על השימוש הדמגוגי בסימני הפיסוק

בעקבות פסה”ד של ביהמ”ש העליון בעניין דבר-האיוולת של השופט אהרן אמינוף וחברותיו נחמה מוניץ וגבריאלה דה-ליאו לוי (“ייתכן שנעמו לה מעשי הנאשם”, וגו’): איוולת-על-איוולת. מאמר שלישי בסדרה.

זאת פיסקת-ההברקה, בה עסקנו גם במאמרים הקודמים בסדרה זו, של השופט אדמונד לוי, עימה הסכימו השופטים מרים נאור ואליקים רובינשטיין:

“10.      המערער, באמצעות באי-כוחו, הניחו בפנינו הודעת ערעור שנומקה בהרחבה, ומשתרעת על פני 111 עמודים. בפתח הדיון הבהרנו באוזניו של עו”ד א’ מרגלית כי דעתנו אינה נוחה מאופן ניסוחם של נימוקי הערעור, ונחזור על כך גם עתה. הערעור נוסח בלשון בוטה, לעתים גסה ומשתלחת, כאשר לא אחת מכוונים באי-כוח המערער לכך שבית-משפט קמא גמר אומר להביא להרשעת המערער, ואחר כך תר אחר הראיות  שיסייעו בידו להשיג יעד זה. לו היה בטיעון זה ממש, ניחא, אולם הקורא את הכרעת-הדין, והוא נחון ביושרה, ואינו הולך שבי אחר גרסת לקוחו, היה מבחין על נקלה כי לאותו רפש שהוטל לעבר בית-המשפט המחוזי לא היתה עילה או בסיס כלשהו, ומקורו בעניין אחד בלבד – העדר יכולת להשלים עם כך שבית-המשפט הכריע את הכף לחובת המערער. לעניין זה נחזור ונזכיר את חובתם של פרקליטים המופיעים בפני בית-המשפט להציג את עניינם במתינות ודרך ארץ (ראו סעיף 32 לכללי לשכת עורכי הדין, אתיקה מקצועית, התשמ”ו-1988), כפי שבית-המשפט חייב בכבודם של אלה המתדיינים בפניו, בין אם הוא פרקליט ובין אם הוא בעל דין מן השורה. אנו סבורים כי באי-כוחו של המערער לא עמדו ברף ההתנהגות בו הם חייבים, ואפשר כי ראוי היה שלשכת עורכי-הדין בישראל תיתן את דעתה על תופעה זו בה אנו נתקלים לאחרונה לא מעט”,

אשר ממנה למדנו כמה דברים חדשים:

האחד – שתמיד ניתן ללמוד דברים חדשים, גם אם אתה סוס-קרבות ותיק ומשופשף;

השני – שיכולה להיות לשון “בוטה” אשר אינה “גסה ומשתלחת”;

השלישי – שחובתם של פרקליטים המופיעים בפני בית-המשפט להציג את עניינם במתינות ודרך ארץ מעוגנת בסעיף 32 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ”ו-1988, ולא, למשל, בסעיף 7 לפקודת הסחר עם האוייב;

והרביעי – שאפשר להטיח רפש באדם, ולהציג זאת כאילו דווקא הוא זה אשר מטיח רפש.

על כך נסבו 2 המאמרים הקודמים בסדרה:

הערות בעקבות פס”ד-המריבה – אמינוף נגד מוניץ ודה-ליאו לוי, ולהיפך (א): מה זה “לשון בוטה, לעתים גסה ומשתלחת”?

הערות בעקבות פס”ד-המריבה – אמינוף נגד מוניץ ודה-ליאו לוי, ולהיפך (ב): מי “משתלח” במי?

כעת נעבור מן התוכן אל הטכניקה.

מיד בהמשך לפיסקה הנ”ל אומר אדמונד לוי:

11.      כאמור, נימוקי הערעור כנגד ההרשעה נוסחו בהרחבה … להלן אביא את תמצית הדברים: 

– – –

ד)      בית-המשפט המחוזי התעלם מעיקרון הספק הסביר מחמת מה שהוגדר כ”להיטותו העזה” (!) להרשיע את המערער.

וזה מביא אותנו אל השימוש הדמגוגי בסימני הפיסוק.

הטכניקה ידועה: לשים נקודה, סימן קריאה, או סימן-פיסוק אחר המסיים את האמירה כך שהשומע נשאר תחת הרושם המהמם של האמירה, מבלי יכולת להבין את משמעותה – אלא בדרך שהאומר רוצה שתבין אותה.

כך, למשל, האמירה:

מה שאדוני אומר הוא חמור ביותר!!!

אכן, אין מחלוקת שהדברים שאדוני אומר הם חמורים ביותר, אולם לא זו השאלה.

כך, למשל, אם אתה אומר שנשיא ביהמ”ש העליון לוקח שוחד: בוודאי שהדבר חמור ביותר, אבל השאלה אינה אם זה חמור, אלא אם זה נכון, עובדתית, וכשר, מבחינה חוקית ומוסרית.

או, למשל,  מתוך פסק-דין:

“האמירות הנכללות בכתבה פוגעות בנכס החשוב ביותר של המערכת השיפוטית שהוא אמון הציבור. הן פוגעות בתדמיתם של השופטים, ביושרם, הגינותם, טוהר מידותיהם ושיקוליהם”.

אכן, עובדות אמת, אבל השאלה האמיתית אינה אם האמירות פוגעות, וכו’, אלא אם הפגיעה במבוקר, בתדמיתו, ביושרו, בהגינותו, בטוהר מידותיו ושיקוליו היא לגיטימית, אם לאו.

או, למשל, האמירה הידועה:

השופט עדי אזר נרצח רק בגלל שהוא שופט!!!

בוודאי שהוא נרצח רק בגלל שהוא שופט, אבל השאלה האמיתית היא מדוע זה קרה ומה לעשות כדי שזה לא יקרה שוב, ואת השאלה הזאת איש לא שואל – גם לא אלמנתו.

אמור מעתה: אחרי שאומרים כי השופט עדי אזר “נרצח רק בגלל שהוא שופט”, וכו’, אין לשים נקודה, סימן קריאה וכו’, ובכך לסיים את הדיון, אלא לשים פסיק, ולעבור לשאלה האמיתית.

שלוש דוגמאות לשימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת. כך נוהג הדמגוג. הוא מלעיט אותך בעובדות – במקרים רבים עובדות-אמת, אבל רק את אלא שהוא רוצה שתדע, ולא משאיר לך שום חופש מחשבה. האינטלקטואל, לעומתו, שם פסיק, ולאחריו מציג שאלות – לרוב שאלות קשות, אשר לדמגוג לא נוח לענות עליהן.

אבל השופט אדמונד לוי, אשר כתב את פסק-הדין, אינו אינטלקטואל, וזה מביא אותנו אל הדברים המובאים על ידו במסגרת “תמצית” נימוקי הערעור:

“ד)      בית-המשפט המחוזי התעלם מעיקרון הספק הסביר מחמת מה שהוגדר כ”להיטותו העזה” (!) להרשיע את המערער”.

אכן, לא קשה להבין מדוע לא מובאים הדברים כך:

“ד)      בית-המשפט המחוזי התעלם מעיקרון הספק הסביר מחמת להיטותו העזה להרשיע את המערער”,

כי אם הדברים היו מובאים כך, הקורא היה שואל את עצמו אם אכן בית המשפט המחוזי גילה – או שלא גילה – להיטות עזה להרשיע את המערער, או, אולי, גילה להיטות להרשיע את המערער, אבל לא להיטות עזה …

ולכן הוא, אדמונד לוי, לא מדייק בהבאת הדברים, אלא מוסיף לעובדות את ה”מה שהוגדר”, ומסיים בסימן קריאה הנתון בסוגריים (“(!)”).

אני לא יודע אם ביהמ”ש המחוזי גילה להיטות כלשהי להרשיע את המערער, כי אני לא עברתי על התיק, ולא למדתי את הראיות שהוגשו בו (מעבר למה שפסק-הדין מגלה לנו, ברוב טובו), אבל הצגתה כ”מדע בדיוני”, או כדבר שהשפה העברית לא מכירה בו, של האפשרות שבית משפט כלשהו יגלה “להיטות עזה” הינה הצגת-דברים דמגוגית, כי כל מי שמנהל משפטים פליליים יודע כי התופעה הזאת קיימת גם קיימת.

טלו, למשל, את המקרה בו דנו כבר ברשימה הקודמת. את פסק הדין שבערעור עליו ניתן פסק-הדין הזה. אפשר לשים בתוך הסוגריים גם 3 סימני-קריאה, או אפילו שלושים (!!!) סימני-קריאה, אבל ברור כי באותו המקרה שופטת-התעבורה רלי גליקליס גילתה גם גילתה “להיטות להרשיע את המערער”, והמחלוקת היחידה שיכולה להיות היא עד כמה עזה הייתה להיטותה לעשות כן.

אבל אחרי שאדמונד לוי “סוגר עניין” עם סימן-קריאה בתוך הסוגריים, אתה, הקורא, חייב להאמין לו, כי אחרי הנקודה, סימן-הקריאה וכו’, הוא לא השאיר לך שום חופש-מחשבה.

לפרקים הקודמים בסדרה:

הערות בעקבות פס”ד-המריבה – אמינוף נגד מוניץ ודה-ליאו לוי, ולהיפך (א): מה זה “לשון בוטה, לעתים גסה ומשתלחת”?

הערות בעקבות פס”ד-המריבה – אמינוף נגד מוניץ ודה-ליאו לוי, ולהיפך (ב): מי “משתלח” במי?

המלצת היום:

מה זה “בוטה”? על כבודה האבוד של המילה “בוטה”, ועל הייחוד שלה, המתמסמס והולך

מה זה “משתלח”? ומה זה “סגנון משתלח”?