סמרטוט אדום – טור שבועי, 31 באוגוסט, 2006

מחאה שמובילה לאבדון

משעה שסאדאת הבין כי אין פניה של ממשלת ישראל לשלום, הכין את צבאו למכה הקשה שקיבלה ישראל ב-1973, שבעקבותיה גם נסוגה מכל סיני, מה שלא הסכימה לפני המלחמה.

דברים אלה לא עיניינו את מוטי אשכנזי, גם לא את ועדת החקירה שקמה, ועדת אגרנט המפורסמת. כולם התרכזו בפן הטכני-צבאי. לכן לא הוסקו המסקנות. מה קיבלנו כתוצאה מוועדת אגרנט ותנועת המחאה? בגין עלה לשלטון, ממשלתו השריצה התנחלויות על כל גבעה ותחת כל עץ, יזמה את מלחמת לבנון, הרחיבה פערים כלכליים, העמיקה את תהליך הפיכת הצבא לצבא כיבוש שהוכיח את גבורתו בעיקר על ילדים ונשים. אסון מתמשך.

מחאה שמובילה לאבדון

עם תום מלחמת לבנון השנייה, כאשר לא עבר יום בלי גילויים חדשים על כל מיני פאשלות, שאלו העיתונאים, האם יופיע מוטי אשכנזי מודל 2006 ויצית תנועת מחאה. הוא הופיע, יותר מאחד. מספר חיילי מילואים מנסים מזה זמן להוביל תנועת מחאה המונית, אולם עד כה ההמונים לא באו. המחאה בגן הורדים ובתחנת הרכבת בתל-אביב לא מתרוממת.

מוטי אשכנזי קשישא נהנה מההילה שנקשרה סביבו כמי שהחל את המחאה למחרת יום הכיפורים שבסופו של דבר הביאה להתפטרות ממשלת המחדל בראשות גולדה מאיר.

הוא לא החמיץ את ההזדמנות והזדרז להופיע בגן הורדים לתת עצות למוחים מודל 2006, אבל גם הוא לא הצליח לפי שעה לחמם את המנועים.

האמת? אני די מרוצה מכך.

את מחאת מוטי אשכנזי אפשר לשפוט עתה בפרספקטיבה של מעל 30 שנה, והמסקנה היא, מחדל נוסף, אסון אמיתי.  

אשכנזי מודל 1973, כמו המוחים כיום, בא תחת דגל “א- פוליטי”, אבל למעשה הוא היה מאד פוליטי. כאז כן היום, לא קישרו בין המחדל לבין הכיבוש. כל העניין התמצה במשגים בעלי אופי טכני “למה לא קרבתם את הכלים?” שאל ראש האופוזיציה אז מנחם בגין. ובכך בעצם הסתכם הנושא מנקודת מבטם של “הא-פוליטיים” והימין. אז כמו היום, המוחים לא שאלו למה בכלל הלכו למלחמה?  למעשה, גם מלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמת ברירה. ישראל  יכלה להימנע ממנה, אילו נענתה להצעות השלום של הנשיא סאדאת, בשנים 1971/2 שהציע הסכם שלום תמורת נסיגה מכל השטחים הכבושים. אבל ממשלת גולדה השחצנית סירבה. ביהירות שאיפיינו אז את הממשלה והצבא, הם זילזלו ביכולתו של החייל המצרי והממשלה המצרית להפיק לקחים מתבוסת מלחמת יוני 1967. משעה שסאדאת הבין כי אין פניה של ממשלת ישראל  לשלום, הכין את צבאו למכה הקשה שקיבלה ישראל ב-1973, שבעקבותיה גם נסוגה מכל סיני, מה שלא הסכימה לפני המלחמה.

דברים אלה לא עיניינו את מוטי אשכנזי, גם לא את ועדת החקירה שקמה, ועדת אגרנט המפורסמת. כולם התרכזו בפן הטכני צבאי. לכן לא הוסקו המסקנות. מה קיבלנו כתוצאה מוועדת אגרנט ותנועת המחאה? בגין עלה לשלטון, ממשלתו השריצה התנחלויות על כל גבעה ותחת כל עץ, יזמה את מלחמת לבנון, הרחיבה פערים כלכליים, העמיקה את תהליך הפיכת הצבא לצבא כיבוש שהוכיח את גבורתו בעיקר על ילדים ונשים. אסון מתמשך.

בעיקרו של דבר סימני היכר דומים מתגלים גם בתנועת המחאה של היום. הדרישה להתפטרותם של שלישיית פח”א (פרץ-חלוץ-אולמרט) אינה במחלוקת. ימין ושמאל יכולים לתמוך בה. אבל מי יבוא במקומם?  ביקרתי במאהל המחאה בתל-אביב, ושוחחתי עם כמה מהמוחים. הימין משפריץ שם מכל הכיוונים. כאשר אמרתי לאחד מהם, כי יש קשר בין הביצועים העלובים של הצבא, הן בצמרת הפיקוד והן ברמת החייל בגלל שהוא וחבריו הפכו למשטרת מחסומים שמתעללת בילדים, נשים וזקנים בני העם הפלסטיני, תשובתו הייתה “שאין בכלל עם פלסטיני”. מצדי שתלך שלשיית פח”א לעזאזל, ראוי להעמידם לדין על פשעי מלחמה, וראש לכולם דווקא פרץ, שנטע תקווה כי הנה בא איש שלום לשלטון, וקיבלנו חיית מלחמה כושלת (עד כמה היו הציפיות גדולות, יעיד מאמרו של גדעון לוי בשעתו בהארץ, שהפציר בעמיר פרץ לקחת את תפקיד שר הביטחון,  מתוך תקווה  שסוף סוף, לאחר תקופת הביעותים של מופז, ישב על כס הביטחון אזרח שוחר שלום שיפקח על הצבא, ירסן אותו ויפעיל שיקולים הומניטריים במסגרת תפקידו. כגודל התקווה כך עומק האכזבה).    

המחאה, הימנית ביסודה,  מתלוננת על הפסקת המלחמה. יש מהם החוזרים על המנגינה הפרועה “למה לא נתנו לצה’ל לנצח” ואחותה התאומה “התבוסתנים השמאלנים שוב תקעו סכין בגב האומה”. הם רוצים עוד מאותו שיקוי נפלא, עוד הרוגים, עוד פצועים, ולעניין זה  אין כמו קואליציה בעלת אופי פשיסטי בראשות נתניהו, ליברמן ואיתם, שגם זוכה עתה לרוב במשאלי דעת קהל.      

בניגוד לכמה מחבריי בשמאל, אינני מתלהב מהדרישה לוועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט. כמו ביום הכיפורים גם הפעם, ועדה כזו תעסוק בכשלים שקשורים לניהול המלחמה, אבל לא בשאלה, למה בכלל פתחו בה? מי היה זקוק לה? מדוע הפכו את לבנון לעי חרבות? ועדה כזו בראשות שופט בית משפט העליון תהנה ממוניטין של “עצמאית ובלתי תלויה” ומאחורי המסיכה הזו  תסלול את הדרך לימין הקיצוני. מוטב כבר הוועדות שמינה אולמרט, שמסקנותיהן העקרוניות לא תהיינה שונות מהוועדה הממלכתית, אולם בהיותן ועדות מטעם  שחשודות מראש,  לפחות לא יתייחסו אל מסקנותיהן ברצינות יתירה.

הוועדה שמינה אולמרט לבדיקת הדרג המדיני מבטאת את מקומו המרכזי של הצבא בחיינו. במדינה דמוקרטית שבה הדרג האזרחי שולט על הצבא,  לא היו ממנים שלושה גנרלים לבדוק את תפקוד הדרג המדיני. נחום אדמוני, ראש הוועדה, ראש המוסד לשעבר, שדרגתו מקבילה לאלוף או רב אלוף (יצא לא כל כך טוב בדו”ח ועדת אגרנט), אלוף דוד עברי, לשעבר מפקד חיל האוויר ושגריר ישראל בוושינגטון ואלוף ידידיה יערי, שסיים לא מזמן את שירותו בצבא כמפקד חיל הים ועתה הוא ממשיך להיות עובד מדינה בתפקידו כמנכ”ל רפא”ל. (הרשות לפיתוח אמצעי לחימה).  גם שני הפרופסורים בוועדה, יחזקאל דרור ורותי גביזון מבטאים את ישראל הציונית והכוחנית. העיתונאי וההיסטוריון תום שגב הגדיר את דרור כ”דוקטור סטרינג’לאב” שמאופיין ברעיונות מוזרים ותימהוניים. בין השאר כותב שגב, הציע דרור לשנות את דגל המדינה ולהוסיף בית להימנון כדי “לשמח את ערביי ישראל” בבחינת פיצוי להצעתו העיקרית, להגביל את זכות ההצבעה של חברי כנסת ערביים “בהכרעות המעצבות את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ציונית”.   במלים פחות עדינות, גזען בנוסח אפרטהייד לייט (בכל זאת, נזקוף לזכותו שלא הציע  לקבוע בתי שימוש מיוחדים לערבים).

רותי גביזון הייתה בעבר נשיאת האגודה לזכויות האזרח, אבל צעדה הרחק ימינה, והיום היא מסתופפת מתחת למטריה “היהודית והדמוקרטית” עם המתנחלים וש”ס.  כבר אז, בתפקידה באגודה לזכויות האזרח, התגלתה גביזון כדמות תימהונית, בלשון המעטה, כאשר הביעה הבנה להחלטות שופטי בית המשפט העליון לאשר עינויים.

השייח’ נסראללה גילה כנות נדירה כאשר אמר בראיון עיתונאי כי אם היה מעריך כי תגובת ישראל על החטיפה תהיה כה חריפה היה נימנע ממנה. אילו גם אולמרט היה מגלה צניעות דומה ומודיע כי אילו ידע שאלו תהיינה תוצאות המלחמה, לא היה יוזם אותה, אפשר היה אולי לגלות מידה של סלחנות לאיש, שהרי במקום בו בעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.

אולמרט לא קורץ מחומר של בעל תשובה. הוא תוצר מובהק של ישראל צינית, כוחנית, יהירה ושחצנית.

 יהיה רע, תכינו את המזוודות. 

מה קורה בדימונה?

 לאור הביזיונות והמחדלים שהתגלו במערכת הביטחון,  שמגיעים עד כדי פשעי הזנחה שמסכנים את חיי אזרחי ישראל (ראו למשל את ההימור שמפקד פיקוד העורף לקח עם מיכלי האמוניה בחיפה), אתה שואל את עצמך באופן טבעי: ומה קורה בכור בדימונה ובמערכת הפיקוד האסטרטגי המופקד על הנשק הגרעיני?   האם מלאי מאות פצצות האטום והטילים הגרעיניים המוצבים במחפורות בהרי ירושלים, בגליל ובצוללות, כמו גם המוקשים הגרעיניים שישראל פיזרה בגולן, נימצאים בידיים בטוחות? האם אין זה הגיוני לחשוד כי בטיפול בנשק הגרעיני ובאמצעי הבטיחות בכור בדימונה קיימת אותה הזנחה רוויית סכנות שהתגלתה לעין כל במלחמה האחרונה?

בכל הקשור לנשק הגרעיני והכור בדימונה, אין אפילו מעט מהפיקוח הציבורי שקיים בנושאים צבאיים אחרים. הכל עטוף ואפוף בסודיות, חבורת חסמב”ה שפועלת בחומרים בעלי מימד שואתי בלי פיקוח ציבורי, לא ישראלי, ולא בינלאומי.

אחד המחדלים הגדולים של ארגוני איכות הסביבה בישראל, שהסכימו להוציא את הנושא הגרעיני מתחום פעילותם, כניעה מבישה לממסד הצבאי והביטחוני.

אני מצפה מחברי דב חינין, שניבחר לכנסת הנוכחית והגיע אליה מכס יו”ר ארגון הגג של ארגוני איכות הסביבה, לקחת את המושכות ולהתחיל להפציץ את המערכת בשאלות בנושא הגרעיני ולא לתת לה מנוח, ולא להוריד את הנושא מסדר היום הציבורי,  עד שיחול שינוי במערכת האטומה הזו.

באזני משפחת שליט

בנכם גלעד נמצא בשבי הפלסטיני מזה מספר חודשים, ומועד שחרורו טרם ידוע. האשמה העיקרית בנושא זה מונחת על כתפי ממשלת ישראל שממאנת לנהל מו”מ עם הממשלה הפלסטינית על חילופי שבויים. השובים של גלעד העלו דרישות מאד הגיוניות: חילופי שבויים. בנכם תמורת הקטינים הפלסטינים והנשים הפלסטיניות הכלואים בישראל, חלקם במעצר מינהלי, ומרביתם בבחינת חטופים של צבא הכיבוש הישראלי. ישראל השיבה להצעות הפלסטיניות בחטיפת חברי ממשלה וחברי פרלמנט של הרשות הפלסטינית. כך נוהג ארגון טרור, לא מדינה המתיימרת להיות דמוקרטית.

בחודשים יולי אוגוסט, ימי מלחמת לבנון השנייה, המשיך צבא הכיבוש במלאכת ההרג בעזה ובשטחי הגדה. 200 בני אדם נהרגו בתקופה זו. רבים מהם ילדים ונשים. זה כבר מתקרב לטבח.  אם ישראל תמשיך במדיניות הטבח, אני חושש כי יש איזה קו אדום שאת מיקומו אינני יודע, שמעבר לו השובים של בנכם עלולים לאבד את סבלנותם.

העובדה שאתם שותקים ולא מנצלים את הנגישות שלכם לאמצעי התקשורת על מנת לבקר את מדיניות ישראל, מזכה אתכם אמנם במחמאות כמו “אצילות” וכדומה, אבל מסכנת את בנכם. חיל האוויר הישראלי ממשיך להפציץ אזרחים בעזה, ולעולם אין לדעת האם בתוך אחד הבתים ההרוסים שהה גם בנכם , עם כל התוצאות הקשות  הנובעות מכך.

הצו המוסרי של אי פגיעה באוכלוסיה אזרחית, כמו גם האינטרס המאד אישי שלכם לראות את בנכם חוזר, מחייב אתכם לדעתי לצאת בנחרצות נגד הפצצות חיל האוויר, נגד הפגיעה הסוחפת באוכלוסיה אזרחית שבין קורבנותיה ילדים ונשים לרוב, ובדרישה מממשלת ישראל להפסיק לשחק בגורלו של בנכם ולקבל את דרישות השובים.  

דו”ח העוני

דו”ח העוני שפרסם הביטוח הלאומי מלמד כי מספר העניים בישראל הוא למעלה ממיליון וחצי בני אדם. בשנה שעברה הצטרפו עוד מאה אלף עניים למאגר. מספר הילדים החיים מתחת לקו העוני הוא 35.2 אחוזים מילדי המדינה. נתונים שמשפילים את כבוד האדם בישראל. העלייה במימדי העוני לא נבלמה הגם שבשנה שעברה הייתה שנה של צמיחה כלכלית. העושר לא זלג למטה, בניגוד להבטחה שהפריח בשעתו  שר האוצר לשעבר בנימין נתניהו.

העשירים המשיכו להתעשר וחלקם בהכנסה הלאומית גדל.

אילוסטרציה לפער הבלתי נסבל בהכנסות בישראל אנו לומדים בימים אלה בהליכי פירוק רשת “קלאב מרקט” של האחים בורוביץ שפשטה את הרגל. האחים בורוביץ כמובן לא נפגעו. הם ממשיכים לטוס במטוסיהם ולנסוע במכוניות השרד שלהם.

בית המשפט המחוזי מינה שני מפרקים או נאמנים שתפקידם לדאוג להסדר נושים ולבדוק האם ניתן להציל את החברה, בין באמצעות מכירתה, או הפעלתה מחדש תחת בעלות אחרת.

מינוי נאמנים או מפרקים הוא תפקיד מאד נחשק בקרב עורכי הדין, משום שבדרך כלל הוא כרוך בהכנסה נאה אותה קובע בית המשפט. עורכי דין רבים מתלוננים כי  בתי המשפט מחלקים את הבונבוניירה הזו  לקבוצה מצומצמת של עורכי דין הידועים כמקורבים לשופטים שעוסקים בנושא.

למפרקי קלאבמרקט מינה בית המשפט, השופטת המחוזית ורדה אלשיך, שני מיוחסים: עו”ד שלמה נס ורואה חשבון גבי טרבלסי. כמובן שזה אך מקרה שאשתו של שלמה נס, ד”ר לאה נס, הייתה חברת כנסת מטעם הליכוד בכנסת הקודמת, וגם בבחירות האחרונות הוצבה ברשימת הליכוד אבל לא נבחרה.

בימים אלה הגישו נס וטרבלסי לבית המשפט את תביעות השכר שלהם בגין עבודתם בקלאבמרקט.

תחזיקו חזק את הכיסא: הם תובעים שכר בסך 52 מיליון ש”ח על עבודה שפרק הזמן שלה  פחות משנה. מאיפה הם לקחו את הסכום הדימיוני והחצוף הזה? גם אם נניח שכל עובדי המשרד עבדו 24 שעות ברציפות, לא ישנו ואכלו חטיף מהיר בלבד, גם אז 52 מיליון ש”ח הם הפרזה פראית. השופטת ורדה אלשיך לא זרקה אותם מכל המדרגות. היא הודיעה שתדון ותבחן ובינתיים אישרה להם דמי קדימה על החשבון בסך 4 מיליון ש”ח. שיהיה קצת בשביל לנגב חומוס ומנה פלאפל.

רק באווירה המופקרת של קפיטליזם מושחת ורקוב נוסח ישראל, מרשים לעצמם אנשים מהעשירון הגבוה לבוא בדרישות משולחות רסן כאלה, שעה ששתי דקות מבית המשפט גרות משפחות שאין להן כסף לקנות לילדים מחברות וספרים לקראת פתיחת שנת הלימודים והמקרר עומד כמעט ריק.

כתבתי לשופטת ורדה אלשיך, שאם תאשר את דרישות השכר הנבזיות של עו”ד נס ורואה חשבון

טרבלסי, או אפילו מחציתו אפנה ליועץ המשפטי כדי שיבדוק האם הגברת מקבלת שוחד, שהרי שופט תבוני שלא מכר את נישמתו להון, לא יעלה על דעתו לאשר שכר מטורף כזה. הצעתי לה שהמפרקים הנכבדים יסתפקו ב- 4 מיליון שכבר אישרה, שגם זה יותר מדי, ובכך לסגור עניין.

להלן מכתב ששלחתי לשר הביטחון

לכבוד                                                            19 באוגוסט 2006

עמיר פרץ

שר הביטחון (בינתיים)

ויו”ר מפלגת העבודה (עדיין)

הכנסת

ירושלים 

שלום רב,

אם תתקיים בישראל תחרות על אלוף האכזבות הפוליטיות, אין ספק שאתה תככב כאחד המועמדים למקום ראשון, אולי אפילו אלוף האלופים.

לקראת הבחירות האחרונות לכנסת ה-17 (שהתקיימו  ב-28 במארס 2006) הצגת את עצמך כאיש השלום והתקווה החברתית. האיש  שיוביל את מדינת ישראל ממדינה שוחרת מלחמות וכיבוש הנשלטת על ידי קפיטליזם פראי, נצלני ועריץ שיונק וסוחט את לשד עצמותינו הכלכליות, לעבר מדינת רווחה סוציאל דמוקרטית שוחרת שלום המושתתת על סולידריות חברתית וחלוקה חדשה וצודקת יותר של ההכנסה הלאומית.

לא מעט אנשי שמאל שנהגו להצביע למרצ ושמאלה מחד גיסא, ומצביעי ליכוד מסורתיים משכבות המצוקה מאידך גיסא, התפתו להאמין לך והצביעו עבורך.

לא עברו אלא 4 חודשים מיום הבחירות, ואתה מתגלה כתרמית הגדולה של הבחירות, כאיש שהוליך את הבוחרים שולל.

במקום עמיר פרץ חברתי ושוחר שלום קיבלנו רוטויילר צמא דם שוחר מלחמה פראית, בלבנון כמו גם בעזה.  היו שהזהירו אותך לבל תיקח את תפקיד שר הביטחון והיו שתמכו בכך, אבל אלה גם אלה קיוו שאם נגזר שתכהן בתפקיד, תהיה הנציג הדמוקרטי של הפיקוח האזרחי על הצבא, האיש שירסן את הגנרלים במטכ”ל ובעיקר העומד בראשם, בדהירתם למלחמה; האיש שיגלה מנהיגות ומדינאות ויבלום כל ניסיון להרפתקה צבאית.

במקום  זאת הפכת לנציגו של הרמטכ”ל דן חלוץ, הנושא על גבו משא כבד של פשעי מלחמה, ולשליחו בממשלה. סם המלחמה והצבאיות הילך עליך קסם. בהזיותיך ראית עצמך כנפוליאון עטור ניצחונות  שזרי הדפנה יובילו אותך לכס ראש הממשלה. חלף חודש, הסם התפוגג וכמו כל ג’אנקי התעוררת למציאות מכאיבה. אולם בעוד המכור לסמים הפרטי מזיק לעצמו, לא כך איתך, שההשתעבדות לסם גרמה נזק אדיר לשני עמים, הלבנוני והישראלי.  במקום שתשלוט בצבא הוא שלט בך. במקום שתעצור כל ניסיון לנצל תקרית גבול פרובוקטיבית של החיזבאללה לעילה לפתיחת מלחמה כוללת נגד לבנון, הפכת לרמקול של חלוץ ולתומך נלהב של מלחמה מיותרת, חסרת שחר, שהוכרזה כשליפה מהשרוול, ללא שיקול דעת,  שלא לדבר על כך שהצבא לא היה מוכן, גם לא העורף, מלחמה שנוהלה ברשלנות פושעת. במקום להיות נושא הדגל של ישראל הענייה, הפכת למי שעושק אותה; במקום להיות איש שלום הפכת למי שמצהיר הצהרות שחצניות כמו “נסראללה לא ישכח מיהו עמיר פרץ” (לאור תוצאות המלחמה  התהפכו היוצרות ועתה פרץ לא ישכח מיהו נסראללה) ושיחררת את הצבא ממיגבלות של פגיעה באוכלוסיה אזרחית. (אין יותר אבחנה בין “אוכלוסיה מעורבת ולא מעורבת”). אתה נושא יחד עם הרמטכ”ל חלוץ וראש הממשלה אולמרט באחריות לפשעי המלחמה שצבא הפלישה הישראלי ביצע בלבנון, בעיקר הפגיעות המכוונות באוכלוסיה אזרחית. אבל לא נשכח גם את הפשע האקולוגי של זיהום חופי לבנון בגין הפצצת מאגרי דלק שלא היה להם כל קשר עם החיזבאללה. פשוט ענישה קולקטיבית של העם בלבנון. באחת, הפכת לפושע מלחמה.

אימצת אופני חשיבה וענישה המזכירים את הכובש הגרמני במלחמת העולם השניה שמחק כפרים, כמו לידיצ’ה בצ’כיה ואוראדור בצרפת. אישרת לחיל האוויר הישראלי דפוסי פעולה דומים. 

הוכחת שוב את אמיתות הכלל  כי מי שפושע נגד עמים אחרים, סופו שפושע גם נגד בני עמו. הדבר בא לידי ביטוי כאשר מילאת את תפקיד המנוע הראשי שדחף את הממשלה לאשר את הרחבת הפעולה הקרקעית, סמוך להחלטת האו”ם על הפסקת אש. אותו מהלך קרקעי, שבוצע כאשר ההחלטה על הפסקת האש במועצת הביטחון כבר התקבלה, גבתה 33 חיילים הרוגים ועוד עשרות פצועים.  היו מי שהזהירו אותך לבל תאשר את המהלך, שאין בו טעם ותכלית שהרי הנסיגה כבר בפתח, מדוע לסכן חיי חיילים על פעולת סרק, אבל אטמת אוזניך כי היית ממוקד רק על דן חלוץ. במקום לשמור על חיי החיילים, תרמת להפקרתם, זהו פשע בלתי נסלח כלפי עמך בכלל, והמשפחות השכולות בפרט.

מה עושים איתך עמיר פרץ? אחת האפשרויות, כמי שאחראי לאובדן חייהם של אלפי בני אדם חפים מפשע,  אימוץ מנהג יפני עתיק, חרקירי,  שמנהיגים כושלים עשו בו שימוש.  אינני ממליץ על כך כי אני מתנגד לעונש מוות. אפשרות אחרת היא לעשות בך מה שעשית לחברי פרלמנט ושרים בממשלה הפלסטינית – לחטוף ולכלוא בלי משפט.  אני מניח  (על פי הסתברות סטטיסטית) כי מקרב המתנגדים למדיניותך יש בישראל וגם בחו”ל די והותר בוגרי יחידות מיוחדות מהצבא והמשטרה שהוכשרו לחטוף בני אדם והם יוכלו להתגבר ללא קושי על שומריך מהשב”כ ולכלוא אותך.  לא אמליץ על כך כי גם אצל האנשים הכי מקצועיים יכולה לקרות תקלה שתעלה בחיי אדם. נותרה הדרך השלישית, לאתר אותך באחד מביקוריך בחו”ל (אפשר להמתין עד לאחר פיטוריך או התפטרותך עקב כישלונך המהדהד, שאז כבר לא תלווה על ידי שומרי ראש),  לבצע בך מעצר בידי אזרח, פעולה חוקית כלפיי מי שחשוד בביצוע פשעי מלחמה, ולמסור אותך לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, שם תעמוד למשפט בדומה לפושעי מלחמה מסרביה, קרואטיה ורואנדה.                          

                                                                              גדעון ספירו 

..

מאמרים: גדעון ספירו