האזרח משה קצב חף מפשע- הנשיא משה קצב צריך ללכת הביתה!! שייבחר:  נבצרות ארוכה עד להוכחת חפותו, או התפטרות. ההתפלשות הפומבית בבוץ, בין עובדת לשעבר בבית הנשיא, לבין האזרח מספר אחד, מספיקה כדי לנתק את משה קצב מבית הנשיא, ואת מוסד הנשיאות ממנו.

אנחנו אוהבים לראות קרבות בוץ. הרייטינג של קרבות סחי- עוד יותר גבוה. במיוחד אם המתפלשים הינם מה שנהוג לכנות- “ידוענים”. אבל לא את נשיאנו, ובמיוחד לא התפלשות בסחי. מפני שהנשיא הוא אנחנו. ואנחנו מעדיפים לצפות מהטריבונה בקרבות הסחי, אבל לא לקחת בהם חלק.

משפטנים מכובדים ומקורבי הנשיא (את מניעיהם אני מבין) שדורשים מהאזרחים לקנות את גרסתם ל”חזקת החפות” הם במקרה הטוב גנבי דעת. אחד מהם הוא הפרופ’ למשפטים אריאל בנדור, שנזדעק את המקלדת, בעקבות הוויכוח הציבורי בנושא “הנבצרות הקצרה” שגזר הנשיא על עצמו, בטקס השבעתה של דורית ביניש לנשיאת ביהמ”ש העליון. את העדרו של החשוד באונס משה קצב מהטקס הגדיר מר בנדור “כניעה ללחצים”.

כדי לשכנע אותנו בצדקת טיעוניו כותב הפרופ’ בנדור: “הנסיגה במעמדה של חזקת החפות מדאיגה, שהרי מדובר בזכות יסוד” (הארץ / 11.9.06). הפרופסור מבין שיש מקרים ששמירה ו/או הקפדה על חזקת החפות פוגעת בציבור, ועל זה הוא כותב: “לזכויות אדם יש מחיר. עצם העובדה ששמירה עליהם עשויה לפגוע בציבור- איננה מצדיקה פגיעה בזכות”. בקיצור “פרה קדושה”.

למרות שאינני משפטן- אני טוען: חזקת החפות לפי גרסתו של פרופ’ אריאל בנדור היא “פרה כשרה” שבמקרים מסוימים, מותר ואפילו חשוב לשחוט. זה לא שחור-לבן. יש גם אפור. בדרך להרשעה ישנם שלושה  מצבים.

א)         אזרח שאיננו חשוד או נאשם, השמיים מעליו בהירים, והוא נהנה מ”תפריט זכויות מלא”. לצורך הדיון נגיד שהוא “משוטט בשטח הלבן”.

ב)         אזרח אחרי הרשעה, נוטלים ממנו את “תפריט הזכויות המלא”, ונותנים לו “תפריט זכויות אחר”. לצורך הדיון נגיד שהוא “משוטט בשטח השחור”.

ג)         מצב זמני: אזרח “חשוד” או “נאשם”. לצורך הדיון נגיד שהוא נאנס ע”י החוק, לנוע על מסלול אפור. נוטלים ממנו את “תפריט הזכויות המלא”, ונותנים לו “תפריט זכויות חלקי”, עד הגיעו לקצה המסלול. בצד ימין ממתינה לו “דלת לבנה” (להלן מצב א’), ובצד שמאל “דלת שחורה” (להלן מצב ב’). ביהמ”ש יחליט מאיזו דלת יצא.

התנועה במסלול האפור איננה נעימה. למרות שהחשוד חף מכל אשמה- מותר לעצור אותו, בתנאי שההגדרה של כליאתו לא תהיה “מאסר”, אלא “מעצר”. ועל פי כללי המשחק- מעצר איננו עונש, מפני שהעצור “נהנה” מחזקת החפות. בפועל, המעצר איננו סיבה להנאה, ומהרבה בחינות, הוא יותר קשה ממאסר.

עכשיו דוגמית המכוילת למשפטן בנדור. פדופיל שמתפרנס מהסעת ילדים לביה”ס, חשוד בפגיעה בחלק מהם. מוגשת תלונה, החשוד נעצר, ומודה בפגיעה בילדים נוספים. על פי החוק, החשוד/נאשם – עד להרשעתו הוא בחזקת חף מפשע. כלום יעלה על הדעת, שעד יפסוק ביהמ”ש את פסיקתו, שמורה לנאשם הזכות להתפרנס מהסעת ילדים? 

“נשיא המדינה חשוד”, פירושו עננה פלילית מרחפת מעל מוסד הנשיאות. “משה קצב חשוד”, פירושו, עננה פלילית מרחפת מעל האזרח משה קצב. תודו, הרבה יותר נוח לנו עם ההגדרה “משה קצב חשוד”. השמיים מעל מוסד הנשיאות, צריכים להיות חפים מכול עב: בהירים, כחולים וצלולים.

תחושת אי נוחות הציפה רבים לנוכח התמונות בהן ניראה החשוד באונס משה קצב, משביע את כבוד השופט אליעזר ריבלין למשנה לנשיאת ביהמ”ש העליון (28.9.06). וכאילו לא די בסיטואציה המביכה הזו, זוכה החשוד באונס לחיבוק חם, ממי שכיהן עד לא מזמן כנשיא ביהמ”ש העליון אהרון ברק. העובדה שיש בעניין הזה ויכוח ציבורי, הייתה צריכה להספיק, כדי לחסוך מהציבור את המבוכה הזו.

אילו אני מייעץ למשה קצב, הייתי ממליץ לו להילחם על שמו הטוב, מביתו שבקריית מלאכי. אחיזה עקשנית בקרנות המזבח, יש בה אלמנט כפייתי, והיא מעוררת אנטגוניזם. וספק אם העקשנות הזו, יש בה כדי לחזק את טענותיו המשפטיות.

כנשיא, משה קצב היה דמות משעממת. קרבות הסחי, יכולים להיות פיצוי מה, לשעמום שהרעיף עלינו. ולכן, המלחמה הזו של האזרח קצב על שמו- יכולה להיות מגניבה. היא מפצה על תאוותנו לצהוב. יהיו שיגדירו את ההתפלשות המשפטית  הזו כ”ההצגה הכי טובה בעיר”. אחרי שאחת המתלוננות הכריזה: “הנשיא הוא עירום”, לא נותר לנו, אלא להריע לשניהם, ולרוץ לקנות עיתונים. עוד הוכחה ש”סקס מוכר”, ואלוהים הוא הרייטינג.