שופטים בישראל: על שכרון-הכח ועל התבונה
שופטים בישראל: על שכרון-הכח ועל התבונה
|
במקום לחשוב על הדבר הכי פשוט, הכי מובן-מאליו, השופטים רצים להראות שהם מצפצפים על כל העולם – ועל כל העקרונות.
שופטים בישראל: על שכרון-הכח ועל התבונה
מן המפורסמות היא שהכוח מוליד את שכרון-הכוח, ומי שנתפס לשכרון-הכוח רואה את עצמו פטור מלחשוב, שהרי גם בלי לחשוב כל העולם “מונח בכיסו”.
אירועי בחירתה של דורית ביניש לכהונת נשיא ביהמ”ש העליון חשפו לפנינו כמה “דגימות אקראי” של הסחורה הזאת: במקום לחשוב על הדבר הכי פשוט, הכי מובן-מאליו, השופטים רצים להראות שהם מצפצפים על כל העולם – ועל כל העקרונות.
א. האם יכול שופט לשבת לדין בעניין בו הוא-עצמו בעל-דין?
קחו, למשל את עתירתו של חיים יטיב (בג”ץ 7239/06), בה דרש:
1. להותיר על כנה את ההחלטה של שר המשפטים היוצא ושל הועדה למינוי שופטים בראשותו, לפיה יתועדו הדברים הנאמרים בועדה לבחירת שופטים.
2. לבטל הכרזתו של מ”מ שר המשפטים – מ’ שטרית, אשר הודיע כי שיטת הסניוריטי למינוי נשיא בית המשפט העליון תעמוד בעינה. זאת, בניגוד להוראת קודמו.
3. לדחות הישיבה שנועדה לבחירת נשיא ושופטים לבית המשפט העליון עד אשר ישוב השר רמון לתפקידו או עד אשר יתמנה שר משפטים בתפקיד קבע ויתאפשר לו לבחון את המועמדים ואת סוגיית נוהלי העבודה של הועדה במשך פרק זמן סביר וללא מחטף, כפי שנהג השר שטרית.
4. העותר מבקש כי בית המשפט ייתן צו בינים שימנע בחירת שופטים ונשיא לבית המשפט העליון עד אשר יוכרעו הסוגיות העולות בעתירה.
העותר כלל ברשימת המשיבים, בנוסף למשיבים העיקריים – הוועדה לבחירות שופטים, ועוד – גם את כל שופטי בית המשפט העליון, וזאת, כפי שנימק בעתירתו:
“המשיבים הנוספים הינם שופטים בבית המשפט העליון אשר להם נגיעה לעתירה זו כמועמדים, כחברים בועדה ו/או בכך שנמנע מהם להגיש מועמדותם לתפקיד הנשיא מפאת כלל הסניוריטי שחל טרם השינוי שהפעיל השר רמון והמוסכמות ששררו אז בן השופטים בעקבות זאת ו/או מפאת חוסר הסיכוי לבחון את מועמדותם לגופו של עניין כמפורט בעתירה”,
ובכך הוא שגה: משיב בבג”ץ הוא מי שעשוי להיפגע מקבלתה, למען יוכל להתגונן מהפגיעה, ולא מי שעשוי להרוויח ממנה, שאין לו מפני מה להתגונן.
הבעייה הייתה ששופטי ביהמ”ש העליון אמורים להיות גם בעלי דין וגם השופטים בעניין בו הם בעלי-דין – דבר שאין הדעת סובלתו.
ואכן, פסק-הדין ניתן על ידי שופטי ביהמ”ש העליון אדמונד לוי ומרים נאור, והשופטת דבורה ברלינר, שופטת בית המשפט המחוזי, עם מינוי-בפועל לביהמ”ש העליון, וכצפוי – מייד הוא עורר תגובה נסערת. תחת הכותרת מצעד האיוולת והשחיתות בבית המשפט העליון לשיא חדש נאמר:
מצ”ב פסק הדין של בג”ץ מהיום (6.9.06) ובו שני שופטים, לוי ונאור, חתמו על פסק הדין הדוחה על הסף את העתירה, כשהם עצמם רשומים כמשיבים בעתירה, וזאת תוך הפרה בוטה של החוק האוסר על שופט לדון בעניין שהוא צד לו, עבירה שעונשה חמש שנות מאסר!
אכן, הייתה כאן בעייה: איוולת – כן, שחיתות – לא!
מדוע לא שחיתות (במקרה הזה)? משום שהשופטים פסקו נגד האינטרס של עצמם, כפי שהוגדר בעתירה גופה. אם הם היו רוצים לעשות כאן משהו מושחת, הם היו מוציאים צו-על-תנאי, או החלטה המורה למשיבים העיקריים (בעיקר הוועדה לבחירת שופטים) להגיב על העתירה, ואז – אם היה קיים חשש לניגוד אינטרסים – מי שהיה סבור שיש לפסול את ההרכב היה עושה מה שהוא מבין.
אבל איוולת – בהחלט! כאשר השופטים ראו את שמותיהם ברשימת המשיבים הם היו צריכים, ביזמתם, לפסול את עצמם מידית. פסלו את עצמם היה התיק חוזר למזכירות ביהמ”ש, כדי לקבוע הרכב של שלושה שופטים-בפועל. אבל כיוון שבביהמ”ש העליון יושבים כעת רק שניים, היה צורך לפנות אל שר המשפטים, על מנת למנות עוד שופט-בפועל…
לו כך הווה, השופטים היו חוסכים מעצמם את הביקורת על פסק-הדין – ומה שנאמר לעיל היה רק חלק מהביקורת שהם ספגו עליו – ועד שהיה מתמנה השופט השלישי, ישיבת הוולב”ש, אותה ביקש העותר לדחות, הייתה כבר נחלת ההיסטוריה …
מדוע השופטים לא נהגו כך? כנראה משום שהם לא השכילו לחשוב על דבר כל כך פשוט, או משום שהם רצו להראות שהם מצפצפים על כל העולם – ועל כל העקרונות.
ב. על שיטת ה”סניוריטי” – מה יש להסתיר?
מאז פרוץ המדינה נבחרים נשיאי בית המשפט העליון והמשנים להם לפי ה”בכירות” שלהם – דהיינו לפי הוותק שלהם בבית המשפט העליון, ולא לפי הכישורים והיכולת. ביקורת קשה נמתחה לא פעם על השיטה הזאת, אבל שופטי בית המשפט העליון עצמם, לדורותיהם, הגנו עליה בחירוף-נפש – ושרי המשפטים, גם הם לדורותיהם, לא ראו טעם לריב אתם.
הפעם היחידה, ככל הנראה, ששר משפטים כלשהו “העז” להרהר בקול רם על הצורך להתנער מהשיטה הזאת הייתה כאשר נכנס חיים רמון לתפקיד שר המשפטים, אולם ה”סכנה” הזאת חלפה מהר מאוד כאשר הוגש נגד רמון אישום פלילי, הוא נאלץ להתפטר, ומחליפו מאיר שטרית הכריז כי בטלות ומבוטלות הכרזותיו של קודמו בדבר הצורך לרוויזיה בשיטת הסניוריטי.
העותר הנ”ל, חיים יטיב, עתר, כאמור, גם כנגד שיטת הסניוריטי.
ומה אומר על כך בית המשפט העליון, בשבתו כבג”ץ? שורו-שורו:
“באשר לטיעוניו של העותר הנוגעים לשיטת הסניוריטי: הועדה לבחירת שופטים עומדת בחזקת מי שפועלת כדין, ומותר להניח כי היא תתייחס למכלול השיקולים הרלוונטיים”.
ונשאלת השאלה אם הם באמת מאמינים שהציבור עד כדי כך שוטה, ומאמין ברצינות למה שהם אומרים.
אבל יש עוד נקודה שהם כנראה לא נזהרו בה: מתוך נחישות להגן על חוקיות פעולתה של הוולב”ש הם הודו ששיטת הסניוריטי היא בלתי חוקית.
הם עוד ישלמו על כך.
והם עוד יצטרכו פעם להסביר איך זה, ממש “במקרה”, כל נשיאי בית המשפט העליון והמשנים להם, מאז פרוץ המדינה, היו הוותיקים ביותר בעם בחירתם לתפקיד. האם באמת כל הוולב”ש, מפרוץ המדינה ועד היום, התייחסו ל”מכלול השיקולים הרלוונטיים”, ורק להם?
מדוע השופטים פסקו כך? האם לא הספיקו להם הנימוקים הפורמאליים (פנייה מוקדמת, פנייה מאוחרת, אי מיצוי החלופות וכו’), אשר בהם הם דוחים 98% מהעתירות? בשביל מה הם צריכים את “שחקני החיזוק” הבעייתיים האלה?
גם כאן התשובה היא, כנראה, משום שהם לא השכילו לחשוב על דבר כל כך פשוט, או משום שהם רצו להראות שהם מצפצפים על כל העולם, על כל העקרונות – ועל האמת הידועה לכל, בה דבקים – במוצהר! – כל שופטי ביהמ”ש העליון לדורותיהם, כולל אותם השופטים אשר חושבים שמישהו מאמין להם כשהם אומרים את ההיפך ממה שהם מצהירים עליו מכל מקפצה אפשרית ובלתי אפשרית.
ג. האם יכולה ועדה סטאטוטורית להצביע על עניין הקשור באחד מחבריה?
דורית ביניש היא חברה בוועדה לבחירת שופטים, אותה הוועדה אשר בחרה בה לכהונת נשיא ביהמ”ש העליון. לפי מה שפורסם היא השתתפה בדיון, אבל לא בהצבעה.
האם זה חוקי? לדעתי – בספק, אבל ייתכן שזה חוקי.
אבל השאלה היא בשביל מה היא הייתה צריכה את זה. מה מנע ממנה להתפטר מחברותה בוולב”ש, כאשר שבוע לאחר מכן היא עתידה לחזור אליה אוטומטית, אקס-אופיציו, ובמשך השבוע הזה ממילא לא נקבעה כל ישיבה של הוועדה הזאת?
מדוע היא לא נהגה כך? כנראה שגם היא לא השכילה לחשוב על דבר כל כך פשוט, או שגם היא רצתה להראות שהיא מצפצפת על כל העולם – ועל כל העקרונות.
ד. שק-החבטות הלאומי – היחיד שנהג בתבונה
שק-החבטות הלאומי התורן הוא – איך לא – נשיא המדינה, משה קצב.
ביום 14.9.2006 עתיד להתקיים טקס השבעתה של דורית ביניש לתפקיד נשיא בית המשפט העליון, ומי שמשביע שופטים הוא, לפי החוק, נשיא המדינה. דא עקא שנשיא המדינה היום הוא בחזקת חשוד בפלילים: אונס, הטרדה מינית, הפרת אמונים, אולי גם שוחד.
אכן, חשוד עדיין אינו אשם. ייתכן שלא יוגש נגדו כל אישום, וייתכן שיוגש, אבל הוא ייצא זכאי, אבל, כמו שאומרים, “רובצת מעליו עננה כבדה”.
וזה קצת, איך אומרים, קצת מביך שנשיא המדינה אשר רובצת מעליו עננה כבדה של חשדות בפלילים ישביע את ראש המערכת המשפטית. אמנם זה רק טקס, ואין כאן מצב שהחשוד בוחר לו את שופטיו, אבל ישנה חשיבות רבה גם לצד האסתטי של הטקס – וטקסים מעצם טיבם וטבעם הם בעיקר עניין אסתטי.
אכן, יכול היה קצב לומר כל עוד אני נשיא המדינה, אני ממלא את תפקידי לפי החוק – כולל השבעת שופטים, ומי שלא רוצה להישבע בפני, no hard feelings!
אבל משה קצב, בניגוד לנ”ל, עשה את הדבר הפשוט והמובן-מאליו: הודיע כי “ייבצר” ממנו לנהל את הטקס, ובמקרים כאלה, לפי החוק, יו”ר הכנסת ממלא את מקומו של נשיא המדינה.
יו”ר הכנסת הוא דליה איציק. הנשיא הנבחר של בית המשפט העליון הוא דורית ביניש, וכך, לראשונה מאז תום המנדט הבריטי על פלשתינה (א”י) אישה תשביע אישה לתפקיד נשיא בית המשפט העליון.
המלצות היום:
על שיטת ה”סניוריטי”, ועל השאלה מי האידיוט
אמון הציבור בשופטים: הבא לשפיטה צריך “להביא את זה מהבית”!
לו הייתי ביניש: מדוע להיות חכם, צודק ומעורר אמון, אם אפשר ההיפך?