אהרן ברק, קשקשן בלתי נלאה (ב): על איזו “חמלה” אדוני מדבר?!

אהרן ברק, קשקשן בלתי נלאה (ב):

על איזו “חמלה” אדוני מדבר?!

אהרן ברק אינו רק קשקשן בלתי-נלאה – אלא גם שקרן חסר בושה. שיעשה את חשבון-הנפש ביום הכיפורים הראשון אחרי פרישתו.

המנטרה המעופשת של אהרן ברק

על הפיסקה הזאת, עליה חוזר אהרן ברק כמו מנטרה מעופשת בכל הזדמנות אפשרית או בלתי אפשרית, חזר הוא גם בנאום הפרישה שלו מבית המשפט העליון:

“השפיטה אינה אך תפקיד. זו צורת חיים. זו צורת חיים שאין בה רדיפה אחר עושר חומרי; זו צורת חיים שאין בה חיפוש אחר פרסומת ויחסי ציבור; זו צורת חיים שיש בה חיפוש אובייקטיבי ונייטרלי אחר האמת. לא כוחניות אלא שיקול דעת; לא שררה אלא צניעות; לא עוצמה אלא חמלה; לא שמן אלא שם טוב; לא ניסיון לרצות את הכול, אלא עמידה איתנה על ערכים ועקרונות; לא כניעה לקבוצות לחץ או פשרה עימן אלא עמידה על הגשמת הדין; לא הכרעה לפי מצבי רוח חולפים אלא הליכה עקבית על בסיס תפיסות עומק וערכי יסוד”.

כיוון שאנחנו עומדים ערב יום הכיפורים הראשון שאחרי פרישתו של ברק הרשיתי לעצמי לחרוג מהסדר שקבעתי לעצמי לסדרה אהרן ברק, קשקשן בלתי נלאה, ולדבר על ה”חמלה” אותה מייחס אהרן ברק – הן לעצמו והן לכלל השופטים.

עתירתו לבג”ץ של חייל המילואים, וסירובו “לקנות” את ה”רמזים” של השופטים

חייל-מילואים לא-קרבי נקרא לשירות לא-קרבי, על אדמת הלבנון. מן הסתם יישב הוא בקרון-מחשבים ממוזג-אויר, וינהל קרבות-מזל”טים מול הצג המרצד.

משכים האיש קום, עוטה את מיטב מחלצותיו, לוקח הרבה-הרבה אוויר בלב, ועולה לבג”ץ ובפיו הטרוניה: געוואלד! לא הוכשרתי כחייל קרבי, והיה כי אקלע למצוקה בארץ-אויב מוכת-קרבות זו, לא אוכל להגן על נפשי, ואבדתי!!!

עונים שלטונות הצבא: לא היא. תפקידך הוא לשבת בקרון הממוזג, לא להילחם, ומי שאמור להגן עלינו מכל רע – החיילים הקרביים אשר הוכשרו לכך – הוא יגן גם עליך.

ולא זו אף זו, מוסיפים שלטונות הצבא, כמי שיושב בקרון-המחשבים אתה לא נמצא בסיכון מיידי כאותם החיילים הקרביים העושים מלאכתם נוכח פני האויב, אבל אם, חס-וחלילה, ינחת פגז-אויב עלינו ועל כל בית ישראל היושבים בלבנון, השאלה אם הוכשרת לקרב, אם לאו, אינה מעלה ואינה מורידה, שהרי הפגז יהרוג את כולם, ולא יבחין בין הקרביים לבין הג’ובניקים.

ובמלים אחרות: אנחנו זקוקים לך שם, גם משום שאתה מיטיב מהחייל הקרבי לעשות את המלאכה המסויימת שלך, וגם משום שאתה, בהיותך שם, משחרר לנו את החייל הקרבי למשימות אותן רק הוא יכול לבצע, ואתה לא.

אודה ולא אבוש: העתירה הזאת חסרת-יסוד מבחינה משפטית ומקוממת מבחינה מוסרית, ויפה היה לה שלא הוגשה משהוגשה, אבל העותר חשב שהוא צודק, ולא עזרו כל ה”רמזים” של השופטים. תפסקו כאשר תפסקו, אמר להם מן הסתם, ואני אכבד את פסק-דינכם גם אם אני חולק עליו, אבל אני לא מושך את העתירה.

ואכן, השופטים כתבו פסק דין, אשר, כפי שצריך היה להיות צפוי, דחה את העתירה, אבל גם חייבו את העותר ב”הוצאות” בסכות של 20,000 ש”ח, השקול כיום, בשנת 2006, למשהו בסדר-גודל של 40,000 (ארבעים אלף) ש”ח.

אז נכון שהעותר אידיוט, בטלן, פחדן וטיפש, אבל מטרתה של פסיקת ההוצאות היא לשפות את הזוכה על הוצאותיו, ולא להעניש עותרים על טיפשותם, וכו’, או על שלא “קנו” את הרמזים של השופטים, ברוח “אולי אדוני ימשוך את עתירתו?”.

ואני שואל על איזו “חמלה” אתה מדבר, אהרן ברק?

על תקלת-היומן של עורך-הדין

לעורך-דין המייצג נאשם קרתה תקלת-יומן, והוא לא התייצב למשפט בשעת-הבוקר שנקבעה לו.

מאוחר יותר, באותו היום, גילה עורך-הדין את התקלה, וניסה להתקשר אל בית המשפט, אבל המרכזיה שם לא פעלה, וגם בפקס לא ניתן היה להגיע.

נכנס עורך-הדין למכוניתו, דהר אל בית המשפט, אבל משהגיע לשם נתברר לו כי מרשו כבר נשפט, הורשע ודינו נגזר.

פנה עורך-הדין בבקשה לביטול פסק-הדין, וטען אני אשם, ולא הלקוח, אני מוכן לשלם את הוצאותיה של התביעה, אבל אין זה צודק שנאשם יישא על גבו הרשעה פלילית בגלל תקלה שאירעה לסניגורו, במיוחד כאשר הדבר ניתן לתיקון: אני אשלם את ההוצאות, המשפט יתחדש, ואם הנאשם יושע שוב – נדע שהוא אכן אשם, ולא ספג “גול טכני”.

עם העניין הזה פנה עורך-הדין לכל הערכאות – בית משפט השלום, בית המשפט המחוזי, ובית המשפט העליון – וכולם דחו אותו בקש: אחזו בציפורניהם את הטרף, ולא היו מוכנים לשחררו – יותר גרוע מהחמאס והחיזבאללה גם-יחד, שהם מוכנים לחילופי-שבויים תמורת מחיר גבוה, ואילו מערכת המשפט שלנו, צמאת-הדם, לא מוכנה אפילו לכך.

ומי שדן בפרשה בבית המשפט העליון היה לא אחר מאשר אהרן ברק עצמו. המתהדר ב”חמלה” שלו.

החופש לבקר את הרשויות – בהחלט, אבל לא אותנו, השופטים!

עורך-דין (אתם יודעים מי הוא) ידוע בביקורתו על מערכת המשפט.

בית המשפט העליון ידוע בקנאותו לחופש הביטוי, לחירות לומר דברים “מקוממים ומרגיזים”, וכו’.

אבל כאשר מדובר בביקורת על “המערכת” – שאני: במקום נזיפה – עונש הנמדד בשנות השעייה על כל עבירה.

וכאשר עורך-הדין עותר לדיון נוסף, וטוען כי נוצרה כאן נורמה חדשה של ענישה, אומר לו בית המשפט העליון: העונש אינו חורג מעניינו הפרטי של העותר. נורמה חדשה בוודאי שאין כאן.

ואת הנקמנות הזאת מאפשר אהרן ברק, אשר מרחיק את עצמו ממחוייבותו-הוא לחופש הביטוי ולחמלה בה הוא מתהדר יום-יום.

מי יודע אילו קריצות הוא נותן לשופטים לפני שהם נכנסים לאולם, לדון בעניינם של מבקרי ה”מערכת”.

אבל לדבר על “חמלה” – לא עולה כסף.

והמסקנה: גם שקרן!

המסקנה מכל אלה היא שאהרן ברק אינו רק קשקשן בלתי-נלאה – אלא גם שקרן חסר בושה.

המלצות היום:

אהרן ברק, קשקשן בלתי נלאה (א): “כאשר אני יושב בדין אני עצמי עומד לדין”

יהונתן הקשקשן – מה עניין סמל המדינה ודגל הלאום לתלונה על שופט?