל תמיד מוכן למלחמה הקודמת?

צוחקים על גדר ההפרדה. צילום AP, פורסם באתר FOXNEWS

 

האלוף אביגדור בן-גל פיקד על הגזרה המזרחית בלבנון א’, סגנו היה אהוד ברק. זאת הגזרה, שבה התרחש אסון סולטאן יעקוב. בן-גל הוא אחד האבות של הכישלון בלבנון, מה שלא הפריע לו להתייצב בראש חבורת האלופים לשעבר, שדרשה את פיטורי דן חלוץ.

איני חושד בדן חלוץ, שהוא מסוגל להוביל צבא במלחמה, אבל דברי בן-גל נשמעו לי לא כניסיון למצוא סיבה לכישלון אלא כניסיון למצוא את הנוסחה הגואלת לפרסום: הבעיה היא שחלוץ טייס ולא איש כוחות קרקע – כאילו אין במטכ”ל נציגים מכל החילות ורמטכ”ל אחד יכול להתחנך בכל אחד אחד מהם.

לאחר שיחרורו מצה”ל, בן-גל התפרסם כתומך נלהב בחורבן ההתיישבות ברמת הגולן למען “שלום” עם סוריה. אמרתו של רנה דקארט מלפני כ-350 שנה “אני מטיל ספק – משמע אני חושב” אינה נר לרגליו של האלוף בן-גל, שלא ניסה להטיל ספק בטענה, שהבעיה עם סוריה היא רמת הגולן. צרור הגידופים, שהוא הטיל על מתיישבי הגולן במכתב פומבי הביא לו כותרות גדולות. כל פוליטיקאי יודע לעשות את זה ומה הרבותא, שבן-גל הוא אלוף? למזלנו, הוא נעלם מהר מהזירה הפוליטית.

 

כששומעים את החבורה הזאת, חשים בדקירה מכל ארבעת הפינות של הראש. אם ננסה למדוד את הביצועים שלהם בפוליטיקה על פי מידת התועלת שהם הביאו בקנה מידה של רעיונות מקוריים, גילוי כיווני חשיבה חדשים, תוכניות מדיניות מפתיעות, תרומה משמעותית בעבודה פרלמנטרית – אנחנו עלולים לגלות, שניסיונם כאלופים אינו נושא עמו כל ערך מוסף וכל מה שהם יודעים לעשות, יודע לעשות כל פונקציונר-קרייריסט, ששירותו הצבאי עבר עליו קרוב לבית ולסניף המפלגה, רק כדי לא לתת פתחון פה, שהוא השתמט מצה”ל…

 

יהיו עוד ועדות חקירה

לא חשוב איזו ועדה תחקור את מלחמת לבנון, ספק אם היא תגלה מדוע תכף לאחר האירוע בכרם שלום לא הוגברה הכוננות בגבול הצפון, למרות האזהרות הברורות. התשובה מונחת בתחום, שהוועדה לא תקבל עליו מנדט.

בכל מקרה, כדאי לשמור למען ועדות החקירה העתידיות, שיש כבר היום מי שמאיים להפעיל את שיטות חיזבאללה ברמת הגולן וגם ברשות הפלשתינית לא רק בונים תוכניות לעתיד אלא גם מכריזים עליהן.

 

על המלחמת לבנון ב’:   מלחמה ושטעטל

                                    ספרנו עוד מלחמה

 

האתר האישי של המחבר: Agoraphilia