נוער הגבעות – בין המשכיות למרד. זהות אידיאולוגית דתית לאומית, ועמדות בני נוער בגבעות יו”ש.

תופעת נוער הגבעות הינה יוצאת דופן וייחודית בקרב בני נוער דתיים וחילוניים במדינת ישראל, והעובדה שמדובר במעשה מתמשך מגבירה את חשיבות בדיקתה. המחקר נערך במהלך השנים 2003 2004, ומטרתו הייתה לבדוק את תופעת נוער הגבעות על רקע המציאות ההיסטורית-פוליטית, והשיח האידיאולוגי בתוכו הם חיים. הסוגיות שנבדקו עסקו ברקע ובמניעי בני הנוער להצטרף לגבעות, באידיאולוגיה הדתית והלאומית שלהם ובהשפעתה על עמדותיהם, ובבחינת היותה של התופעה המשך לתנועת גוש אמונים.

הגישה המתודולוגית במחקר היא איכותנית, ומשלבת פרספקטיבה היסטורית-פוליטית יחד עם היבטים פסיכולוגיים וסוציולוגיים. הניתוח הפסיכולוגי סוציולוגי התייחס למניעים, לאידיאולוגיה, לזהות האישית ולעמדות בני הנוער, והניתוח ההיסטורי פוליטי נעשה בשני מישורים: האחד לאורכו של נרטיב היסטורי, המניח חיבור בין ההווה – מעשה הגבעות, לבין העבר – גוש אמונים, והמניח שההווה הינו תוצר של העבר, והשני על רצף בין דורי, בין בני הנוער להוריהם.

תופעת נוער הגבעות כוללת מספר קטן ביותר של משתתפים במספר גדול יחסית של אתרים ביו”ש שלא אושרו חוקית להתיישבות, והיא מייצגת ישות דתית לאומית ייחודית, אשר הצטרפה, גם אם לא יצרה, לתפיסה חדשה בהוויה הדתית והלאומית ביו”ש.

בדיקת הפרופיל השכיח של נוער גבעות מגלה כי מדובר בנער בן 17-16  שנולד וגדל ביו”ש, בבית דתי-לאומי, שעזב את הלימודים לאחר 9-8 שנות לימוד, והמתגורר בגבעות כחצי שנה.

חיי בני הנוער הדתי לאומי ביישובי יו”ש מאופיינים בתביעות לנורמטיביות דתית לימודית וחברתית, בשלילה חד משמעית של סטייה מהנורמה, בתחושת איום בטחוני מתמיד, עם חיכוך מתמשך בטרור ומוות, עם מתח אידיאולוגי גבוה, עם אי ודאות לגבי המשך קיומם של הישובים בהם הם חיים, ועם עמימות מסוימת לגבי קיום החוק בנושאים הקשורים ליישוב הארץ. הקונפליקט בו מצויים בני הנוער מתעורר בעקבות מה שנתפס על ידם כסתירה בין הדרישה לקונפורמיות דתית מחד גיסא, לבין סוכני הסוציאליזציה, הדורשים את אותה קונפורמיות, אך אינם מקיימים אותה בעצמם מאידך גיסא, וכסתירה בין הערכים הלאומיים המוצהרים, לבין העשייה בפועל.

השתתפות החברה הדתית-לאומית במימדים שונים של החברה הישראלית החילונית, מעמידה את בני הנוער בפני הצורך לגבש זהות ודרכי פעולה אלטרנטיביים. למול ההגמוניה של התרבות המערבית במדינת ישראל בכלל, ואשר השפעותיה מצויים בחייהם של הדתיים לאומיים בפרט, מציעה הגבעה חלופה רעיונית ומעשית. זאת ועוד, נוער הגבעות חווה טרם עלייתו לגבעות כישלונות לימודיים וחברתיים, ונשירה ממערכות חינוכיות וחברתיות, והוגדר ע”פ הקריטריונים של מערכת החינוך כנוער מנותק, עניין המשפיע על בחירתם בגבעה כאלטרנטיבה מוצלחת לכישלון, נשירה וניתוק .

תוצאות המחקר מצביעים על מערך מורכב של מניעים, המובילים את בני הנוער לבחירה בגבעות, כפתרון למצב הניתוק בו הם מצויים: נוקשות תפיסתית ומערכתית במערכת החינוך הדתית, אשר אינה מאפשרת חריגות, יחד עם כשלון של בני הנוער במערכת הלימודית והמשפחתית, וניתוק ממערכות אלה. חיפוש עצמי של בני הנוער כתופעה של גיל ההתבגרות. מרד ומחאה כנגד המציאות הקיימת במדינה וביש”ע, ומערכת אמונות דתיות ולאומיות הקיימת אצל בני הנוער, והמתאימה לתפיסת המנהיגות הבוגרת בגבעה. חשוב לציין כי מרבית בני הנוער הצטרפו לגבעה מתוך החלטה ובחירה אישית, ובלא שביקשו התר לכך מהוריהם, עניין המצביע על הנתק אותו חוו טרם עלייתם לגבעה, ועל תהליך הבחירה האישית שערכו.

שלושה דפוסי מוטיבציה מצויים אצל בני הנוער: מוטיבציה אינדיבידואלית למרד אישי, מוטיבציה לאומית למחאה מעשית, ומוטיבציה תיאולוגית מוצהרת להתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל כחלק מתהליך הגאולה היהודי, יחד עם רצון להתחבר רוחנית לאדמה ולארץ.

חשוב לציין כי המחקר בדק תפיסותיהם ועמדותיהם של נוער הגבעות לאחר תהליך עלייתם לגבעה, עניין אשר יתכן והשפיע על  תשובותיהם לגבי תהליכים שקרו טרם עלייתם לגבעה, כמו – תפיסת המניעים לעלייה לגבעה, ותפיסתם את דעותיהם של ההורים לגבי מעשה העלייה לגבעה. נכון היה לבדוק שאלות אלה טרם העלייה לגבעה, אולם עניין זה אינו אפשרי אלא במחקר אורך (“לפני-אחרי”), וגם אז אוכלוסיית המחקר רחבה מאוד וקשה להגדרה. 

מעשה העלייה לגבעה של בני הנוער מאופיין בהצטרפות ספוראדית ואינדיבידואלית שאינה כרוכה בדרך כלל בהתארגנות קבוצתית. המידע אודות העלייה לגבעה מועבר בקרב בני הנוער “מפה לאוזן”, וברוב המקרים התנאי היחיד להצטרפות לגבעה הינו רצונו ונכונותו של הנער, ללא תנאים מגבילים אחרים. החסם היחידי הוא ערוב בין המינים, וניסיונות הצטרפות של בנות נתקלו בעבר בסירוב של תושבי הגבעות.

במקרים בודדים בלבד קיימת תופעה של יציאה לגבעה בה אין מנהיג בוגר. במרבית המקרים נוהים בני הנוער אחרי פעילים, אותם הם תופשים כ”אבות רוחניים” אשר עשו מעשה והקימו חוות בגבעות יו”ש. תוצאות המחקר מצביעות על כך שהדמויות המשמעותיות לבני הנוער בעת היותם בגבעה הינם המנהיגים בגבעות והרבנים התומכים במעשה הגבעות. לא כך הדבר לגבי בני נוער בגבעה ללא מנהיג, אשר הדמות המשמעותית בעבורם הם החברים. בגבעות בהן יש מנהיג בוגר מוצאים המתבגרים אוזן קשבת להתלבטויותיהם, ומקבלים על עצמם את תפיסותיו. שונה הדבר בגבעה ללא מנהיג בוגר, שם בחרו בני הנוער בנטילת פסק זמן מהדת. תפיסותיהם הדתיות של בני נוער בגבעות עם מנהיג בוגר התחזקו במידה משמעותית, בעוד שבגבעות ללא מנהיג התפיסות הדתיות נחלשו במידה ניכרת. גם באשר לתפיסות הלאומיות נמצא כי בגבעות עם מנהיג ההתחזקות הייתה גבוהה יותר מאשר באלה ללא מנהיג.

למנהיגות הבוגרת בגבעות יש משנה סדורה לגבי התהליך שבני הנוער צריכים לעבור בגבעות, והם תופשים את צרוף בני הנוער לגבעה כעבודה חינוכית ושיקומית. בגבעות נוצר דגם של פעילות שיקומית לבני הנוער, יחד עם יעדים לאומיים ברורים, אשר לדבריהם יביאו למעבר משלב הציוני חילוני לגאולה אמונית. המנהיגים הכריזמטיים בגבעות, אשר תפיסותיהם תואמות לתפיסות הבסיסיות של בני הנוער בגבעות, מאפשרים לבני הנוער תחושת ערך וחשיבות על ידי יצירת אורח חיים אלטרנטיבי, ומתן הרשאה להשתתפות אקטיבית במאבק על שמירת ויישום ערכיהם הדתיים והלאומיים. המנהיגים מתעלים את רגשות התסכול, המחאה והמרד לעשייה הנתפסת על ידי בני הנוער כבעלת ערך דתי ולאומי. בני הנוער חשים כי הגבעות הן המקום היחידי בו הם רשאים להשתתף באופן פעיל במאבק על מימוש ערכיהם הדתיים והלאומיים, בדרך של אקטיביזם ויצירת עובדות בשטח. יש לציין כי גם בגבעות נדרשים בני הנוער לנורמטיביות בכל הקשור לתהליכים ולאורח החיים.

בגבעה מתקיימת הוויה שונה מזו שחוו בני הנוער בעברם: הגבעה מאפשרת מרחב, הרשאה לשוני של הפרט, גבולות עמומים תוך הדגשת חוסר הפורמליות והבחירה האישית, ומתן תחושת שייכות למסגרת אידיאולוגית עם דפוסי התנהגות ופרקטיקת פעילות התואמת לצרכי הנוער. בגבעה מתרחשים תהליכים המגבירים את אמונתם של בני הנוער ביכולת ההשפעה שלהם, ומאפשרים להם ביטוי עצמי שאינו קשור בהישגים לימודיים, ותחושת תרומה והישג על ידי תעסוקה בעבודה חקלאית ובשמירה בגבעה. גם הצטרפותם של בני ישיבות לגבעות בעת חופשות מלימודים מצביעה על הפיכת מעשה הגבעות למרכיב ערכי, ולקבוצת התייחסות בהוויית הנוער הדתי לאומי, ומגבירה את תחושת החשיבות והערך של נוער הגבעות. יחד עם כל אלה חשוב לציין כי המנהיגות הבוגרת בגבעות מספקת עוגן לוגיסטי, ובמקרים שלא היה מנהיג בוגר בגבעה נמשכה הפעילות מספר חודשים בלבד, בעוד שפעילות מתמשכת נמצאה רק בגבעות מאוישות על ידי מנהיגים בוגרים. חשוב לציין כי במקרים של קונפליקט בין הכפיפות למגבלות המנהיג הבוגר בגבעה, לבין צרכיהם ורצונם של חלק מבני הנוער, הפתרון היה בעזיבת הגבעה ומעבר לגבעה אחרת.

במרבית הגבעות נשמר סדר חיים מסוים, יחד עם אפשרות לשמירת המרחב האישי בשל היעדר מסגרת מוסדית. הדינמיקה הפנימית באותן גבעות נקבעת על ידי אדם מבוגר המתגורר בגבעה, וכך גם סדרי העבודה, הלימוד והתפילה.

המאפיינים הויזואליים של נוער הגבעות, הלבוש והכיפה, יוצרים דמות ייחודית,  ומשמשים אמצעי להגדרה עצמית ייחודית, לשייכות וללכידות קבוצתית. בקרב בני הנוער בגבעות מתפתחת “גאוות יחידה”. והם מבליטים את היותם בגבעה מתוך בחירה, את היותם מגשימים, ואת היותם שונים מבני נוער אחרים. הכיפה הסרוגה, הגדולה והצבעונית, הנהוגה בקרב נוער הגבעות, שונה מהכיפה הסרוגה של הדתי-לאומי, ומהכיפה השחורה של החרדי. עניין זה מייצג דיפרנציאליות מכוונת מול הדתי-לאומי והחרדי, וקירבה לחסידות. מעבר למשמעותה הדתית, מסמלת הכיפה את השוני של נוער הגבעות, ואת זהותם האישית החדשה.  

בסיס האידיאולוגיה של נוער הגבעות נרכש בבית ההורים, ובחברה הדתית לאומית בה גדלו ביו”ש. בקהילה בה גדלו קיימת מחויבות דתית ולאומית, והדת משמשת מרכיב מרכזי בזהות העצמית והקבוצתית של חבריה. יחד עם זאת האידיאולוגיה של נוער הגבעות מעוצבת גם על ידי המנהיגים הבוגרים בגבעה והרבנים התומכים במעשה הגבעות.

האידיאולוגיה הדתית והאידיאולוגיה הלאומית של נוער הגבעות כרוכות זו בזו, ותוכנן הלאומי אחיד ודומה אצל הנוער הדתי והנוער החילוני. בני הנוער הגדירו עצמם כדתיים ובתוכם מרביתם כחסידים וכחרדים לאומיים, בעוד ההורים הגדירו עצמם דתיים לאומיים. הבדל זה נתון בנהייתם של נוער הגבעות אחר תפיסותיהם הדתיות של הרב גינזבורג. מכפר חב”ד, הרב ברנרד מישיבת הכותל, הרב דודקביץ מיצהר, ורבנים נוספים הדוגלים במהפכה רוחנית וגשמית. הזהות החסידית שאימצו לעצמם בני הנוער באה לידי ביטוי גם באורח חייהם הצנוע והמסתפק במועט. לבני הנוער שיער ארוך עם פאות בסגנון חסידי, כיפה סרוגה גדולה לבנה או צבעונית בסגנון ברסלב, ציציות גדולות משתלשלות מחוץ לבגד ולבושם פשוט. בני הנוער מבצעים את כל עבודות המשק בעצמם, ובכלל זה כביסה, ניקיון וכיוצ”ב. מתפללים בנפרד או בקבוצות, ועובדים במשק המקומי בגבעה בסיקול, חריש, נטיעה וזריעה, גידול צאן. אין בגבעות כל אמצעי תקשורת ובכלל זה טלוויזיה, רדיו, עיתונים, וקימת העדפה למוסיקה רוחנית, מוסיקה חסידית משולבת בשנות השישים, בדרכו של הרב קרליבך.

האידיאולוגיה הלאומית מתבטאת אצל מרבית נוער הגבעות בהזדהות פוליטית עם דרכו של כהנא. לא נמצאו הבדלים בתפיסות הלאומיות בין דתיים לחילוניים, והם מגדירים עצמם באמצעות אלמנטים פרטיקולריים לאומיים בעלי תוכן דתי.

האידיאולוגיה הדתית לאומית של נוער הגבעות, אשר השונות בה מעטה, משפיעה על עמדותיהם, והן מונוליטיות במרבית הנושאים שנבדקו. אפשר לייחס עניין זה גם למשמעות הרבה הניתנת על ידם למנהיג הבוגר בגבעה, להשפעתם של המנהיג והרבנים, לסוציאליזציה אותה הם עוברים בגבעה, ולעצם הבחירה בגבעות, אשר לא אושרו על ידי גורמים ממשלתיים.

נוער גבעות שכיח הינו בעל אידיאולוגיה דתית חסידית, ואידיאולוגיה לאומית התומכת בדעותיו של כהנא. הוא תומך בגירוש הערבים, שואף להתגייס לצה”ל ולשרת ביחידה קרבית, חש חלק ממדינת ישראל אך מתנגד לחלק מחוקיה, יקיים את חוק המדינה רק במידה וזה אינו נוגד לחוק התורה, יתנגד לפינוי ישובים ביו”ש באופן פסיבי, מתנגד להעסקת נכרים, אינו מאמין במוסדות המדינה למעט הצבא ומועצת יש”ע, והוא מתנגד לשימוש בסמים קשים, אך לא בהכרח לשימוש בסמים קלים.

בהיבט ההיסטורי פוליטי תופעת נוער הגבעות מהווה המשך לנוסח העלייה לקרקע של גוש אמונים, בכל הקשור לקביעת עובדות בשטח בניגוד לעמדת הרשויות, אולם השוני בין התופעות רב. גוש אמונים תפס את הגאולה כתהליך ארוך הקשור למהלך הציוני, ונוער הגבעות מאמין בביאת המשיח תוך השתדלות לקרב את ביאתו. אנשי גוש אמונים תפסו עצמם כחלק מהמדינה ושאפו להחיל את הלגיטימציה והאמון הכלליים של החברה הישראלית על מפעלם, תוך הגדרת האידיאולוגיה המובילה במונחים ערכיים של המרכז הקונצנסואלי בחברה הישראלית. נוער הגבעות ומנהיגיהם הבוגרים אינם חשים מחויבות כלשהי לצבור הישראלי, ולדעת הקהל במדינת ישראל. הם אינם חשים צורך לבקש רשותם של נציגי הממסד במדינה וביש”ע למעשיהם, ואינם תרים אחר לגיטימציה של החברה הישראלית. גוש אמונים זיהה עצמו עם החיבור בין עם ישראל לארץ ישראל ולתורת ישראל. נוער הגבעות אימץ לעצמו את המקום והרוחניות – ארץ ישראל ותורת ישראל כמרכיבים מרכזיים בזהותו, אך אין לו עניין בעם ישראל אשר בחלקו נתפס על ידי נוער הגבעות כעוין לזהותו. שיטת הפעולה של גוש אמונים הייתה על ידי ייצוג ישיר בכנסת, שדולה בכנסת, הפגנות, ושימוש בכלי התקשורת השונים. נוער הגבעות אינו משתמש באף אחד מאלה, והאסטרטגיה שלו, אם קיימת, הינה התעלמות מוחלטת ממוסדות המדינה, למעט מועצת יש”ע והגוף המיישב “אמנה”, מהם הם מצפים לסיוע לוגיסטי. הם לא משתפים פעולה עם התקשורת, ומסרבים באופן סיסטמתי  להתראיין באמצעי התקשורת השונים. דרך הצטרפות נוער הגבעות לגבעות, שונה מדרכם של אנשי גוש אמונים. העלייה לקרקע של אנשי גוש אמונים נעשתה בקבוצות, ולאחר תהליך ארוך של פניות, מכתבים ופגישות בנושא עם הרשויות. הצטרפותו של נוער הגבעות לגבעה נעשה באופן פרטני ולא מאורגן. הבדל נוסף טמון 

בכך שעם המעבר להתנחלויות לא שינו אנשי גוש אמונים ממנהגם, והביאו להתנחלות את אורח החיים שלהם בתחום התעסוקתי, בפעילות הפנאי, בלבוש ובאורחות החיים. לנוער הגבעות התחדשות תרבותית ורוחנית, הוא משנה את אורח חייו עם הצטרפותו לגבעות, והם מאופיינים באורח חיים תנ”כי, פשוט ומסתפק, בחזרה אל הטבע ובעבודת האדמה.

נוער הגבעות הינו קבוצת הזדהות, שמקורות ההזדהות והמחויבות שלה למעשה הגבעות הן דת ולאומיות. למקורות אלה חובר מנהיג כריזמטי ובעל תפיסות אידיאולוגיות מוגדרות המאפשר לבני הנוער תחושת ביטחון, זהות ייחודית, הכרה חברתית בזהות זו והשתתפות בהליכים משמעותיים. הלכידות הקבוצתית בגבעה  מתמקדת בערכים דתיים ולאומיים, ובהדגשת האיום על הקיום הפיסי והרוחני.

דינמיקת מעשה הגבעות ופרקטיקת המחאה הגלומה בו, קוראים תיגר על התרבות החילונית-מערבית, על ההתנהלות ואורח חייהם של דור ההורים, ועל המוסדות המיישבים ביש”ע ממשיכי דרכה של גוש אמונים. יחד עם זאת, הגבעות ביו”ש מהוות פתרון מסוים לצרכים מיוחדים של נוער מנותק מהמגזר הדתי לאומי, כנגד קושי שיש למערכות לספק תשובות אלטרנטיביות בעלות ערך לבני הנוער.

האם מעשה הגבעות מעמיד בשאלה את אורח החיים הסטנדרטי של המתיישב הדתי לאומי ביו”ש, ומציע אלטרנטיבה ואתגר למנהיגות המקומית?

למרות היותה של תופעת נוער הגבעות מינורית ומקומית, ניתן להרחיב את ממצאי המחקר, וליישם באופן פרקטי מידע זה על מנת לאפשר לבני נוער מנותקים תשובה מערכתית בדגם של חוות חקלאיות וחינוכיות עם מנהיגות כריזמטית. תשובה אשר תשען על תובנות מרכזיות: מרכזיות המנהיג, חשיבות הקבוצה, חשיבות ההתייחסות לצרכים המיוחדים, הצבת אתגרים ערכיים (לאומיים, דתיים, חברתיים וכו’), ואפשרות לביטוי עצמי.

אתי בורשטין, בת 51, נ+2, סא”ל במיל.

תואר ראשון – חינוך ופסיכולוגיה.

תואר שני – הנדסת תעשייה וניהול.

תואר שלישי – מדעי ההתנהגות.

מקור המאמר: http://www.articles.co.il מאמרים לשימוש חופשי.