מדינת ישראל – כאישה מוכה
מדינת ישראל – כאישה מוכה
|
למצבה הנוכחי, אליו נקלעה מדינת ישראל, יש שני צדדים: האחד – תרומת האויב, והשני – אחריותה של המדינה למצבה. כך גם האישה המוכה: האחראי העיקרי למצבה העגום הוא כמובן הגבר המכה (האויב), אולם גם האישה שלא משכילה לסיים את מערכת היחסים האלימה – תורמת את חלקה.
מדינת ישראל – כאישה מוכה
למצבה הנוכחי, אליו נקלעה מדינת ישראל, יש שני צדדים: האחד – תרומת האויב, והשני – אחריותה של המדינה למצבה.
כך גם האישה המוכה: האחראי העיקרי למצבה העגום הוא כמובן הגבר המכה (האויב), אולם גם האישה שלא משכילה לסיים את מערכת היחסים האלימה – תורמת את חלקה.
קרי, אם האישה המוכה אינה יודעת כיצד לשים קץ למערכת היחסים שבה היא מותקפת שוב ושוב – היא לא תוכל להציל את נפשה ולכן יש לראותה במידה מסוימת כמי שמשתפת פעולה עם “האויב”.
את המאמר הזה רבים לא ישמחו לקרוא…
למצבה הנוכחי, אליו נקלעה מדינת ישראל, יש שני צדדים: האחד – תרומת האויב, והשני – אחריותה של המדינה למצבה.
כך גם האישה המוכה: האחראי העיקרי למצבה העגום הוא כמובן הגבר המכה (האויב), אולם גם האישה שלא משכילה לסיים את מערכת היחסים האלימה – תורמת את חלקה.
קרי, אם האישה המוכה אינה יודעת כיצד לשים קץ למערכת היחסים שבה היא מותקפת שוב ושוב – היא לא תוכל להציל את נפשה ולכן יש לראותה במידה מסוימת כמי שמשתפת פעולה עם “האויב”.
מדינת ישראל, בהתנהגותה, ממחישה לנו האזרחים כיצד נוהגת האישה המוכה. ייתכן כי ההשוואה המוצעת לא תחמיא למדינה, אך לא ניתן להתעלם מכך שמספר מאפיינים הם משותפים לשני המקרים: לנשים המוכות, ולמצבה הנוכחי של מדינת ישראל.
שני המקרים אגב, ניתנים לפתרון.
להלן פירוט המאפיינים המשותפים:
1. אמונה שיש “פרטנר” לשינוי
ידוע כי אחת הסיבות להישארותה של האישה המוכה במערכת יחסים אשר בה היא מותקפת שוב ושוב, היא האמונה כי יום אחד יחול שינוי בבן זוגה והוא יפסיק ויחדל ממעשיו הנפשעים.
אמונה זו מחזיקה את האישה המוכה בתוך מערכת היחסים המזיקה לה, בין אם האור אותו היא רואה בקצה המנהרה, במקרה הטוב, הוא חלוש וקלוש ובין אם האור הזה – במקרה הרע – הוא פרי דמיונה בלבד.
בהקשר זה מדינת ישראל מתנהגת אל אויביה לא כהווייתם (בסופו של דבר הרי הם ארגוני טרור), אלא כאילו הם מדינאים נאורים, נציגי מדינה מתוקנת.
הנחה זו, היא בניגוד למציאות הקיימת והיא קשורה במאפיין נוסף של התנהגות הקורבן: הכחשה.
2. הכחשה והדחקה
אוטובוסים מתפוצצים במרכז תל-אביב על ידי מחבלים (שמא נגועי איידס?) ובה בעת ראשי המדינה חולמים על מזרח תיכון חדש, לא רק כחלום אלא כמוטיב המכתיב מדיניות.
היכולת המאוד מרשימה של האישה המוכה להתכחש למצבה (“הוא לא גבר אלים, הוא פשוט איבד שליטה”, “הוא לא התכוון לפגוע, הוא כיוון את המאפרה אל הקיר…”), מזכירה את תגובת המדינה על הטילים שנוחתים בשטח פתוח…
ללא יכולת להישיר מבט אל המציאות הכואבת, ללא יכולת להודות באמת – לא תוכל האישה לשנות את מצבה.
3. פחד מהתוקף
הפחד של האישה המוכה מהגבר שמכה אותה הוא פחד לא רציונאלי; היא בדעה שהוא כל יכול, שאי אפשר להכניע אותו, שהמשטרה היא עפר ואפר לרגליו, שבתי המשפט יישבו בקסמיו, שהעובדת הסוציאלית תתאהב בו, ושלכל מקום אליו היא תימלט – ידו תשיגנה.
הדבר מזכיר לי דברי מנהיגים רבים בקרבנו שהמוטו שלהם הוא: “אי אפשר לנצח את הטרור“, והטרגדיה היא כי בין הדוברים הללו מצויים גם: אנשי צבא, שכל עבודתם היא להתמקד במלחמה מול אויב שיכול להיות גם טרוריסט…
מדובר בפחד משתק (את האישה, את המדינה).
4. הצורך לפייס ולרצות את הצד התוקפן
האישה המוכה חיה באשליה כי אם היא תשתפר, תשתנה, תרעיף על בן זוגה האלים מתנות ותפנוקים – הוא יתרצה ויחדל מההתעמרות בה.
כך גם מדינת ישראל המרעיפה מחוות כלפי ארגוני הטרור אשר כוללים החזרת אסירים (בחג הקורבן), נסיגה חד-צדדית, חלוקת נשק, החזרי מע”מ, תשתיות הנדסיות, תרופות, מזון, תקשורת ועוד…
5. הקורבן כמליץ יושר של התוקף
לעיתים, האישה המוכה מדהימה את השוטר, את העובדת הסוציאלית ואפילו את בית המשפט בכך שהיא פתאום הופכת למליצת יושר לבעלה.
תסמונת זו ניכרת בתקשורת הישראלית אשר נותנת שבחים לאויב, מייצגת אותו ואת יעדיו, תומכת בו, מתייחסת אליו בכפפות של משי, נותנת לו במות של פרשן, כאילו לא מדובר בארגון טרור, כאילו לא מדובר במדינת אויב.
6. תקופת ירח הדבש
לאחר שוך הסערה, לאחר שהגבר האלים סיים לכלות את זעמו באישה והבטיח בחגיגיות, בדמעות שליש או בדמעות תנין כי יחדל ממעשיו – באה תקופת ירח הדבש.
מדובר בהפוגה קצרת מועד שלאחר הפיוס.
גם מדינת ישראל זכתה לתקופת ירח-דבש בת תשעה חודשים לאחר ההתנתקות והויתור על גוש קטיף…
7. הסלמה הדרגתית של האלימות
בתחילה, האישה המוכה סופגת את האלימות “בקטן”. אולם, היא לא מבינה כי בסלחנותה היא מעודדת את הסלמת האלימות כלפיה. בהישארותה במערכת היחסים האלימה, היא בעצם יוצרת תקדים המאפשר לגבר האלים לעלות מדרגה ולהחריף את רמת האלימות… עד למקרה קיצוני של רצח.
מדינת ישראל הגיבה בוותרנות על זריקת אבנים, (“איפוק זה כוח”), וויתרה על כדורי רובה ובקבוקי תבערה, ספגה קטיושות וקסאמים, חטפה טילים על חיפה… אחר כך חדרה והשלב הבא הוא נשק ביולוגי וכימי על תל-אביב.
8. תמיכת הסביבה
ללא תמיכת הסביבה (המשפחה, החברים, השכנים והמעביד), תתקשה האישה המוכה להתמודד עם השינוי הנדרש כדי לצאת ממעגל האלימות.
האישה המוכה נוהגת להתחשב בדעתם של הסובבים אותה, ולא פועלת על פי האינטרסים האמיתיים שלה: היא לא תתגרש כדי לא לפגוע בתדמית ההורים, היא לא תפרק את המשפחה בגלל “טובת הילדים”, היא לא תעזוב את מקום עבודתה כדי לא לפגוע במעסיק ועוד…
ללא התמיכה לה היא זקוקה, האישה המוכה תתקשה ליזום צעדים מתבקשים להצלת חייה (או לשיפור איכותם).
גם מדינת ישראל מתחשבת יותר מדי בדעת אומות העולם ומתנהגת לפי הציפיות והסטנדרטים שהן קבעו לה מבחוץ. לפעמים החשש מדעתן של אומות העולם מתעלם מהעובדה שאותן מדינות מתנהגות בענייניהן בשונה ממה שהן דורשות ממדינת ישראל. זאת ועוד, פעמים רבות הסביבה “מיישרת קו” עם האישה המוכה לאחר שהיא מקבלת החלטה ועושה מעשה למען הגנתה וכך צפוי כי יקרה גם עם היחס של מדינות העולם כלפי החלטה של מדינת ישראל להגן על עצמה.
9. פחד ורתיעה מהשינוי המתבקש
הרבה נשים מוכות בוחרות לשמר מצב קיים, שהוא אמנם מסוכן להן ואכזר, אך גם וודאי ומוכר, במקום לנסות ליצור לעצמן מציאות אחרת, טובה יותר.
השינוי הרצוי מפחיד אותן ומאיים עליהן אף יותר מהאלימות תחתיה הן חיות, אלימות אליה הן התרגלו, אלימות במסגרתה הן כבר יודעת כיצד לשרוד.
מדינת ישראל התרגלה לטרור, התרגלה לפיגועים, התרגלה לסיקורים, למהדורות חדשות, למבזקים, לקבירת המתים ולכתבות על ההרוגים.
נראה כי ההסתגלות לחיים תחת התנהגותו הטרוריסטית של האויב היא מצב של איום תמידי אליו המדינה התרגלה, והוא עדיף לה על פני הניסיון לעשות שינוי של ממש, שינוי לטובה.
10. הסוף – ניצחון או כשלון
לפעמים האישה המוכה מצליחה לשפר את מצבה והיא עושה צעדים נכונים לקראת יציאתה מתוך חיי הטרור והאלימות. דבר כזה מתרחש כאשר היא מתנתקת, נפרדת, מבן זוגה האלים. לפעמים היא חוזרת אליו מתוך רחמים, מתוך אהבה, מתוך אמונה כי הפעם יהיה אחרת, מתוך הרגל, מתוך אמונה כי זה מה שמגיע לה בעצם. אם האישה המוכה לא מצליחה לשקם את דימויה העצמי ולא עוברת שינוי פנימי עמוק – היא חוזרת אל אותו הדפוס האלים, בין אם זה חזרה לבעל האלים, ובין אם זו כניסה למערכת יחסים חדשה עם בן זוג אחר – אלים גם הוא.
מדינת ישראל מנהלת מערכת יחסים עם שכנותיה המפעילות נגדה טרור ולפעמים נדמה כי היא מצליחה להרים ראש ולהבהיר כי היא חזקה, כי היא איתנה, כי היא יודעת כיצד לשמור על עצמה, אך בסופו של דבר חוזרת המדינה לאותו דפוס של קבלת האויב והתיישרות לקו שלו.
האלטרנטיבה המוצעת היא להביא את האויב למצב בו הוא יתחנן לשלום… וישראל לא תסכים.
מי בכלל צריך שלום עם אדם אלים?
מי בכלל צריך שלום עם מדינות טרור?
כפי שהאישה המוכה לא צריכה לסלוח לגבר האלים ולא לכונן איתו יחסים, כל עוד הוא לא מבצע שינוי עמוק בהתנהגותו וביחסו אליה בפרט ולסביבה ככלל, כך גם ישראל אינה צריכה להסכים למו”מ עם האויב, כל עוד הוא אינו משתנה.
לדעתי – העולם הערבי לא עומד להשתנות בכיוון הרצוי למדינת ישראל.
תאריך כתיבת המאמר: 9.08.2006
—————-
טל רבינוביץ’ כתבה את הרומן האוטוביוגראפי “כלה ונחרצה”, בהוצאת ספרית-פועלים הקיבוץ המאוחד, את הספר “עורך הדין לשירותך”, בהוצאה המשפטית ש”י, וכן כתבה ספרי ילדים.