כן, אל עמוד-הקלון!

השופטת דפנה אבניאלי מציעה, בין השאר, לשלוח שופטים ל”סדנאות”: זה טוב לגבי שופטים גרועים-מקצועית, אבל לא לגבי שופטים שהם חלאות-אדם.

…

כן, אל עמוד-הקלון!

השופטת דפנה אבניאלי מציעה, בין השאר, לשלוח שופטים ל”סדנאות”: זה טוב לגבי שופטים גרועים-מקצועית, אבל לא לגבי שופטים שהם חלאות-אדם.

המטרה האולטימטיבית, אליבא דהשופטת: “כך יהא ברור כי מטרת המשוב היא לשפר את התנהגותם של השופטים, ולא להוקיעם בפומבי אל עמוד הקלון”. הדבר נשמע מצויין, כמו כל אמירה דמגוגית אשר מציגה כמובן-מאליו את המצריך עיון רב, אבל השאלה היא מדוע לא להוקיע שופטים בפומבי אל עמוד הקלון, כאשר הם מרוויחים את זה ביושר.

השופטת דפנה אבניאלי, במאמרה “מי יבקר את השופטים וכיצד?”, מציעה סדרת רעיונות שיביאו לא רק לשיפור במערך הבקרה על השופטים, אלא גם, ואולי בעיקר, לתוצאה מעשית של שיפור תפקודם של השופטים. היא אמנם תוקפת את משוב השופטים של לשכת עורכי הדין, אך מציעה, בנוסף לפתרון המערכתי בו תומכת המערכת השיפוטית – משוב אנונימי שלא יפורסם בפומבי – גם כלים לפתרון ליקויים שיעלו ממשוב זה.

אבניאלי מציעה להקים גוף מקצועי שיוכל להמליץ על הדרכים לתיקון הליקויים שהתגלו בתפקודו של השופט. למשל: להוציא לחופשה שופט אשר מפגר במתן פסקי דין, או לדלל את התיקים הנקבעים לפניו, כדי לאפשר לו לצמצם את הפער. פתרונות נוספים: סדנת ניהול המשפט, או סדנת יחסי אנוש.

והמטרה האולטימטיבית, אליבא דהשופטת: “כך יהא ברור כי מטרת המשוב היא לשפר את התנהגותם של השופטים, ולא להוקיעם בפומבי אל עמוד הקלון”. הדבר נשמע מצויין, כמו כל אמירה דמגוגית אשר מציגה כמובן-מאליו את המצריך עיון רב, אבל השאלה היא מדוע לא להוקיע שופטים בפומבי אל עמוד הקלון, כאשר הם מרוויחים את זה ביושר.

שורש הרע בהצגת הדברים הוא בדוגמאות הקלות שמציגה הכותבת: ליקויים בתיפקוד השופט, פיגור במתן פסקי-דין וכו’. אכן, על דברים כאלה אין זה מן הראוי להעמיד אל עמוד הקלון, אבל לא משום שמדובר בשופטים, אלא משום שמדובר בדברים שאין עמם קלון.

אבל אבניאלי מציעה תיזה של חסינות גורפת, לפיה שופט לעולם לא יועמד אל עמוד הקלון, תיזה אשר הדעת אינה סובלתה.

טלו, למשל, מקרה בו שני נאשמים, נאשם א’, המיוצג ע”י עו”ד א’, ונאשם ב’ המיוצג ע”י עו”ד ב’, נידונים למוות, והסניגורים מבקשים לעכב את הביצוע, לצורך הערעור, והשופט קובע את הדיון בבקשה … למועד שהוא אחרי התלייה!

עו”ד א’ מרכין ראש, פותח יומן ורושם את המועד, כדי להופיע באותו המועד על מנת לשמוע מפי השופט כי “כיוון שהנאשם כבר הוצא להורג, הבקשה לעיכוב-הביצוע מתייתרת”.

עו”ד ב’, המאמין בצדקת מרשו, אינו מוכן להשלים עם הדחייה הזאת, ומנסה להסביר לשופט – כאילו שהוא, השופט, לא מבין זאת – שאם הביצוע לא יעוכב, ומרשו יוצא להורג ובערעור הוא יזוכה, איש לא יוכל להשיבו לחיים, והנזק יהיה בלתי-הפיך.

אבל השופט בשלו, ועו”ד ב’, בצר לו, עושה את הדבר היחיד שביכולתו, חוץ מאשר לשלוף אקדח ולירות בתקרה. להתריס בפני השופט: אדוני עושה צחוק מהעבודה!

את עורך-הדין יעמידו אל עמוד-הקלון בגלל ה”סגנון” שלו, אבל בשופט איש לא ייגע, משום שיהיה בכך “פגיעה בעצמאותו של השופט”, ח”ו…

ואני שואל: מדוע להעמיד אל עמוד-את עורך-הדין, אשר מילא את תפקידו נאמנה, והעמיד – ובצדק – את קדושת-החיים מעל גחמותיו של השופט, ומדוע לא להעמיד אל עמוד-הקלון את השופט, אשר בגלל גחמותיו ו/או עצלנותו ו/או רשעותו מוכן להוציא להורג אדם שהוא אולי חף-מפשע?

או, למשל, מקרה בו אחד משופטי ההרכב מעיר הערה אשר מחייבת את זיכויו של הנאשם, והסניגור קופץ על רגליו: כן כבודו, זה בדיוק מה שאני טוען, אבל אב-בית-הדין, הרשעות בעינו, גוהר אל חברו ומשתיק אותו: אתה הורס לנו את ההרשעה!!!

מדוע לא להעמיד שופט כזה אל עמוד-הקלון?

שופט אשר נוהג “לדקלם” לתוך פסק-הדין את סיכומי התובע, במקום להעמיד את סיכומי התביעה וההגנה זה-מול-זה, לנתח אותם כראוי, ולתת פסק-דין מנומק, אבל זה עוד לא הכל: אחרי שנים של “טיפוס על קירות חלקים” אתה מצליח להגיע לערעור-ברשות בבית המשפט העליון, ועם ההלכה הפסוקה החדשה אתה מגיע אל אותו השופט, אך זה מתעלם לחלוטין מפסק-הדין של בית המשפט העליון, וממשיך לדקלם את סיכומי התובע, כאילו אין בלתם.

מדוע לא להעמיד שופט כזה אל עמוד-הקלון?

ומה עם השופט גרשון גרמן, אשר עשה דבר נורא: ביטל במעמד צד אחד את צו עיכוב-היציאה של הילדה לילך רותם, והרס לאביה את החיים, אבל הוא לא ישלם מכיסו אפילו אגורה אחת? ההיגיון אומר שאם השופט הזה היה מכבד את עצמו, הוא היה מתפטר מיד, כאות חרטה על מה שעשה: משגה אחד יותר מדי. משגה בלתי נסלח, משגה בל-יכופר, אבל במקום להתפטר, השופט הזה, ללא בושה, עוד מבקש קידום לבית המשפט המחוזי.

מדוע לא להעמיד שופט כזה אל עמוד-הקלון?

אי אפשר לסיים את הדיון הזה בלי להזכיר עוד מקרה אמיתי, עם שם אמיתי, ופרשה אשר אין בה כל חידוש: היה פעם בבית המשפט המחוזי שופט בשם חיים אדר. המיוחד שבאותה הפרשה היה שאיש לא חלק על כך שהוא, אדר, חלאת-אדם, אבל מערכת המשפט “צופפה שורות”, ולא נתנה לגעת בו, עד שלשכת עורכי-הדין התעשתה, ו”עשתה שרירים”, כי הגיעו מים עד-נפש.

דא עקא שכאשר הגיעו מים עד-נפש השופט הזה כבר היה שנה לפני גיל הפרישה (70 שנה), ובמקום להעמידו אל עמוד-הקלון, ה”מערכת” העדיפה לתת לו “להתייבש” בלשכתו: הפסיקו להזרים לו תיקים, אבל המשיכו לשלם לו את משכורתו.

ואני שואל: מדוע לא להעמיד שופט כזה אל עמוד-הקלון?

האם דמם של השופטים כחול יותר מדמו של בוזגלו?

ומדוע להעמיד אל עמוד-הקלון – כאשר קיימת עילה לכך – אזרחים מן השורה, עובדי מחלקת התברואה, פקידי-מס, עורכי דין, פועלי בניין, עיתונאים, נהגי מוניות, ורק שופטים לא להעמיד אל עמוד-הקלון – גם כאשר יש קלון בהתנהגותם?

אכן, כדי שלא לפגוע בעצמאות השיפוטית יש להיזהר שלא להעמיד אל עמוד-הקלון שופטים רק בגלל טעויות משפטיות, אבל לא כל מה שנראה כ”טעות משפטית” הוא אכן “טעות”. כך, למשל, אם שופט, מטעמי אהבה/שנאה לעו”ד זה או אחר פוסק דבר-והיפוכו במקרים זהים-משפטית – זו אינה “עצמאות שיפוטית”, אלא הפקרות שיפוטית.

ישנם שופטים גרועים, בעלי יכולת מקצועית מוגבלת, וישנם שופטים שהם חלאות-אדם. את הראשונים אפשר לנסות ולשפר בסדנאות מסדנאות שונות, אבל את האחרונים אין טעם לשלוח ל”סדנאות”, אלא להעמידם אל עמוד הקלון, למען יראו שופטים אחרים – וייראו.

ואגב: איכן הייתה השופטת אבניאלי כאשר העמידו את חברתה, השופטת הילה כהן, אל שני עמודי-קלון, בזה-אחר-זה (ולא על עבירות שיש עמן קלון!)?

__________________

פורסם לראשונה באתר מחלקה ראשונה.

המלצת היום:

את ההילה איבדתם מזמן, ומה עם חלאות-האדם אשר בקרבכם?