מה זה “לשון בוטה, לעתים גסה ומשתלחת”?

בעקבות פסה”ד של ביהמ”ש העליון בעניין דבר-האיוולת של השופט אהרן אמינוף וחברותיו נחמה מוניץ וגבריאלה דה-ליאו לוי (“ייתכן שנעמו לה מעשי הנאשם”, וגו’): איוולת-על-איוולת. מאמר ראשון בסדרה.

בזריזות – מאוד לא מקובלת, אבל במקרה הזה לגמרי לא מפתיעה – נתן בית המשפט העליון את פסק-דינו בעניין האב אשר אנס את בתו המאומצת.

כזכור, אמר השופט אהרן אמינוף בהכרעת-הדין כי –

“יתכן שבמשך השנים משהיתה המתלוננת לנערה נעמו לה מעשי הנאשם, והיא חפצה בהם (על אף שבגרה והבינה כבר שהמעשים אסורים) ולכן היא לא התחמקה מהנאשם וגם לא טרחה לספר על מעשי הנאשם ולגלותם, עד שנאלצה לעשות כן לאחר ארוסיה, וכשעמדה להינשא, מפחד שלאחר נישואיה, היה מתגלה שהיא איננה בתולה”.

ועל האיוולת הזאת כבר נכתב רבות גם באתר הזה, וכן נכתב כאן גם על איוולת נוספת באותה הכרעת-דין, איוולת אשר אף אחד לא שם לב אליה, ונדמה שבית המשפט העליון הגיב בעדינות מרובה על ה”ייתכן שנעמו לה”, וגו’.

“דברים אלה של בית המשפט נועדו להסביר את כבישת עדותה של המתלוננת במשך שנים רבות, וגם להבהיר שלולא נישואיה שעמדו אז בפתח, אפשר שהיתה נמנעת כליל מחשיפת סודה. ברם, אליה וקוץ בה. דבריו של בית המשפט אף שלא כוונו לפגוע במתלוננת, אלא דווקא ליישב את התמיהות שעלו מדבריה והתנהגותה, עלולים להישמע באוזני הזולת כמשפילים את המתלוננת ופוגעים בה בלא משים, ועל כן מוטב היה להימנע מאמירתם. לכך שני טעמים, ראשית, משום שבית-המשפט עצמו הגדיר את סברתו כ”השערה הגיונית” ולא כעובדה מוכחת (ובלשונו בעמ’ 337: “אינני יכול לקבוע מסמרות בעניין זה”). שנית, לאותה התבטאות לא היה ולו רמז בעדות המתלוננת בה נתן בית המשפט אמון (“עדותה של עדה זו הותירה עלי רושם מהימן מאד ואני מעדיף את עדותה על פני עדותו של הנאשם” – עמ’ 357). נהפוך הוא, האמון שנתן בית המשפט בעדות המתלוננת, משמעו גם שניתן אמון בגרסתה לפיה כפה המערער עליה את מעשיו בכוח ואיומים, אשר היו מלווים גם בחשש שחשיפת הפרשה תביא להרס התא המשפחתי שהסכים לקלוט אותה”.

אני מניח שעל העדינות בה התייחס ביהמ”ש העליון לאיוולת של אמינוף עוד ידובר רבות, ולכן נשאיר זאת לאחרים, ונפנה אל דברי-איוולת אחרים שנאמרו בפסה”ד הזה.

אומר בית המשפט העליון, מפי השופט אדמונד לוי ובהסכמת השופטת מרים נאור, והשופטת (כך!!!) א’ רובינשטיין:

“10.      המערער, באמצעות באי-כוחו, הניחו בפנינו הודעת ערעור שנומקה בהרחבה, ומשתרעת על פני 111 עמודים. בפתח הדיון הבהרנו באוזניו של עו”ד א’ מרגלית כי דעתנו אינה נוחה מאופן ניסוחם של נימוקי הערעור, ונחזור על כך גם עתה. הערעור נוסח בלשון בוטה, לעתים גסה ומשתלחת, כאשר לא אחת מכוונים באי-כוח המערער לכך שבית-משפט קמא גמר אומר להביא להרשעת המערער, ואחר כך תר אחר הראיות  שיסייעו בידו להשיג יעד זה. לו היה בטיעון זה ממש, ניחא, אולם הקורא את הכרעת-הדין, והוא נחון ביושרה, ואינו הולך שבי אחר גרסת לקוחו, היה מבחין על נקלה כי לאותו רפש שהוטל לעבר בית-המשפט המחוזי לא היתה עילה או בסיס כלשהו, ומקורו בעניין אחד בלבד – העדר יכולת להשלים עם כך שבית-המשפט הכריע את הכף לחובת המערער. לעניין זה נחזור ונזכיר את חובתם של פרקליטים המופיעים בפני בית-המשפט להציג את עניינם במתינות ודרך ארץ (ראו סעיף 32 לכללי לשכת עורכי הדין, אתיקה מקצועית, התשמ”ו-1988), כפי שבית-המשפט חייב בכבודם של אלה המתדיינים בפניו, בין אם הוא פרקליט ובין אם הוא בעל דין מן השורה. אנו סבורים כי באי-כוחו של המערער לא עמדו ברף ההתנהגות בו הם חייבים, ואפשר כי ראוי היה שלשכת עורכי-הדין בישראל תיתן את דעתה על תופעה זו בה אנו נתקלים לאחרונה לא מעט”.

והנה, עם כל ההתמחות שלנו בסוגיית “באיזה סגנון אדוני מדבר“, ועם כל מה שאנחנו יודעים על הקשקשנות בנושא, על הצביעות והאידיוטיות שבהתרסות על ה”סגנון”, על ההזנייה של המילה “בוטה” ועל כך ש”השתלחות לשון” יכולה להיות לגיטימית ויכולה שלא להיות לגיטימית – אחר כל הדברים האלה, עדיין יש לנו מה ללמוד בעניין ה”סגנון”!

אדמונד לוי: קשקשן, או סותם-פיות?

ה”חידוש” הפעם הוא בתיבה “לשון בוטה, לעתים גסה ומשתלחת”, אשר ממנה אנו למדים כי יכולה גם יכולה להיות לשון “בוטה” אשר אינה “גסה ומשתלחת”.

אבל אם נוציא את כל המשמעויות המילוניות של המילה “בוטה” אשר אינן “גס” וכיו”ב, לא נשאר לנו אלא “חריף, נוקב, עוקצני”, והשאלה היא מה פסול מצא אדמונד לוי בלשון “חריפה”, “נוקבת”, או “עוקצנית”.

אפשרות אחת: הוא סתם קישקש, בלי לחשוב מה הוא אומר, ומה משמעות הדבר;

אפשרות שנייה: הוא התכוון לומר כי השימוש בלשון “חריפה”, “נוקבת”, או “עוקצנית” הוא דבר פסול, וזה בהחלט מתאים לתפיסתו על חופש הביטוי כאשר מדובר בביקורת על השופטים ובתי המשפט.

המלצת היום:

יום כיפור, התשס”ו: השופט אדמונד לוי, חובש כיפה, לא מתנצל, לא מצטדק, לא מתגונן, לא יהודי!

אדמונד לוי – “מומחה למשפט פלילי”?

עזות-המצח של השופט אדמונד לוי