“מדוע חייכה המתלוננת?”
“מדוע חייכה המתלוננת?”
|
מדוע חייכה המתלוננת?
הקורבן יכול להגיב בגבורה.
הקורבן יכול להגיב בפחד.
הוא יכול לברוח.
הוא עלול לקפוא על מקומו.
הקורבן יכול להילחם או לחדול, לבכות או לצחוק, להשתגע, להשתתק, להיכנע, להתמסר…
היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז החליט, לאחר חקירה ובדיקה, כי נגד שר המשפטים חיים רמון, יוגש כתב אישום בגין ביצוע מעשה מגונה בחיילת…
מזוז החליט, ובינתיים אנו נמתין ונראה כיצד תסתיים פרשה זו… כשם שאנו ממתינים להתפתחויות נוספות בפרשת נשיא המדינה… כפי שאנו מצפים למידע נוסף בפרשת השחקן זאב רווח… וכמו שאנו מחכים להתקדמות נוספת בפרשת השחקן חנן גולדבלט…
נקווה כי כל אלה, אכן חפים מכל פשע ונקיים מכל רבב, כפי שהם טוענים וכפי הנאה והיאה למעמדם הציבורי.
ל”טנגו” הזה, בין המאשימים לבין הנאשמים, בין הנפגעים לבין הפוגעים, בין הקורבנות לבין תוקפיהם – פנים רבות.
לפעמים מסתבר כי דווקא המואשם – הוא הוא הקורבן, כי הנפגע העיקרי – הוא אשר תקף, והמנצח – הוא המפסיד הגדול.
כבר ראינו עד כמה יכולה המציאות לעלות על כל דמיון, כי לא הכול ידוע מראש…
בדיוק בשל כך אל לנו למהר ולהסיק מסקנות מראש ואף לא לחרוץ גורלות, אלא עלינו להמתין בסבלנות עד לתוצאות הבירור.
בדרכנו אל חקר האמת, נשאל שאלות.
חלקן יהיו מביכות, חלקן יישמעו מאשימות, חלקן ייחשבו כמתחכמות – – –
אך אל כולן נתייחס כאל: שאלות מתבקשות.
לדוגמא:
“… מדוע חייכה המתלוננת?” (נשאלה החיילת על פשר חיוכה אל המצלמה דקות לאחר שארע אירוע הנשיקה בכפייה עליו היא התלוננה). והרי זוהי זכותנו לשאול, זכותנו לפקפק, זכותנו לתמוה…
שהרי אנו היינו נוהגים אחרת!
ה א ו מ נ ם ?!
לא מזמן קבע שופט בישראל, כי “ייתכן שבמשך השנים, משהיתה המתלוננת לנערה, נעמו לה מעשי הנאשם והיא חפצה בהם ולכן לא התחמקה ממנו וגם לא טרחה לספר על מעשיו…” – (השופט א’ אמינוף בפסק דינו בנוגע להתנהגות הילדה שנאנסה במשך שנים על ידי אביה החורג). נכון, אמנם הציבור נזעק, הזדעזע, רקע בשתי רגליו ודרש הבהרות, התנצלות והתפטרות…
אך הציבור לא שם את ליבו לכך, כי השופט א’ אמינוף תרם באמירתו זו, יותר מכל מאמר פובליציסטי או מחקר אקדמי בתחום, להמחשת הבעיה העיקרית של הקורבן מול החברה: הקורבן אשם במצבו!
אם נראה במצבו “הקורבני” ביטוי לחולשה של הקורבן – נאשים אותו.
אם נראה במצבו “הקורבני” ביטוי לאומץ לבו של הקורבן – נעריץ אותו.
.* * *
“שמע ישראל”, קרא סא”ל רועי קליין ז”ל וקפץ אל מותו כדי להציל את חבריו מהרימון שהתפוצץ…
אכן, לא כל התנהגות של “קורבן”, נתפסת בעיני המתבונן מהצד, (המשתאה, המעריץ, הנדהם, הכועס, המאשים), כ”מותאמת”, “נכונה”, “ראויה”, “שפויה”, “חיובית”, “הגיונית”…
הקורבן יכול להגיב בגבורה.
הקורבן יכול להגיב בפחד.
הוא יכול לברוח.
הוא עלול לקפוא על מקומו.
הקורבן יכול להילחם או לחדול, לבכות או לצחוק, להשתגע, להשתתק, להיכנע, להתמסר…
הקורבן יכול להיות ילד בן שש, נערה מתבגרת, אישה בת ארבעים, קשיש חכם, בחור טיפש, אדם עשיר, לוחם ללא חת או איש קשה יום…
ייתכן כי אנשים שונים יגיבו לאותה פגיעה באופן שונה: בין ניצולי השואה יש אשר שיקמו חיים, בנו חיים ונתנו חיים… ויש אשר נמקו במסדרונות בתי החולים הפסיכיאטרים ואיבדו צלם אנוש.
יש ששבו משדה הקרב הלומי-קרב וחייהם אך בקושי מתנהלים בצל הטראומה שחוו, ויש שחזרו למסלול חיים תקין, למרות המראות הקשים והכאב, למרות האובדן.
יש מי שנאנסה בערב ולמחרת בבוקר תחייך לצלמים, למורים, להורים, לחברות… יש מי שאיבדה את אהובה והיא תלד את בנה ותחייך אליו בכל בוקר, כפי שתחייך לתלמידיה בכיתה ולפקידה בבנק…
“למה חייכה המתלוננת?”
אולי, כי לא היו דברים מעולם…
ואולי כי זו דרכה להחזיר את חייה למסלולם התקין…
במילים מקצועיות קוראים לזה: “פוסט-טראומה”, “תהליך האבל”, “הכחשה”, “מנגנון הגנה”, “מנגנון השהייה”, “צורך השעה”…
ובמילה אחת: הישרדות.
אכן, נפלאות דרכי האדם… הוא בונה, חוקר, מלחין ויוצר… והוא רוצח, הורס, אונס, ומכחיד.
“למה חייכה המתלוננת?”…
לכותבת אתר אישי.