2 באוקטובר 2006

לכבוד

יצחק גרטי

סגן נשיא בית המשפט לתעבורה

רחוב שוקן 25

תל-אביב 66532

 

שלום מר גרטי,

 

בעיתון “הארץ” (29.9.2006) דווח על הדיון שהתקיים בלשכתך בסוגיית הענישה של עו”ד דורי קלגסבלד, לאחר שהורשע על פי הודאתו בגרימת מוות ברשלנות בתאונה בה נהרגו יבגניה וקסלר ובנה בן ה-6 ארתור.

אני מקווה שאצלך תיעצר שערוריית היחס המיוחד שגילו השלטונות כלפיו, בגין היותו מה שקרוי “פרקליט צמרת”.

הבה נזכור מה עשה הנאשם: הוא נהג בפראות בשטח עירוני, עם מכוניתו שהיא חצי טנק, ובמקום להאט בהתקרבו לרמזור, הוא המשיך בנסיעה פראית ומחץ את מכוניתה של יבגניה וקסלר וגרם למותה ומות בנה.

יבגניה ובנה ארתור נהרגו משום שהקפידו על חוקי התנועה. הם עצרו ברמזור אדום וחיכו לאור ירוק. הנאשם ראה עצמו פטור מחוקי התנועה והתוצאה – שני הרוגים.

כאן מתחילה סדרה של מחדלים מצד הרשויות. המשטרה השתהתה בבדיקת הדם, וכך לא יכלה לקבל ממצא תקף לשעה בה התרחשה התאונה. לאחר מכן חקרה המשטרה את הנאשם בביתו. האם עבריין תנועה, שאינו מחובר לאישי שלטון היה נהנה מחקירה באווירה כה משפחתית?

אין פליאה ששני מחדלים אלה הולידו מחדל שלישי, כתב אישום על גרימת מוות ברשלנות, שהוא הסעיף הפחות חמור בנסיבות העבירה.

עד כמה עשתה התביעה חסד עם הנאשם, אנו לומדים ממקרים דומים, כמו למשל אותו אזרח ערבי שחצה רמזור אדום וגרם למותם של בני אדם, הועמד לדין באשמת הריגה, ונשפט לשנות מאסר ארוכות. אצל ערבים אין המשטרה משתהה בבדיקות דם, ולכן ידעו כי הנהג היה עם מנת אלכוהול העולה על המותר.

הבה נחשוב בהגיון. נסיעה מטורפת של מכונית טנק לכיוון רמזור, שעה שמכוניות ממתינות, היא תוצאה של מספר אפשרויות: הנהג היה שתוי, או מסומם, או שסבל מעייפות שגרמה להירדמותו. אפשר למנות סיבה או שתיים נוספות. נושא תקלה ברכב הוסר מסדר היום לאחר שלא נמצאו פגמים בטיחותיים ברכב המעולה בו נהג. (ואוסיף כי גם תקלה בטיחותית אינה משחררת את הנהג מאחריות. חובתו לדאוג שהרכה יהיה כשיר לנסיעה).

מאחר ומדובר בעו”ד שמכיר את חוק, הוא ידע שבכל אחת מהאפשרויות הנזכרות אסור היה לו לנהוג. עובדה זו רק מחמירה את העבירה. טענתו של קלגסבלד כי הוא “לא זוכר מה קרה” לא מחזיקה מים.

אמור מעתה, אם היו נוהגים במידת השוויון נגד קלגסבלד, היה צריך להגיש נגדו כתב אישום על הריגה.

סוג התאונה של קלגסבלד נכלל בקטגוריה של רוצח על הכביש.

הפרקליטות הקלה עימו לא רק בסעיף אישום מופחת, אלא גם בכך שפטרה אותו משני סעיפי אישום על מוות בהתרשלות, שהרי שני בני אדם נהרגו.

קלגסבלד הביא עדי אופי ששייכים לקצפת של העלית החברתית והפיננסית כמו ח”כ והשר לשעבר פרופ’ אמנון רובינשטיין ואחרים במטרה להקל בעונשו. אבל בל יעוורו אותך האישים.

קלגסבלד כבר לא יקבל את העונש הראוי לו בגלל מגבלות סעיף האישום, אבל אתה יכול לגרום לכך שלפחות יקבל את המקסימום שהסעיף מאפשר, שלוש שנות מאסר, ולא יום אחד פחות. העובדה שהמתים לא היו מצמרת החברה וההון, אסור שתשחק לטובת הנאשם, אלא אם גם אתה חלק מהמעגל השלטוני וההוני שחי לפי חוקים אחרים, שיבגניות וארתורים קטנים לא נחשבים כראויים לבוא בחוגם.

עוד הערה לסיום: אינני חסיד כליאה בבתי סוהר עבור נהגים עבריינים, זולת מקרים נדירים. לדעתי מי שהורשע בעבירת תנועה שהסתיימה בהריגת בני אדם, יש לשלול את רשיונו לכל החיים ובמקום ישיבה בכלא לגזור עליו מאסר פתוח לכמה שנים בהם יעבוד במרכזים לשיקום פצועי תאונות דרכים.

לעניין זה יש צורך לשנות את החוק. בין כך ובין כך יש לדאוג לכך שנאשמי צמרת לא יהנו מיחס מועדף .

 

גדעון ספירו

 

העתקים: הנשיאה ביניש, היועץ מזוז

 

 

 

2 באוקטובר 2006

אל:

נעם סולברג

שופט בית המשפט המחוזי

רחוב צלח א-דין 40

ירושלים 95908

 

בעיתון “ידיעות אחרונות” (28.9.2006) פורסם כי העלית הצעת פשרה בתביעת לשון הרע שהגיש סרן רשרש נגד תכנית הטלוויזיה “עובדה” (עורכיה וחברת טלעד) בפרשת הריגתה-רציחתה של הילדה הפלסטינית איימן אל המס כשהייתה בדרכה לבית הספר.

לפי הצעתך, שהוקראה על ידך מהכתב (אבל לא נרשמה בפרוטוקול), תקדיש “עובדה” תכנית מיוחדת “להבהרה ותיקון טעויותיה” ובתמורה יקטין הקצין את סכום תביעתו שעומדת עתה על שלושה מיליון ש”ח.

לא הופתעתי מהצעתך. בשעתו הזהרתי את אנשי עובדה כי משעה שהתיק נפל אצלך, מצבם בכי רע.

בהיותך מתנחל שחי מחוץ לישראל וקשר את חייו בפשעי הכיבוש, שחי מדי יום במציאות אפרטהייד ונהנה מזכויות היתר שמשטר הכיבוש מקנה, אין לצפות שתשפוט משפט צדק ללא הטיה בסוגיה שקשורה בעוולות הכיבוש.

הצעתך משרתת את התובע ופרקליטיו. יש להם עניין לגמור סיפור מהר, לא למשוך את המשפט, שהרי הם פועלים עתה ללא שכר טרחה ותקוותם לגזור קופון בעקבות זכייה בתביעה.

הצעתך משרתת גם אותך. מדובר בנושא כאוב וסבוך, שככל שיימשך, יחשוף אותך לסוגיות משפטיות וערכיות קשות שרצוי לעקוף אותן. אתה חותר ללכת בעקבות מעסיקך הקודם אליקים רובינשטיין שעה שכיהן כיועץ משפטי לממשלה (ואתה כעוזרו), ולהתקדם בהיררכיה המשפטית עד לעליון. (מחשבה שדיה להעלות זיעה אצל כל שוחר זכויות אדם. די לנו בגזען רובינשטיין אחד, לא צריך עותק נוסף). אין לך עניין להסתבך בתיק שיאיר במיקוד של קרן לייזר את דרכך השיפוטית הנלוזה ועלול לכן לקעקע את תכניותיך.

אני מקווה שהנתבעים לא יתפתו להצעתך, וימשיכו לנהל את המשפט, גם אם זה יארך שנים. המשך המשפט יחשוף לא רק את קלונך אלא גם את קלונה של מערכת המשפט הצבאית שזיכתה את רשרש תוך התעלמות מהעדויות המרשיעות. ניתן היה להרשיעו גם על פי עדותו וגם על סמך עדותם של חיילים, כמו סמל שלומי נחמיה, (שלא היה מסוכסך עם רשרש, כך שלא היה לו אינטרס להעיד נגדו) שקבעו כי הראות באותו יום הייתה טובה, כי לא נשקפה כל סכנה מהצד הפלסטיני ולא הייתה כל הצדקה לפתוח באש, להרוג את הילדה, שלא לדבר על וידוא הריגה.

אם הנתבעים יאזינו לעצתי, אזי בעקבות הצעת הפשרה שלך, שמגלה את נטייתך הברורה לטובת התובעים (ממתי מתנחל מתרגש ממותה של ילדה פלסטינית מידי חיילי הכיבוש?), יש להגיש נגדך בקשת פסילה. אילו הייתה בך מידה זעירה של הגינות היית צריך לפסול עצמך לשבת בתיק, בגלל המעורבות האידיאולוגית, הרגשית והפיסית שיש לך בכיבוש.

אבל מה למתנחל ולהגינות כאשר מדובר בקנאי דתי שמנהל רומן עם הקב”ה ויש בכיסו הבטחה אלוהית בדבר בעלות על הארץ, והפלסטינים, עם המקום, יכולים לכל היותר להיות חוטבי עצים ושואבי המים.

אשר על כן יהיה מאד מעניין לראות, כיצד תכריע על כך הנשיאה החדשה של בית המשפט העליון דורית ביניש. לאור המחמאות שקיבלה כמי שנאבקת בשחיתות, אולי נזכה ברגע של הארה, והיא תחליט כי להותיר בידך את התיק הזה, מבטא שחיתות משפטית בלתי נסבלת.

 

גדעון ספירו

 

העתקים: הנשיאה ביניש, היועץ מזוז

 

גדעון ספירו, עיתונאי Gideon Spiro, Journalist

ת”ד 16202 תל-אביבP.O.Box 16202 Tel Aviv 61161

טל/פקס: 869 222 03-5 Tel/Fax :

 

1 באוקטובר 2006

אל:

אליעזר ריבלין

אליקים רובינשטיין

דוד חשין

שופטי בית המשפט העליון,

ירושלים

 

 

הנדון: בג”צ עע”ם 4332/06

ליודמילה ארמייבה היא אזרחית רוסיה ונמצאת בישראל עם בנה בן ה-10. היא מוגדרת כשב”חית. קרה לה דבר נורא ואיום מבחינתכם ומבחינת הממסד הפוליטי בישראל. היא התאהבה באזרח ישראלי, איגור ספרו שמו, והם חיים כבר תשעה חודשים כידועים בציבור. אבל ישראל לא תיתן לאהבה כך סתם לפרוח. הרוסיה עם בנה גרוש תגורש, כך קבע משרד הפנים. בצר להם פנו למערכת המשפטית בתקווה כי ימצאו בה משענת. איזו תמימות. בית המשפט המנהלי בנצרת קבע כי יגורשו, וכך נחתו אצלכם, מערערים על החלטת המחוזי בנצרת, שמא בכל זאת תבוא מבית המשפט העליון הישועה.

הם כמובן לא ידעו שיפלו למלתעותיו של אליקים רובינשטיין, שכתב את פסק הדין, גזען מוסמך עם קבלות אבל גם חבריו להרכב, שהסכימו עם דברי התועבה, נושאים על גבם גיבנת של פסיקות גזעניות ומפלות נגד לא יהודים.

אם נקלף את הלהג המשפטי מפסק הדין, נמצא כי מדובר בטקסט המדיף שנאת זרים, המשדר פחד מהשונה והאחר הלא יהודי. כמעט מכל שורה מזדקר הגטו היהודי שחושש שמא הזרים “ישתלטו עלינו” , שמזכירה את שנאת הזרים בשלהי רפובליקת ויימאר, כאשר הימין הגרמני הפחיד את ההמונים כי “היהודים עומדים להשתלט על העם הגרמני”.

רובינשטיין הוא רב מג, יש לו פלס בו הוא מודד את האהבה בין בני הזוג וקובע, ללא כל עוגן עובדתי, כי לא מדובר באהבה ולא בידועים בציבור אלא בסתם רמאים.

גם הנימוק כי הילד התחיל את לימודיו בבית ספר, לא עוזר. שהגוי הקטן יעוף לכם מהעיניים.

כאשר קוראים את פסק הדין ואחרים כמותו, מבינים איך מתרחשת בישראל תופעה נוראה של אשה צעירה מאוקראינה, שסכנת גירוש מרחפת על ראשה, גוססת בדירתה מסרטן, ותינוקה בן החודשיים כמעט נופח את נשמתו מחמת אי יכולתה לטפל בו.

 

גדעון ספירו

 

העתקים: הנשיאה ביניש, היועץ מזוז       

 

 

 

30 בספטמבר 2006

לכבוד

רון שפירא

שופט בית משפט מחוזי – חיפה

רחוב פלי”ם 12

חיפה 33095

 

השופט רון שלום,

ארגון זכויות האדם עדאלה הגיש עתירה (וע 000609/05) בשמם של עבדאללה אבו מסאעד, סווילע אל גנאמי, איברהים אל אטרש, סלים אבו אל קיעאן, עיד סלמאן אל נבארי ואיבראהים סבייח אל הוואשלה, המייצגים מאה משפחות במה שקרוי “כפרים לא מוכרים” בנגב, נגד נציב המים ומינהל מקרקעי ישראל למען יספקו להם מי שתייה נקיים.

אתה כיהנת כאב בית דין במסגרת בית דין למים וכתבת את פסק הדין המביש הדוחה את תביעתם. (ניתן ב-13.9.2006). יחד איתך כיהנו שני נציגי ציבור שענו אמן אחרי פסק דינך (איש במערכת המשפט לא חשב שבתביעה כזו מן הדין שישב לפחות נציג ציבור שמייצג גם את עשרות אלפי הבדואים בנגב).

אספקת מי שתייה נקיים היא אחת מזכויות היסוד של אזרח, והדבר מעוגן גם באמנות בינלאומיות.

אתה כמובן יודע זאת, והדברים מוזכרים בפסק דינך (“זכות למים נגזרת מזכות לחיים ולבריאות – אחת מזכויות היסוד”). אתה גם מודע לאפליה ממנה סובלים האזרחים הבדואים, ואף על פי כן קבעת קביעה שערורייתית ושרירותית לפיה “הזכות למים אינה מוחלטת”. כאשר מדובר בבדואים, כך נקבע בפסק דינך, מניעת אספקת מים היא למעשה עונש על מגוריהם באותם כפרים לא מוכרים. במלים אחרות, הזכות לחיים של אזרחיה הבדואים של מדינת ישראל אינה מוחלטת. בכך אתה גוזר גזר דין מוות על אלפי אזרחי ישראל, ילדים, נשים וזקנים, אך ורק משום שהם ערבים הגרים בכפרים שממשלת ישראל מסרבת להכיר בהם.

אתה מאמץ ללא סייג את דברי נציב המים כי דרישתם של הבדואים לאספקת מים היא כלי במאבקם למגורי קבע בכפריהם הלא מוכרים. אינך מעגן קביעה זו בנתון כלשהו. לדידך לא ייתכן שבדואים הם בני אדם צמאים שזקוקים למים בלי קשר לסטטוס החוקי של כפריהם. אתה מתגלה כאן כגזען בסגנון המתנחלים. האם זה מה שספגת בבית גידולך דגניה? אין מנוס מהמסקנה שהפכת מרצון, מכאן החומרה היתרה, לכלי שרת בידי המדיניות המקפחת של ממשלת ישראל.

סוגיית הכפרים הבלתי מוכרים בנגב היא כאובה וגורמת לייסורים קשים לאזרחים הבדואים. מדיניות ממשלת ישראל היא לגרש את הבדואים מאדמתם ולצופף אותם בעיירות בניגוד לאורח חייהם המסורתי, מה עוד והעיירות שכבר ניבנו הן אזורי מצוקה קשים בגלל מחדלי הממשלה.

לא הבדואים פלשו לכפריהם, אלא ממשלת ישראל פלשה לאדמתם. הם היו שם שנים רבות לפני שנולדת בדגניה ב-1957 ולפני שקמה המדינה. זכותם למים נקיים, שהיא זכות לחיים, אינה מותנית, היא מוחלטת. מצער שדברים כה בסיסיים ומובנים מאליהם, לא ברורים לך.

אילו ניחנת בקמצוץ מצפון, לא היית מוציא פסק דין כה אכזרי. ואם בכל זאת יש לך מצפון אזיי בוודאות הוא נשאר נקי, כי לא עשית בו שימוש. פני השופט כפני הדור, ופני הדור כפני הכלב.

הפסיקה שלך כה קוממה אותי, עד שהתחלתי לתכנן, רק בראש כמובן, פעולת תגמול, כמו למשל לסגור אותך בפחון במדבר בחום מעיק, ללא מזגן, ולתת לך להתייבש , שתרגיש מה מרגישים הבדואים שלנו כבר קרוב לשישים שנים תחת דיגלה של מדינת ישראל.

אנא העבר מכתב זה לשני נציגי הציבור שישבו איתך והסכימו לפסק הדין המרושע שלך. אף הם התגלו כגזענים נקלים ואפסים במישור המוסרי.

 

גדעון ספירו

העתקים: הנשיאה ביניש, היועץ מזוז

 

 

 

 

30 בספטמבר 2006

לכבוד

עו”ד נירה לידסקי

שופטת בדימוס

יו”ר ועדת השחרורים

ליד שירות בתי הסוהר

 

גברתי הנכבדה,

בצער רב קראתי את החלטת וועדת השחרורים בראשותך מיום 13.9.2006 לפיה דחתה הוועדה את בקשתה של אסירת המצפון טלי פחימה לשחרור מוקדם לאחר שהשלימה שני שליש מתקופת מאסרה.

השחרור היה צריך לעבור ללא בעיות, משום שהוא תוצאה של הסדר טיעון שנחתם בשעתו בין טלי לבין התביעה.

המדינה החליטה להתכחש לחתימתה ושלחה פרקליטה שטענה נגד השחרור כשהיא נאחזת בתואנה של של “התנהגות לא ראויה” שבשפת הכלא מכונה גם “עבירות משמעת”. לאחר שקראתי את דברי באת כוח המדינה, עו”ד רותם עמית, למדתי כי הכוונה היא, שטלי פחימה דיברה לא יפה לסוהרים. את מבינה את זה גברת לידסקי? הגברת מהפרקליטות הופכת את הכלא לבית מדרש לנימוסים והליכות על פי משנתה של חנה בבלי זכר צדיקה לברכה.

הסוהרים והסוהרות מקפידים על קלה כחמורה, מדברים בשקט, בלשון דיפלומטית ונימוסית אל האסירות והאסירים בנוסח “תואיל כבודה לקבל את ארוחתה” ורק טלי פחימה לא משתלבת בחגיגה ומדברת אל הסוהרים “לא יפה”, והופ, יש “עבירת משמעת”.

ברור על פניו שהגברת עמית ניתלית בנימוק של מחזיק מים. הסוהרים והסוהרות מדברים אל אוכלוסיית האסירים בקשיחות ולא אחת בשפה ברוטאלית, שכוללת גם גידופים, צעקות והעלבות. טלי קורצה מחומר אנושי מעולה שלא מוכן שיתייחסו אליה כאל שפחה חרופה. היא מחזירה לעתים למעליביה מנה אחת אפיים, כך יאה. האם זו עילה להארכת כליאתה?

דומה שלא לכך התכוון המחוקק כאשר דיבר על התנהגות טובה.

קנה המידה הוא הרבה יותר מהותי. האם טלי עישנה סמים? האם הבריחה סמים? האם הייתה אלימה כלפי אסירות אחרות? האם קיים חשש שתשתלב בעולם הפשע כאשר תשתחרר? אלו הן השאלות המהותיות. ברור לכל בר דעת שמכיר את התיק של טלי פחימה, כי התשובות לכל השאלות הן שליליות. טלי פחימה היא האסירה האולטימטיבית שזכאית לשחרור מוקדם.

למעשה היא לא הייתה צריכה להיות בכלא מלכתחילה. שהרי היא לא עבריינית. השב”כ הלביש עליה תיק משום ששברה כמה מוסכמות והחליטה להתייחס את הפלסטינים כאל בני אדם, שיש להם זכויות.

אני מקווה שבדיון הבא, יתוקן העוול וטלי תתאחד עם משפחתה וחבריה כאדם חופשי.

 

בכבוד רב,

גדעון ספירו

 

 

17 בספטמבר 2006

דוד מינץ

שופט בית משפט השלום

רחוב חשין 6

ירושלים 95156

 

כבודו הלא מכובד,

פרקליטות המדינה החליטה להגיש כתב אישום נגד המתנחלת נדיה מטר על פי סעיף 288 לחוק הפלילי (“העלבת עובד ציבור”) בעקבות מכתבה ליונתן בשיא, ראש מינהלת הסיוע למתנחלים שפונו מעזה וצפון הגדה, בו כינתה אותו “גירסה מודרנית של יודנראט”.

כאשר קראתי על כך בשעתו בעיתונות, ראיתי בכך את אחד הביטויים לטרוף המערכות הישראלי. הנה מתנחלת, גזענית ולאומנית, שותפה לפשעי מלחמה, שעל פי התבטאויותיה הפשיסטיות הייתה משתלבת היטב בארגונים ניאו נאציים, דווקא היא מטביעה על מי שהיא מסווגת כיריבה, תווית של “יודנראט”, כלומר משתף פעולה עם הנאצים.

מזלה הטוב של מטר זימן לה אותך כשופט, ובהחלטתך מיום 10.9.2006 (פ 001470/06) מחקת את כתב האישום, מעשה די נדיר במערכת המשפט.

שמך כשופט לא היה מוכר לי. כאשר קראתי את החלטתך, אי אפשר היה לטעות באבחנה כי מדובר בשופט אוהד למתנחלת. זהו פסק דין פוליטי בלבוש משפטי. אשר על כן החלטתי לתהות מעט על קנקנך, ומהר מאד התחוור לי כי גם אתה מתנחל עבריין שפלשת לאדמות לא לך, ומתגורר בהתנחלות דולב שבאזור רמאללה. ידיד עו”ד הוסיף, “לא סתם מתנחל, אלא חובש כיפה סרוגה גזענית” מה שכמובן מסביר את הגיוס הסלקטיבי של פסיקות ואמרי רבנים (רבי יוחנן, רבי אבא, ואחרים) הפזורים בהחלטתך, שהרי מן המפורסמות היא, שההלכה והמסורת היהודיות הן סופרמרקט חובק כל, שמצדו האחד של קו הרצף מצויים ג’נוסייד נוסח ספר יהושע, קנאות דתית, גזענות ומעשי רצח וטבח של המתנחלים, ומעברו השני של קו הרצף אנו מוצאים ערכים נעלים ואוניברסלים של שלום, צדק ושיוויון לכל מי שנבראו בצלם. ערכים אלה מגולמים בספר ויקרא (“וכי יגור אתכם גר בארצכם, לא תונו אותו; כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים; אני יהוה אלוהיכם; לא תעשו עוול במשפט, במדה, במשקל ובמשורה” – פרק י”ט פסוקים ל”ג ל”ד ל”ה), בחזון אחרית הימים בספר ישעיהו (פרק ב’ פסוקים א’ – ד’), כמו גם בידי הרבנים הפעילים בעמותת רבנים למען זכויות אדם החובשים כיפות שלום, ועושים עבודת קודש במאבקם נגד עוולות הכיבוש. אתה, כמו גם המתנחלת מטר, הנכם עבריינים לא רק על פי משפט העמים, אלא גם על פי החוק היהודי המצוטט לעיל. במקום “לא תונו” אתם עוסקים ברמייה, שוד וגניבה מהגר. במקום “משפט אחד” אתם חיים במערכת משפטית שם יש דין אחד, בעל זכויות יתר לכם, ודין מפלה לשכניכם הפלסטינים. זו מציאות המזכירה כמה מעקרונות חוקי נירנברג (מהם סבלתי בשעתו) ודומה מאד למשטר האפרטהייד ששרר בדרום אפריקה. התקיים בכם הפסוק “איכה הייתה לזונה קריה נאמנה? מלאתי משפט, צדק ילין בה, ועתה מרצחים; כספך היה לסיגים, סבאך מהול במים; שריך סוררים וחבר גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים” (ישעיהו, פרק א’ פסוקים כ”א, כ,ב, כ”ג). אין פליאה שאתה מסתמך בפסיקתך גם על גזען אחר במערכת המשפט, ידיד המתנחלים וחובש כיפה סרוגה שוחרת מלחמה ואפלייה, מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה וכיום למרבה הבושה שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין. התמונה עתה בהירה. מתנחל למתנחלת יביע אומר. כמתנחל אתה שותף עם הנאשמת נדיה מטר לפשעי מלחמה (כך הוגדרו ההתנחלויות באמנת רומא) ושוד קרקעות העם הפלסטיני. אתה שופט בישראל אבל מתגורר בחו”ל, עוד סימן למצב הלא נורמלי השורר בישראל.

לזיווג בינך למטר צריך להוסיף את פרקליטה של הנאשמת, עו”ד יורם שפטל, המוכר כבעל מוניטין בעוינות תהומית לשמאל, מה שיוצר משולש של ימין קיצוני שאפילו פרקליטות מחוז ירושלים, המאשימה, לא הייתה מסוגלת להביס. שפטל ידוע, בין השאר, כמי שנלחם כארי למען זיכויים של פשיסטים ופושעי מלחמה, כך היה עם דמיאניוק, כך עם מטר.

העוגן עליו אתה מסתמך בהחלטתך לבטל את כתב האישום, הוא “אכיפה בררנית”. במלים אחרות, מאחר ויש מקרים בהם נאמרו דברים דומים או אפילו חריפים מאלו של נדיה מטר, והמדינה לא הגישה כתבי אישום, מן הדין שתהנה אף היא מפריבילגיה זו.

אתה מביא שתי דוגמאות. אחת של הרב עובדיה יוסף שהשתלח ביוסי שריד ובשופטי בית המשפט העליון, (אמר בין השאר שהם בועלי נידות, מה שנכון), והשנייה קשורה בקטע שכתבתי בטורי “סמרטוט אדום” שפורסם בשעתו (3.8.2001) בשבועון מעריב בירושלים “כל הזמן”, בו מתחתי ביקורת על הרב הראשי דאז מאיר לאו. מפסק דינך למדתי כי היה מי שהגיש תלונה נגדי ליועץ המשפטי לממשלה, והוא דחה אותה.

אתה קובע כי הדברים שכתבתי נגד הרב לאו חמורים מאלו שבכתב האישום של מטר, ומוסיף כי אם נגדי לא הוגש כתב אישום אזי בבחינת “קל וחומר” גם מטר צריכה ליהנות מחסינות זו. ההזדקקות שלך לקטע שלי ב”כל הזמן” כעילה לזיכוי נדיה מטר, מוכיחה את העיוות והסירוס שמנחים אותך.

ההבדל בין דבריי לבין אלו של מטר הם כפער בין שמים וארץ. בעוד היא נאבקת בעד משטר הכיבוש והאפרטהייד בשטחים הכבושים, בעד זכויות היתר של המתנחלים היהודים, שגם אתה כאמור נהנה מהם, אני נאבק על היפוכם. ביקורתי על הרב מאיר לאו הייתה על כך שהוא תומך בכיבוש, בהתנחלויות ובמתנחלים, וכי דווקא ממנו, כניצול שואה שסבל מגזענות ואפלייה, היה מצופה כי יתייצב בצמרת המאבק למען זכויות אדם ונגד ממלכת הרוע שישראל הקימה בשטחים הכבושים. אלא שהוא הכזיב והתקרנף.

אילו היית נוהג בהגינות היית מביא בפסק דינך את מלוא הקטע שכתבתי, אבל אתה ציטטת במקוטע, מנותק מההקשר, השארת בחוץ את הנימוקים לביקורת, כך שיתאים למשנתך. (הקטע המלא מצורף). אין פלא שאתה ממשיך במעשה זמרי (מעשה של טומאה) ומאשים אותי כי ביקורתי נבעה “מלעג, ביזוי ושמא שנאה של ממש לרב הראשי”.

שטויות במיץ עגבניות. לא שנאה, לא לעג ולא ביזוי, אלא כאב על כך שמי שמכהן במשרה הדתית הגבוהה ביותר בישראל, שותף לאחד ממשטרי העריצות החמורים ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21.

בהיותך שופט מתנחל המגבה את הכיבוש וחי בתוכו, אתה מועמד לעמוד למשפט בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

אני נותן לך פרק זמן של חודשיים לעזוב את התנחלות דולב ולחזור לתחומי מדינת ישראל. אם לא תעשה כן אשלח את שמך לבית הדין הבינלאומי, כמו גם לעורכי דין באנגליה (שהרי אתה יליד אנגליה ועדיין נושא את אזרחותה) המתמחים בשמירה על זכויות אדם, כדי לתבוע אותך על שותפות פעילה בביצוע פשעי מלחמה. ראה הוזהרת.

באשר ל”העלבת עובד ציבור”, אני מתנגד לסעיף זה. יש להסירו מספר החוקים, כי הוא מהווה פגיעה בחופש הביטוי והשימוש בו הוא שרירותי. אותו הדבר אמור בסעיף התאום שלו “זילות בית המשפט”. זהו סעיף מושחת המאפשר לשופטים לנקום במבקריהם.

גדעון ספירו

העתקים:        הנשיאה ביניש, היועץ מזוז,

עו”ד שפטל, פרקליטות מחוז ירושלים

 

 

 

12 בספטמבר 2006

לכבוד

מרים פיינברג

ראש עיריית נתניה

רחוב הצורן 6

אזור תעשייה פולג

נתניה

 

גברת פיינברג שלום,

 

בעיתון “מעריב” (4.9.2006) הופיעה ידיעה לפיה החלטת לקרוא בית ספר ממלכתי דתי על שמו של רב סרן רועי קליין, שנהרג במלחמת לבנון השנייה.

בידיעה נכתב כי אמרת שמעשה הגבורה של קליין הוא מסר חשוב לתלמידים ובהמשך מובא ציטוט מדברייך לפיו “אם יש מסר חינוכי ערכי, זה המסר שאנו רוצים להעביר לדורות הבאים”.

מעבר לעובדה שיש עד היום מחלוקת בצבא האם המעשה הנטען (נפל על רימון וצעק “שמע ישראל”), התרחש, ואם כן, האם מדובר בגבורה או בסתם יצר התאבדות, אני תוהה מהו המסר החינוכי שאת להוטה להעביר לדורות הבאים? מה שאת עושה הוא דבר נורא ואיום: את עובדת את פולחן המוות. במקום ליצור אצל הילדים תאווה לחיים, לעמוד על חינוך לערכים של שוויון, דמוקרטיה, צדק, את מאמצת סגנון פשיסטי של טוב המוות מהחיים. (מה עוד ומדובר במלחמה שנוייה במחלוקת, שצבא ישראל ביצע בה פשעי מלחמה).

בנוסף, רועי קליין, היה דמות רחוקה ממופת כרחוק גרמניה הנאצית מגרמניה הדמוקרטית. הוא גר עם משפחתו בהתנחלות עלי בשטחים הכבושים. כמתנחל הוא היה שותף למשטר הכיבוש והאפרטהייד שישראל כוננה בשטחים הכבושים. הוא היה חלק ממסכת הפרת זכויות האדם וההתעללות בעם הפלסטיני שמתרחשים מדי יום בשטחים.

משהו על ערכיו אפשר היה ללמוד מהכתבה במוסף סוף שבוע של מעריב (8.9.2006) שהוקדשה לדמותו. אשתו, שרה קליין, מספרת כי כאשר הוקפץ מעזה לצפון “הוא היה מאושר כפי שאני לא יכולה לתאר” . כאשר היא היססה להשתתף בשמחתו, שהרי הוא לא יבוא הביתה לשבת, הוא אמר לה: “מה את לא שמחה? את צריכה לשמוח, סוף סוף נותנים אור ירוק להילחם”

את מבינה את זה, גברת פיינברג? האיש מבקש מאשתו לשמוח על כך שהוא יוצא למלחמה. זה מתאבד מטורף ולא איש מופת שלאורו יש לחנך ילדים.

עצתי, כי תחזרי בך מיד מהרעיון המסוכן (והאווילי) לקרוא על שמו של קליין בית ספר, קודם כל כדי להציל את הילדים מעבודת האלילים של מוות ושכול, אבל גם למען הצלת שמך מכתם כתום.

 

גדעון ספירו

העתק:     שרת החינוך, פרופסור יולי תמיר

(יולי שלום, אנא תסייעי למרים פיינברג

לרדת מהעץ הרקוב עליו טיפסה).

 

 

 

1 בספטמבר 2006

ורדה אלשיך

שופטת בית המשפט המחוזי

ת”ד 34000

תל-אביב 61340

 

שלום רב,

בעיתון הארץ (27 באוגוסט) פורסם כי נאמני רשת קלאבמרקט, עו”ד שלמה נס ורואה חשבון גבי טרבלסי, הגישו לבית המשפט תביעת שכר דמיונית ומושחתת בסך 52 מיליון ש”ח, על עבודה שפרק הזמן שלה הוא דומני פחות משנה.

בימים אלה פורסם דו”ח העוני לפיו חלה עלייה של 10 אחוזים במספר האזרחים החיים מתחת לקו העוני, ומספרם עולה על מיליון וחצי בני אדם. 35 אחוזים מילדי ישראל חיים מתחת לקו העוני. העשירים לעומת זאת התעשרו יותר וחלקם בהכנסה הלאומית עלה. הפער הבלתי נסבל בין העשירונים הגבוהים לנמוכים הוא היום הגבוה בעולם המערבי.

דרישת השכר החצופה של נאמני קלאבמרקט היא ביטוי לקפיטליזם אכזר ויהיר השורר בישראל. מחד גיסא, שתי דקות ממשרדך הממוזג, חיות משפחות מצוקה שאינן יכולות לקנות לילדיהן ספרים ומחברות לשנת הלימודים החדשה והמקרר בבית ריק, ומאידך גיסא דרישה מבית המשפט לאשר סכומי עתק כשכר. אפילו נניח שעו”ד נס וכל עובדי משרדו עבדו 24 שעות, לא ישנו ואכלו כזית, אי אפשר במדינה שפויה להגיע לסכומים מטורפים כאלה.

ברצוני להזכיר לך כי אינך נציגת בעלי ההון בבית המשפט אלא נציגת הציבור שחייבת בדין וחשבון על מעשיה. אישור דרישת עו”ד נס ושותפו תהיה מעילה בתפקידך.

לצערי לא זו בלבד שלא זרקת את נס וטרבלסי מכל המדרגות, אלא הודעת שתעייני בבקשתם, כאילו יש כאן בסיס לדיון, ובינתיים אישרת להם מקדמה של 4 מיליון שקלים, שיהיה קצת בשביל לנגב חומוס וברוך השם יישאר גם עודף למנה פלאפל.

אם חס ושלום תאשרי את בקשתם, ולו חלק ממנה, (למשל “פשרה” על חצי) אפנה ליועץ המשפטי שיבדוק האם קיבלת שוחד, שהרי שופטת תבונית, ישרה והגונה הנאמנה לציבור לא תעלה על דעתה לאשר סדרי גודל כאלה.

אני מציע לך להסתפק באותם ארבעה מיליון שכבר אישרת, גם זה יותר מדי, ולסגור בכך עניין.

גדעון ספירו

 

העתקים: הנשיא ברק, מ”מ ביניש, היועץ מזוז

מאמרים: גדעון ספירו