הידרדר אמון הציבור בשופטיו? החליפו את הציבור!!!
|
המבחן האמיתי של אמון הציבור בבית המשפט הוא אמונו של המפסיד, אמונו של הלא-מרוצה מהתוצאה – ובמבחן הזה מערכת המשפט נכשלה כשלון טוטאלי.
הידרדר אמון הציבור בשופטיו?
החליפו את הציבור!!!
המבחן האמיתי של אמון הציבור בבית המשפט הוא אמונו של המפסיד, אמונו של הלא-מרוצה מהתוצאה. שיבוא המפסיד ויגיד אמנם הפסדתי, ואמנם סבור אני כי בית המשפט טעה, אבל נחה דעתי שהוא עשה את מלאכתו בהגינות, בחריצות – וביושר. שיבוא המצר על התוצאה ה”פוליטית” של המשפט ויגיד אמנם פסק-הדין שגוי והרה-אסון, אבל נחה דעתי שהשופטים פירשו את החוק בתום-לב, וללא נטייה פוליטית או אחרת.
ובמבחן הזה מערכת המשפט נכשלה כשלון טוטאלי.
ביום 10.9.2006 שודרה בערוץ הטיוי הראשון תכנית לרגל פרישתו של אהרן ברק מכס נשיא ביהמ”ש העליון.
במהלך התכנית הביא הפרופ’ אבי דגני, נשיא מכון גיאוקרטוגרפיה, מימצאי סקר אשר גילה נפילה אדירה באמון הציבור בבית המשפט העליון. לפי דגני, אשר ערך סקר דומה גם לפני 15 שנים, אלה המימצאים (באחוזים):
|
|
חוסר אמון
מוחלט
|
מעט
אמון
|
אמון
רב
|
אמון
מוחלט
|
אין
דיעה
|
|
סקר 1991
|
3
|
10
|
42
|
41
|
4
|
|
סקר 2006
|
17
|
33
|
28
|
15
|
9
|
מכאן אנו למדים:
· אחוז הנותנים בביהמ”ש העליון אמון מוחלט או אמון רב ירד מ-83 ל-43;
· אחוז הנותנים בביהמ”ש העליון מעט אמון, או חוסר אמון מוחלט עלה מ-13 ל-50.
ואידך זיל גמור.
חשוב לציין כי איש מהמשתתפים לא העלה טענה שהסקרים אינם מקצועים, מוטים, נערכו בשיטות שונות בתחילת התקופה ובסיומה, וכו’. הסקרים, לכל הדיעות, שיקפו נכונה את המציאות, וממילא גם את השינוי המשתקף משני הסקרים.
ומה יש למשתתפים לומר על כך? הציבור אשם!…
הציבור שאין לו אמון בבית המשפט העליון (ומן הסתם במערכת המשפט כולה) הוא “הציבור הלא נאור”, “הציבור החרדי”, “הציבור הימני-קיצוני”, ומן הסתם גם כל אלה אשר הפסידו במשפט.
אז יש לי הפתעה בשביל כל אלה המאשימים את ה”ציבור” באבדן האמון שלו בשופטיו: אין לכם ציבור אחר, לא יהיה לכם ציבור אחר, ואם אתם משתעשעים ברעיון להחליף את הציבור – ראוי לכם שתשכחו מזה.
אכן, בכל משפט יש זוכה ויש בוכה. יש מנצח ויש מפסיד. יש המברך על התוצאה, ויש המצר עליה. אין זה סוד שהציבור הדתי אינו רווה נחת מפסיקות שונות של בית המשפט העליון. אין זה סוד שהאגף הימני של המפה הפוליטית רוחש לביהמ”ש העליון פחות אמון מאשר האגף השמאלי, ולא צריך להיות גאון כדי להבין שהמפסיד במשפט יוצא בהרגשה אחרת מאשר הזוכה בו.
אבל מי שמדבר על “אמון הציבור בבתי המשפט” לא יכול להזמין סקר “מקצועי” שהמשתתפים בו יהיו רק חילוניים, שמאלנים, אשכנזים, עשירים, אשר כולם זכו במשפט ביום שלפני הסקר.
זה לא עובד, ולא יעבוד.
המבחן האמיתי: אמונו של המפסיד
המבחן האמיתי של אמון הציבור בבית המשפט הוא אמונו של המפסיד, אמונו של הלא-מרוצה מהתוצאה. שיבוא המפסיד ויגיד אמנם הפסדתי, ואמנם סבור אני כי בית המשפט טעה, אבל נחה דעתי שהוא עשה את מלאכתו בהגינות, בחריצות – וביושר. שיבוא המצר על התוצאה ה”פוליטית” של המשפט ויגיד אמנם פסק-הדין שגוי והרה-אסון, אבל נחה דעתי שהשופטים פירשו את החוק בתום-לב, וללא נטייה פוליטית או אחרת.
ו”הציבור” אשר את אמונו יש לקנות הוא גם בוזגלו האידיוט, ולא רק אלי הורביץ, מעשירי-הארץ, גיסו של שופט בית המשפט העליון מישאל חשין.
במבחן הזה מערכת המשפט נכשלה כשלון טוטאלי.
ואל תבינו אותי לא נכון
אלי הורביץ הואשם בעבירות מס חמורות, והורשע בבית המשפט המחוזי. השופטת הייתה איילה פרוקצ’יה, בדרכה לבית המשפט העליון.
אלי הורביץ, כאמור: גיסו של מישאל חשין, ערער לבית המשפט העליון, ומשנקבע הרכב השופטים, ובראשו השופט תיאודור אור, צורף לצוות ההגנה, ממש במקרה, עורך-הדין פנחס (“פיני”) רובין, חברו הקרוב-ביותר של אב-בית-הדין.
נשאלת השאלה: אם עו”ד רובין היה – מבחינה מקצועית – האיש המתאים בצוות ההגנה, מדוע נשכרו שירותיו רק אחרי שנקבע חברו – תיאודור אור – כאב-בית-הדין?
לסיפור הזה היה המשך, כאשר העיתונאי יואב יצחק – המסתמך על כללי האתיקה שנקבעו על ידי מאיר שמגר, הנשיא הקודם של ביהמ”ש העליון – עשה נסיון לפסול את השופט אור, לאור חברותו הקרובה עם עו”ד רובין. השופט אור דחה את הבקשה, בהחליטו כי כללי האתיקה של שמגר אינם כללים מחייבים, ובסופו של המשפט התקבל ערעורו של הורביץ והוא זוכה, בפסק-דין בן 153 עמודים.
ואל תבינו אותי לא נכון: אני לא מכיר את הפרשה עד כדי כך שאוכל לומר אם הזיכוי הזה היה מוצדק לגופו. על חלק מפסק-הדין, זה העוסק בהגנת ההסתמכות, אני אפילו מברך, אבל השאלה היא אם גם בוזגלו, בנסיבות כאלה, היה זוכה לפסק-דין בן 153 עמודים, עם זיכוי כל-כך מרשים.
גם אריה דרעי הורשע וערער על הרשעתו. בית המשפט העליון הקדיש לדיונים בערעור הזה “שמונה עשר ימי דיונים, מבוקר עד לילה”, כפי שמספר עו”ד יהושע רזניק, אשר ניהל את התביעה במשפט דרעי. רזניק, הזוקף לזכותו 25 שנים בפרקליטות המדינה, הוסיף כי “אם זה היה מישהו אחר, היו זורקים אותו מכל המדרגות אחרי שעה וחצי”.
אין ספק: האפלייה הזאת נועדה להרגיע את זעמו של הציבור אשר עמד מאחורי דרעי, ציבור הספרדים המקופחים (או בעלי תחושות-הקיפוח, להשקפת המתבונן), אשר מעלה רבע מיליון מפגינים אל הבסטיליה אשר ברחוב שערי משפט 1, ירושלים.
ואל תבינו אותי לא נכון: לא מפריע לי שנתנו לאריה דרעי שמונה-עשר ימים תמימים, מבוקר-עד-לילה, אלא שלבוזגלו נותנים רק שעה וחצי, וזה עוד כלום, כי לעו”ד בוזגלו – שמחה ניר, שנוא מערכת המשפט – אשר ערער על פסקי-דין של ערכאות המשמעת של לשכת עורכי הדין – שמונה כתבי-קובלנה, עשרה פרטי-אישום – הוקצה מראש זמן של חצי שעה בלבד. חצי שעה בה צריך מתדיין לענות על כל השאלות אשר תתעוררנה בליבו של השופט אשר עתיד לכתוב פסק-דין בן 43 עמודים.
אתנחתא: על העדר-התוויות של ה”ציבור” הזה
מה עושה בעל-עסק אשר מוצע לו פירסום חינם? מה עושה עורך-דין כאשר מוצע לו פירסום חינם באתר אשר ענייני המשפט עומדים במרכזו? הוא אומר תנו לי שניים (במיוחד אם הוא יהודי).
עם הקמתו של האתר הזה, ערה”ש התשס”ו, הכרזתי על פרסום חינם לכל עורכי-הדין. אל הדף הזה, המציג את המבצע, נכנסו מאות גולשים, אבל רק שלושה מהם פנו אלי כדי לקבל את שירות-החינם הזה – ואחד משניהם חזר אלי אחרי ימים ספורים, וביקש להסיר את הפרסום שלו, “מסיבות אישיות”…
מה זה אומר?
זה אומר שעורכי-דין חוששים פן תידבק בהם ה”סטיגמה” הקושרת אותם להאתר של קימקא, דבר אשר עלול לגרום לכך שהשופטים יתנקמו בהם, גם אישית וגם על גב לקוחותיהם.
האם החשש הזה מבוסס? אולי כן, אולי לא, אבל אם מישהו חושש מנקמתם של השופטים, סימן שאין לו אמון ביושרם של השופטים. אולי הוא אידיוט, אולי הוא רואה צל הרים כאנשים, אולי החששות שלו הם חששות-סרק, אבל הם מבטאים חוסר-אמון אמיתי, ואמון, כמו אהבה, כמו כל רגש אחר – מי שלא זוכה בו, הרוויח את זה ביושר.
מדוע אני מביא את העניין הזה?
משום שהציבור הזה, ציבור החוששים מנקמתם של השופטים, אינו חילוני ואינו דתי, אינו שמאלני ואינו ימני, אינו אשכנזי ואינו ספרדי, אינו עני ואינו עשיר, אינו “נאור” ואינו “נבער”, ואנחנו גם לא יודעים אם אתמול הוא זכה במשפט, או הפסיד בו.
לציבור הזה אי אפשר, איפוא, להדביק שום סטיגמה מאלה אשר בזכותה אפשר להאשים אותו באבדנו של אמון הציבור בבתי המשפט. הדבר היחיד שאפשר לעשות כדי להחזיר את אמון הציבור בבתי המשפט הוא להחליף אותו בציבור אחר, ציבור אשר מוכן להזדהות בגלוי עם שמחה ניר, עוכר מערכת המשפט, ועם האתר שלו, בלי חשש מנקמתם של השופטים.
אבל איפה מוצאים ציבור כזה.
אז מה היה לנו כאן?
היה לנו סיפור על אריה בעל-גייסות אשר קיבל 18 ימי דיונים מבוקר-עד-לילה, כאשר את בוזגלו מן השוק היו זורקים מכל המדרגות אחרי שעה וחצי, ולעו”ד שמחה ניר נתנו רק חצי שעה.
והיה לנו סיפור על שועה-ארץ, גיס של שופט ביהמ”ש העליון, אשר גייס להגנתו את חברו של אב-בית-הדין, ואשר גם אם בדין ובצדק זוכה מאשמה – הנסיבות בהן זוכה מעוררות אי-אמון רב.
כעת נחזור אל השופט-הגיס, בלי קשר לגיסותו.
מישנתו של מישה
הד”ר מישאל (“מישה” בפי אהרן ברק) חשין, הפנה פעם, בהיותו מרצה בפקולטה למשפטים, אצבע מאשימה אל שופטי ביהמ”ש העליון, ואמר להם אל תתעלמו מטענות, אל תצפצפו על בני אדם!
בתכנית הטיוי בה פתחנו אמר הנ”ל: בית המשפט יקבל את אמון הציבור אם יעשה את מלאכתו נאמנה על פי מיטב אמונתו ומצפונו.
השאלה הראשונה היא מה קורה כאשר השופט עושה את מלאכתו ללא מצפון, או במצפון רע.
השאלה השנייה היא איך מתיישב צפצופו של שופט, כהגדרתו-הוא, על בני-אדם עם “מיטב אמונתו”.
ומכאן נגזרת השאלה מאיכן לקח מישאל חשין את החוצפה להתלונן על תלמידו, אשר הזכיר לו את העקרונות היפים להם הטיף, וביקר אותו על כך שהוא, בצביעותו, בוגד במשנתו-הוא.
והוא עוד מרהיב עוז לדבר על “אמון הציבור בבתי המשפט”.
וזה עו”ד לא הכל: כאשר עורך-הדין מועמד לדין משמעתי על שאמר כי מישאל חשין “מצפצף על בני-אדם כהגדרתו-הוא”, ועל אשר הגדיר זאת במילה המתאימה ביותר – צביעות – והעניין מגיע, בערעור, אל חבריו של חשין, איש לא שואל איך זה שכוכב אחד מעז, ברוב צביעותו, “לצפצף על בני-אדם” כהגדרתו-הוא, וכל מה שיש לחבריו הוא ה”סגנון” בו נאמרו הדברים.
וכאשר חבריו של השופט – בצאתם להגנתו – מוצאים פסול “סגנוני” במילה “צביעות” ובמשפט “מצפצף על בני אדם כהגדרתו-הוא” – עזות-מצח היא מצידם לדבר על “אמון הציבור”.
איך קרה שהאיילה עלתה למעלה?
שופטת בית המשפט העליון שהוזכרה לעיל, אשר, ברוב טובה וחסדה, הקציבה לי חצי שעה לטעון בערעור על שמונה כתבי-קובלנה, המכילים עשרה פרטי-אישום, היא איילה פרוקצ’יה, זו אשר, כשופטת בביהמ”ש המחוזי, הרשיעה את אלי הורביץ, גיסו של “מישה” הנ”ל.
אותו “מישה” התנגד בחריפות לקידומה של האיילה לביהמ”ש העליון. כמובן שהקשר בין התנגדותו לקידומה לבין הרשעתה את גיסו הוא מקרי לחלוטין, כשם שמקרי לחלוטין הוא הקשר בין צירופו של עו”ד פיני רובין לצוות ההגנה של הורביץ אחרי שחברו, תיאודור אור, מונה כאב-בית-הדין במשפט.
אבל האיילה הגיעה, לבסוף, אל הכורסה הורדרדה בביהמ”ש העליון כחלק מעיסקת בלע את הצפרדע שלי, ואני אבלע את הצפרדע שלך בין נשיא ביהמ”ש העליון אהרן ברק, לבין שר המשפטים מאיר שיטרית. במסגרת העיסקה הזאת תמך שיטרית בבחירתה לביהמ”ש העליון של פרוקצ’יה, ואילו ברק תמך בבחירתו לעליון של אדמונד לוי, שהוא, כידוע, “מומחה למשפט פלילי“.
ועם מניפולציות הם עוד באים בטענות על הציבור, אשר, משום-מה, מאבד את אמונו בשופטיו, אבל הם, בתמימותם, מצפים שהוא יחזור לאהוב אותם כמו בראשונה, במקום לעשות את הדבר הפשוט ביותר, המתבקש ביותר, וההגיוני ביותר: להחליף את הציבור!
המלצות היום:
סדרת מאמרים על אמון הציבור בבתי המשפט