לפסק דינו של ביהמ”ש המחוזי 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

השופט א’ א’ לוי:

 

           בשת 1992 אימצו המערער ורעייתו, שהיו חשוכי ילדים, את א’, קטינה ילידת שנת 1985 (להלן: “המתלוננת”) ואת אחיה, קטין אף הוא, שהיה אותה עת בן 4 (להלן: א’ ד’).

 

           בכתב אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי בנצרת נטען, כי חודשים ספורים לאחר האימוץ, החל המערער מבצע במתלוננת מעשים מגונים – ליטף את אבריה המוצנעים ונשק אותה על פיה. לאחר שנה הסלימו מעשיו, כאשר אנס את המתלוננת והיא בת 7 שנים בלבד. ועוד נטען, כי מאז, ובמשך כ-12 שנים, קיים המערער עם המתלוננת יחסי-מין מלאים וביצע בה מעשי סדום, תוך שהוא מאיים עליה במטרה למנוע ממנה את חשיפת סוד היחסים האסורים שביניהם.

 

           המערער, שכפר בעובדות המפלילות שיוחסו לו, טען כי המתלוננת העלילה עליו עלילת שווא, והוסיף והתגונן בטענה כי הוא לוקה באין-אונות והעדר זיקפה מאז שנת 1984, ולפיכך, לא היה יכול לבצע את העבירות שיוחסו לו.

 

2.        ההליכים בפני בית-המשפט המחוזי

 

           במרכז ראיותיה של המשיבה ניצבה עדותה של המתלוננת. זו מסרה כי בתחילת הפרשה הסתפק המערער בביצועם של מעשים מגונים בגופה, אולם, בהמשך החל לקיים עמה יחסי-מין מלאים בתדירות של פעמיים בשבוע. על פי גרסתה, ניצל המערער את העדרה של האם (רעייתו) בשעות אחר הצהריים של יום רביעי עקב עבודתה, ובימי שבת כאשר אשתו היתה לומדת תורה בבית שכנתה. באותם מקרים נהג המערער לבקש מא’ ד’, בנו המאומץ, לשחק מחוץ לבית, ואחר כך היה נועל את דלת הכניסה מבפנים, כדי שיוכל להתייחד עם המתלוננת ללא הפרעה. זו האחרונה לא הבינה תחילה את פשר המעשים שבוצעו בה, וסברה כי כך נוהג כל אב בבתו. חשדה לא התעורר גם כאשר המערער חדר לתוכה לראשונה, מעשה שהיה מלווה בכאב ודימום, ולשאלתה השיב המערער באומרו כי זה יחלוף. וכך מצאו הדברים את ביטויים בלשונה של המערערת (ראו עמ’ 6 לפרוטוקול הדיון):

 

“בפעם הראשונה שאבי רצה להחדיר את איבר מינו לאיבר המין שלי, אמרתי לו אבא זה כואב לי והוא אמר לי לא נורא לא קרה כלום. אז אחר כך שראיתי דם שאלתי אותו מה זה, והוא אמר לי שזה שום דבר. הוא עשה לי את זה בתדירות של פעמיים בשבוע. ביום רביעי מתי שאמא שלי היתה בעבודה ובשבת בבוקר. חשבתי שזה ככה ההתנהגות שזה אבא כלפי בת ולי לא היה אבא אמיתי. אני אף פעם לא הייתי עם אבא, וחשבתי שזה ככה”.

 

           המתלוננת העידה כי התנגדה למעשיו של המערער, אולם הוא נהג להסותה: “היה משתיק אותי ואומר לי תהיה בשקט שאף אחד לא ידע. הוא היה מאיים עלי שאם אני אספר הוא לא יודע מה הוא יעשה לי אני אספר, שאוי ואבוי לי אם אני אספר למישהו” (עמ’ 6).

 

           המתלוננת נשאלה בחקירתה הנגדית אודות הטענה בה התגונן המערער בדבר העדר זיקפה, והשיבה (ראו עמ’ 33): “אני אומרת שהוא היה תופס אותי ומיד היתה לו זיקפה ומחדיר את איבר מינו”. העובדה כי המתלוננת כבשה את עדותה במשך שנים רבות היתה, מטבע הדברים, נושא עליו היא נחקרה לא מעט, ואצטט להלן אחת מתשובותיה (ראו עמ’ 23):

 

” … הוא אמר לי לא לספר מה שהוא עשה לי כל השנים, לא לספר מה שהוא התעלל בי והוא אמר שאם אספר שהוא לא יודע מה יעשה לי … אני ילדה מאומצת ומתי שמאיימים על ילדה מאומצת לא יודעים מה האיומים. הוא יכול לזרוק אותי מהבית ולא יהיו לי בית והורים”.

 

3.        המערער, שהעיד להגנתו, תיאר את המתלוננת (ראו עמ’ 180) כמי שהיתה “ילדה מאוד מאוד רגישה והכל עובד מהלב והיא לא מפעילה את הראש”. עם זאת, נטען כי למתלוננת היתה חולשה – לגנוב רכוש של הזולת. חרף זאת, יחסיו של המערער עם המתלוננת היו תקינים (“היחסים ביני לבין [המתלוננת], עד למעצר שלי, היו יחסים טובים”, עמ’ 180), ודווקא על רקע כך, נשאל המערער מה גרם לבתו לפנות לו עורף ולהפלילו בעבירות שעל חומרתן אין צורך להכביר מלים, וכך השיב (ראו עמ’ 185):

 

“בהתחלה כשקיבלנו את [המתלוננת] לבית היא סיפרה לנו סיפור מטריד על היחס בינה לבין אביה הביולוגי, כשהיתה במקלחת, עוד כשהיתה בגיל רך, אביה היה שורף אותה במים רותחים. כל המשפחה ידעה על הסיפור הזה. היא גם סיפרה לנו על היחסים שהיו לה עם אמה הביולוגית, היא היתה מכבה את הסיגריות על הגוף של [המתלוננת]. ההסבר שלי למעשה של [המתלוננת] הוא וזה על סמך מה שקראתי בבית הסוהר … הבנות רוצות לסגור חשבון עם האבא המאמץ, וזה על סמך ספרי פסיכולוגיה שקראתי בכלא, זו מין נקמה על מה שעברה עם ההורים הביולוגיים. זה לא רק עלי זה גם על אשתי. הבושה פוגעת גם באשתי, היא מפוצצת משפחה …”.

          

           במהלך חקירתו הנגדית (ראו עמ’ 189) העלה המערער סברה נוספת לכך שהמתלוננת הפנתה לו עורף: “אני חושב שלהגיע לחופה ללא בתולין ובעולם החרדי זה דבר שלא מקובל. אני חושב ש[המתלוננת] … היה לה קשה להגיד את זה [לארוסה]. אני חושב שהיא הגיעה לא בתולה לנישואין”. לשאלה כיצד ידע שביום נישואיה לא היתה המתלוננת בתולה, השיב המערער (עמ’ 189), כי שמע על כך מאמו שעה שביקרה בביתו וראתה את המתלוננת מאוננת. ועוד טען המערער, כי באחד הימים בשובה הביתה, סיפרה המתלוננת כי קבוצה של נערים ביקשה לאנוס אותה.

 

           לבסוף, העלה המערער סברה לפיה קשרו בתו וחתנו קשר להעליל עליו מתוך כוונה לסחוט ממנו כספים, וכראיה לכך הוא הפנה לתביעה בסך 10 מיליון ש”ח שהגישו נגדו (עמ’ 189).

 

4.        בית-המשפט המחוזי מצא כי בעדותה של המתלוננת נפלו מה שהגדיר כ”אי דיוקים וסתירות קלות”, אולם קבע כי אלה אינם מהותיים ואין בהם כדי לפגוע במהימנותה של המתלוננת (עמ’ 331 להכרעת הדין). בית-המשפט הדגיש, כי אין מדובר באפיזודה חד-פעמית שהמתלוננת היתה קורבנה, אלא במעשים שנמשכו לאורך תקופה של למעלה מעשר שנים. לעניין זה תהה בית-המשפט “האם ניתן לצפות מהמתלוננת כי תזכור לציין כל חריג בשגרה שבה התנהלו חייה …? האם ניתן לצפות ממנה לזכור באורך מלא ומדויק את כל הפרטים הנוגעים למקום וזמן?” (עמ’ 332).

 

           מעיניו של בית-המשפט המחוזי לא נעלמה העובדה כי המתלוננת כבשה את גרסתה במשך שנים רבות, ורק משהגיעה לגיל 18 ועמדה להינשא, חשפה את סודה, לראשונה, בפני ארוסה (כיום בעלה). זאת ועוד, בית-המשפט תהה כיצד לא נקטה המתלוננת, גם לאחר שבגרה, בצעדים כדי להימנע מלהימצא ביחידות בחברת המערער. על תהיות אלו השיב בית-המשפט בעמ’ 335:

 

“אכן, האדם הסביר המבוגר היה ממלט עצמו בכל דרך. האדם הסביר המבוגר היה מעדיף להתלוות לשיעורי התורה על מנת שלא להימצא לבד עם הנאשם בבית, האדם הסביר המבוגר היה מעדיף לספוג סטירה ומכות על פני אינוס. האם על פי אמות מידה אלו יש לשפוט את הגיון סיפורה של המתלוננת? או שמא יש לשאול האם כך מתנהגת ילדה שהורגלה למעשים אלו, שידעה קודם לכן חיים ללא בית ולאחר מכן ניסתה לשמור על שלום המשפחה שאימצה אותה? סביר להניח כי ילדה כזו, גם כשהיא כבר מבינה שמדובר במעשים שלא ייעשו, אין בה אותם תכונות של אותו אדם סביר, לצפות מן הצד, ולהחליט בשלווה ותוך התנתקות מנסיבות חייה, מה עליה לעשות” (ההדגשות במקור).

 

           בתהייתו אחר הסיבה שגרמה למתלוננת שלא לנסות להתחמק מלשהות ביחידות עם המערער, העלה בית-המשפט המחוזי סברות שונות, ובלשונו (ראו עמוד 337): “דברים אלה מעלים הרהורים ומחשבות שמא מעשי הנאשם במתלוננת, תחילתם, בהיות המתלוננת ילדה קטנה, היו באונס ובחוסר הבנה וידיעה של המתלוננת (בשל גילה הרך) וסופם – משגדלה והיתה לנערה – מרצון. יתכן שבמשך השנים משהיתה המתלוננת לנערה נעמו לה מעשי הנאשם, והיא חפצה בהם (על אף שבגרה והבינה כבר שהמעשים אסורים) ולכן היא לא התחמקה מהנאשם וגם לא טרחה לספר על מעשי הנאשם ולגלותם, עד שנאלצה לעשות כן לאחר ארוסיה, וכשעמדה להינשא, מפחד שלאחר נישואיה, היה מתגלה שהיא איננה בתולה”.

 

           דברים אלה של בית המשפט נועדו להסביר את כבישת עדותה של המתלוננת במשך שנים רבות, וגם להבהיר שלולא נישואיה שעמדו אז בפתח, אפשר שהיתה נמנעת כליל מחשיפת סודה. ברם, אליה וקוץ בה. דבריו של בית המשפט אף שלא כוונו לפגוע במתלוננת, אלא דווקא ליישב את התמיהות שעלו מדבריה והתנהגותה, עלולים להישמע באוזני הזולת כמשפילים את המתלוננת ופוגעים בה בלא משים, ועל כן מוטב היה להימנע מאמירתם. לכך שני טעמים, ראשית, משום שבית-המשפט עצמו הגדיר את סברתו כ”השערה הגיונית” ולא כעובדה מוכחת (ובלשונו בעמ’ 337: “אינני יכול לקבוע מסמרות בעניין זה”). שנית, לאותה התבטאות לא היה ולו רמז בעדות המתלוננת בה נתן בית המשפט אמון (“עדותה של עדה זו הותירה עלי רושם מהימן מאד ואני מעדיף את עדותה על פני עדותו של הנאשם” – עמ’ 357). נהפוך הוא, האמון שנתן בית המשפט בעדות המתלוננת, משמעו גם שניתן אמון בגרסתה לפיה כפה המערער עליה את מעשיו בכוח ואיומים, אשר היו מלווים גם בחשש שחשיפת הפרשה תביא להרס התא המשפחתי שהסכים לקלוט אותה.

 

           נוכח האמור, נדמה כי כאשר מדובר בעבירות מין, על בית המשפט להיזהר בטרם יעלה השערות וסברות מסוג זה. עליו “לשוות לנגד עיניו את ייחודן של עבירות אלה, את הטראומה והנזק הנפשי המוסבים לקורבנן ואת הקושי הכרוך בחשיפתן; עליו להימנע מתהיות עקרות בדבר “סבירות” התנהגותה של הקורבן, להביא בחשבון תגובות כאלם, שיתוק וקיפאון כתגובות אפשריות לסיטואציה קשה ומאיימת וליתן דעתו על הקושי שבמתן עדות בהירה, קולחת ומפורטת. בסוגיה זו ובאחרות התברכנו בספרות משפטית ענפה ומעוררת מחשבה (ראו למשל י’ לבנת “אונס, שתיקה, גבר, אישה (על יסוד אי ההסכמה בעבירת האונס)” פלילים ו (תשנ”ח) 187, עמ’ 210 ואילך; ד’ ברק-ארז “האשה הסבירה” פלילים ו (תשנ”ח) 115, 126) … ברם, לא אלה הסוגיות העומדות להכרעתנו. לא “סבירות” או “אי סבירות” התנהגותה של המתלוננת היא שעומדת לנגד עינינו. השאלה היחידה בה נדרשת הכרעתנו הנה האם ניתן לקבוע שאשמתו של המערער בעבירות שביצוען יוחס לו הוכחה מעבר לכל ספק סביר” (ע”פ 6890/04 מדינת ישראל נ’ פלוני, טרם פורסם, מיום 13.9.2005, בפסקה 14 לפסק דיני). עם זאת, עלינו לומר כאן במאמר מוסגר, כי פסקה זו שאליה נדרשנו היא חלק חריג בהכרעת דין מפורטת, מנומקת והמקובלת עלינו, והאמור לעיל אינו בא לגרוע מכך.

 

           אפנה עתה לבחון את התשתית הראייתית שנפרסה בפני בית משפט קמא.

 

5.        עדותה של המתלוננת נתמכה בעדותם של אמה, סבתה, ובעלה. מנגד, הציגה ההגנה בפני בית-המשפט חוות-דעת של מומחים שכישוריהם אינם מוטלים בספק, ולפיהן, אין המערער מסוגל לבצע את עבירות המין שיוחסו לו, הואיל והוא לוקה בתסמונת מסוג קליינפלטר (klinefelter), המאופיינת באין-אונות והעדר זיקפה, ועל כן אין זה סביר להניח כי הוא בעל תשוקה מינית כה עזה, שתגרום לו לאנוס את בתו במשך שנים רבות.

 

           בית-המשפט המחוזי דן בחוות דעת אלו בהרחבה, ומסקנתו היתה כי אין בהן כדי לשמש בסיס לקביעת מסקנות כלשהן, הן לעניין האינוס הנטען של המתלוננת, והן לגבי מגבלותיו הבריאותיות של המערער (עמ’ 325 להכרעת הדין). לעניין זה הפנה בית-המשפט לעדות אמה של המתלוננת, שתיארה את הרגליו המיניים של אישה, וממנה עולה כי חרף אותה תסמונת בה הוא לוקה, נהג המערער לקיים עמה יחסי מין מלאים, ובאורח סדיר.

 

6.        עדות נוספת בה ראה בית-המשפט המחוזי חיזוק משמעותי לטובת המתלוננת, היתה עדות סבתה. זו האחרונה, שמקום מושבה הקבוע בחו”ל, נהגה לפקוד את ישראל פעם בשנה, ואז היתה מתגוררת בדירתם של בתה וחתנה. היא העידה, כי במהלך הביקור שערכה בשנת 1999, ראתה את המערער והמתלוננת יושבים צמודים זה לזה וידיהם שלובות (ראו עמ’ 63). הדבר גרם לה זעזוע, אולם היה זה כאין וכאפס לעומת המחזה שנגלה בפניה כאשר חזרה למקום בו הם ישבו לאחר שנכנסה לאחד החדרים. לטענתה, היא ראתה את המערער יושב כשרגליו שלובות, בעוד שהמתלוננת שוכבת על הספה וראשה מונח על ירכו. אותה שעה היתה חולצתה של המתלוננת מופשלת כלפי מעלה, והמערער ליטף את חזה החשוף. כאשר הבחין המערער בסבתא, הוא הדף את המתלוננת מעליו והסיר את ידו ממנה. הסבתא הטיחה בפניו: “מה אתה עושה לה”, ולגרסתה, השיב לה המערער “כלום, כלום, שום דבר”. למחרת, ספרה הסבתא לבתה (אמה של המתלוננת) את אשר ראו עיניה, ובעקבות כך הוחלט לפנות לרב כדי לשאול בעצתו. במפגש זה נטל חלק גם המערער, ועל פי גרסת הסבתא, הוא לא הכחיש את אשר יוחס לו, וטען כי אפשר שנמנם וידו נגעה במתלוננת בדרך מקרה.

 

           באותו שלב נמנעה הסבתא מלנקוט בצעדים נוספים, אולם כאשר הגיעו המתלוננת ואמה לביקור בחו”ל, חזרה הסבתא וביקשה לדעת מפיה של נכדתה אם המערער מבצע בה מעשים אסורים, והמתלוננת הכחישה זאת. חרף זאת, ולאחר שנועצה באחיה, החליטה הסבתא להביא את חשדותיה בפני גורמי הרווחה בישראל, והיא עשתה זאת, עקב אי-שליטתה בעברית, באמצעות חברתה.  על אותו  אירוע משנת 1999 ועל הביקור אצל הרב, העידה גם אמה של המתלוננת, שהודתה כי העדיפה להאמין לגרסתו של בעלה בדבר אותה “נגיעה מקרית”, והיא נהגה כך, לטענתה, כדי לשמור על שלמות משפחתה. אולם, משנחשפה הפרשה בעקבות שיחתה של המתלוננת עם ארוסה, נערך בירור בפני רב אחר, שבמהלכו הסכים המערער ליתן לה גט, להתרחק מהמתלוננת ובעלה, וכן לשלם למתלוננת סכום כסף כדי שתוכל לממן טיפול נפשי, ככל שזה יידרש. אולם, בסופו של יום לא חתם המערער על הסכם זה.

 

7.        עדות נוספת שהובאה כדי לחזק את גרסת המתלוננת, היתה של אחיה א’ ד’, אשר סיפר על נוהגו של המערער להשתמש באמתלות שונות כדי להרחיקו מהבית, לדוגמה, היה שולח אותו לקרוא לאמו או מבקשו לשחק בחוץ. כמו כן סיפר א’ ד’ כי בכל אותם מקרים שעה שביקש לחזור לדירה, מצא כי דלתה נעולה מבפנים.

 

8.        הכחשתו של המערער את העובדות המפלילות שיוחסו לו, לא קנתה אחיזה בלבו של בית-המשפט המחוזי. הוא מצא כי המערער מעולם לא התלונן בפני רופאיו על העדר זיקפה, ולמעשה טענת האין-אונות לא הועלתה על ידו כלל עד שעלה להעיד להגנתו, ועובדה זו משתלבת היטב עם טענתה של אשתו בדבר יחסי-המין הסדירים שקיימו. בית-המשפט הוסיף ומנה לחובת המערער את הסכמתו ללכת לברור בפני רב בעקבות החשד שעלה נגדו, ובמיוחד את הסכמתו לעזוב את דירת משפחתו ולגלות למקום אחר.

 

           בית-המשפט המחוזי הוסיף ודחה את השערת המערער בדבר עלילה שנרקמה בין אשתו, המתלוננת, בעלה וסבתה, ומצא כי אפשרות זו אינה הגיונית, שהרי לו ביקשה אשתו לפרק את נישואיהם, היתה עושה זאת כבר בשנת 1999 בעקבות המחזה עליו העידה הסבתא.

 

           נוכח כל אלה, קבע בית המשפט המחוזי, כי המשיבה הוכיחה את הגרסה אותה הביאה בכתב האישום ובעקבות כך הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו, בסייג אחד, היינו, שההרשעה צומצמה לעבירות אותן ביצע המערער במשך 10 השנים שקדמו להגשתו של כתב האישום. בהמשך, גזר בית המשפט למערער את עונשו: 16 שנות מאסר, 30 חודשים מאסר על תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 30,000 ש”ח.

 

9.        הערעורים כנגד פסק הדין

 

           בפנינו שני ערעורים. באחד (ע”פ 5205/06) משיגה המשיבה על קולת העונש, וכן היא עותרת כי בית משפט זה יסתייג מדבריה של הערכאה הראשונה בה הועלתה הסברה לפיה אחת הסיבות שגרמו למתלוננת לכבוש את גרסתה, היתה שבשלב כלשהו החלה ליהנות ממגעיה עם המערער.

 

           בערעור האחר (5485/06) מלין המערער על הרשעתו.

 

10.      המערער, באמצעות באי-כוחו, הניחו בפנינו הודעת ערעור שנומקה בהרחבה, ומשתרעת על פני 111 עמודים. בפתח הדיון הבהרנו באוזניו של עו”ד א’ מרגלית כי דעתנו אינה נוחה מאופן ניסוחם של נימוקי הערעור, ונחזור על כך גם עתה. הערעור נוסח בלשון בוטה, לעתים גסה ומשתלחת, כאשר לא אחת מכוונים באי-כוח המערער לכך שבית-משפט קמא גמר אומר להביא להרשעת המערער, ואחר כך תר אחר הראיות  שיסייעו בידו להשיג יעד זה. לו היה בטיעון זה ממש, ניחא, אולם הקורא את הכרעת-הדין, והוא נחון ביושרה, ואינו הולך שבי אחר גרסת לקוחו, היה מבחין על נקלה כי לאותו רפש שהוטל לעבר בית-המשפט המחוזי לא היתה עילה או בסיס כלשהו, ומקורו בעניין אחד בלבד – העדר יכולת להשלים עם כך שבית-המשפט הכריע את הכף לחובת המערער. לעניין זה נחזור ונזכיר את חובתם של פרקליטים המופיעים בפני בית-המשפט להציג את עניינם במתינות ודרך ארץ (ראו סעיף 32 לכללי לשכת עורכי הדין, אתיקה מקצועית, התשמ”ו-1988), כפי שבית-המשפט חייב בכבודם של אלה המתדיינים בפניו, בין אם הוא פרקליט ובין אם הוא בעל דין מן השורה. אנו סבורים כי באי-כוחו של המערער לא עמדו ברף ההתנהגות בו הם חייבים, ואפשר כי ראוי היה שלשכת עורכי-הדין בישראל תיתן את דעתה על תופעה זו בה אנו נתקלים לאחרונה לא מעט.

 

11.      כאמור, נימוקי הערעור כנגד ההרשעה נוסחו בהרחבה ובפירוט רב, עד שנדמו בעינינו כסיכומים לכל דבר ועניין בפני הערכאה הדיונית. להלן אביא את תמצית הדברים:

 

           א)     מעדויותיהם של מומחי ההגנה עולה, כי מאז שנת 1984 סובל המערער מתסמונת קלינפלטר (klinefelter), המאופיינת במחסור בהורמון הטסטוסטרון. עקב כך, לוקה המערער בירידה ניכרת בתשוקה המינית, ובאי-יכולת לקיים יחסי מין עם אישה בשל חוסר זיקפה מספקת, לא כל שכן לאנוס ילדה.

 

           אותן מסקנות  התחייבו מחוות דעתם ועדויותיהם של פרופ’ אדי קרניאלי ופרופ’ זאב בלומנפלד, ומשהסתמן מהערות בית המשפט כי באותן ראיות לא היה די, נתבקשה חוות-דעתו של מומחה נוסף – פרופ’ גיורא פילר, שקבע כי למערער אין יכולת גופנית להגיע לזיקפה.

 

           ב)      טעה בית-משפט קמא כאשר התיר למשיבה לקרוא בשנית לעדות את אשת המערער, כדי להפריך את דברי העדים המומחים מטעמה והמערער, בדבר אין-האונות והעדר הזיקפה מהן הוא כביכול סבל וסובל.

 

           ג)      משמצא בית-המשפט המחוזי כי חלק מהעבירות התיישנו, נכון היה לזכות את המערער מכל העבירות שיוחסו לו. ראשית, הואיל ולא התקבל אישור של היועץ המשפטי לממשלה כמתחייב מסעיף 354(א) לחוק העונשין בעבירות מין שבוצעו בקטין, ואשר כתב האישום בגינן הוגש 10 שנים לאחר ביצוען של העבירות; שנית, משום שכתב האישום אינו מגדיר מועדים ולא תוחם, על ציר הזמן, את מועדי ביצוען של העבירות השונות.

 

           ד)      בית-המשפט המחוזי התעלם מעיקרון הספק הסביר מחמת מה שהוגדר כ”להיטותו העזה” (!) להרשיע את המערער.

 

           ה)     הבסיס עליו ניצבת הרשעת המערער, היא עדותה של המתלוננת, אשר כבשה את גרסתה במשך שנים רבות, והסבריה לעניין זה לא היו משכנעים ולא הגיוניים, וממילא לא היתה עדותה ראויה לאמון. יתרה מכך, המדובר במעשים שנמשכו, על פי הנטען, תקופה ארוכה ביותר, ואשר בוצעו בדירתם של המעורבים בפרשה. בדירה זו, ששטחה מצומצם, גרים עוד אנשים, וביניהם אמה של המתלוננת (אשתו של המערער), ועובדה היא שאיש לא הבחין במערער מבצע מעשים מסוג אלה שיוחסו לו, ואיש גם לא הבחין במצוקה כלשהי בה נתונה המתלוננת עקב המעשים, שלטענתה, בוצעו בה. במיוחד מפליאה העובדה שאפילו אמה של המתלוננת לא הבחינה בדימום שלגרסת  בתה נגרם לה בעת שהמערער קיים עמה, לראשונה, יחסי מין. לא זו אף זו, המתלוננת לא טענה בפני אמה על כאבים שנגרמו לה, אף שמדובר באירוע טראומטי, ובמיוחד בחייה של ילדה בת 7.  

 

           ו)      מי שעליהן הצביע בית-המשפט כמחזקים את גרסתה המפלילה של המתלוננת (האם והסבתא), לא היו ראויות לאמון. נטען, כי אלה חטאו באמירת אי-אמת, מתוך כוונה להביא להרשעת המערער. לעניין זה נטען עוד, כי אפשר שהמתלוננת גמרה אומר להקדים ולאלתר הסבר כוזב לעובדת היותה לא-בתולה, כדי להניח את דעתו של ארוסה ואת דעתם של אחרים בקהילה בה היא חייה. באשר לסבתא נטען, כי זו מעולם לא הסתירה את עוינותה כלפי המערער, ואפשר שזה היה מניע נוסף שלה לתמוך בגרסתה המפלילה של המתלוננת.

 

           ז)      באי-כוח המערער סבורים כי בית-המשפט המחוזי לא עסק כלל בפרקים מתוך עדות המערער, והתעלם לחלוטין מאחדות מעדויות ההגנה. 

 

           מנגד, סבורה המשיבה כי יש לדחות את הערעור על הכרעת-הדין, בהתבסס על הנמקתו של בית-המשפט המחוזי, למעט אותה הסתייגות ביחס למניעי שתיקתה של המתלוננת בה עסקנו (ראו סעיף 4 של פסק-דין זה).

 

12.      דיון

 

           כידוע, מצוות המחוקק היא ש”ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט” (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל”ו-1971). סעיף 53 משלב בתוכו התרשמות ישירה של בית-המשפט מהעדים המופיעים בפניו, ומכאן החשיבות הנודעת להכרעותיו בשאלות של עובדה ומהימנות. זהו גם בסיסה של ההלכה הנוהגת מימים ימימה, לפיה ערכאת הערעור לא תהיה נוטה להתערב בממצאים מתחום זה (ראו ע”פ 9352/99 יומטוביאן נ’ מדינת ישראל, פ”ד נ”ד(4), 632; ע”פ 6411/98 מנבר נ’ מדינת ישראל, פ”ד נה(2), 150, 165). עם זאת, סעיף 53 לא קבע את מבחן ההתרשמות הישירה מהעד כמבחן יחיד, והוסיף עליו את “נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשפט”. אלה האחרונים מחייבים בחינה השוואתית של עדות העד מול ראיות אחרות שהובאו בפני בית-המשפט, תוך שימוש בהיגיון וניסיון החיים (ע”פ 993/00 נור נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(6) 205, 218). במישור אחרון זה – הכרעות על בסיס היגיון וניסיון החיים – בית-משפט שלערעור מורשה גם מורשה להתערב, כפי שהוא רשאי לעשות זאת גם בהכרעות שבעובדה אם מתברר שהערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לכך “שסתירות בעדות יורדות לשורשו של העניין או כי התעלמה מגורמים רלוונטיים להערכה של משקל העדות” (ע”פ 4977/92, 5371 גברין נ’ מדינת ישראל, פ”ד מז(2) 690, 696).

 

           לאורם של כללים אלה אפנה לבחון את הרשעת המערער, ותחילה אעסוק בעדותם של מומחי ההגנה.

 

13.        עדותו של פרופ’ בלומנפלד

 

           פרופ’ בלומנפלד העיד כי מאפייניה של תסמונת הקליינפלטר הם רמה נמוכה מהרגיל של ההורמון הזכרי Testosterone ורמה גבוהה מהרגיל של ההורמון הנשי Estradioe. עקב כך, מאובחנת אצל הלוקים באותה תסמונת ירידה קיצונית בתשוקה המינית, וביכולת לקיים יחסי-מין עקב חוסר זיקפה מספקת של איבר המין. נוכח כל אלה הביע פרופ’ בלומנפלד את דעתו, כי מאד לא סביר שהמערער הצליח לבצע חדירה לנרתיקה של ילדה בת 6. אולם, פרופ’ בלומנפלד לא הסתפק במסקנות שבתחום התמחותו, וגלש גם לקביעות שייוחדו לבית-המשפט. וכך לדוגמה כתב בנ/35 כי “קשה להאמין כי הילדה לא תספר לאמה על כאביה הגופניים, הדימום שהיה צריך להיווצר והחוויה הטראומתית מבחינה נפשית אותה כביכול חוותה”. לשיאו הגיע פרופ’ בלומנפלד בדבריו הבאים: “קשה להבין מדוע חיכתה המתלוננת עד למועד נישואיה על מנת להתלונן על אביה החורג. קשה להאמין כי עד למועד החתונה לא הבינה כי המעשה פסול. האם יתכן כי רצתה בתלונתה למצוא ‘מוצא’ פחות ‘מביש’ לעובדת אי היותה בתולה, בהאמינה כי הסבר זה יניח את דעתו של בעלה לעתיד, לעומת קיום יחסי מין או אוננות לפני נישואיה”.

 

           קביעת עמדה כה נחרצת בשאלת מהימנות גרסתה של המתלוננת – אותה כלל לא נדרש לבחון – עלולה היתה לפגום במסקנותיו של פרופ’ בלומנפלד גם בשאלות שהוא מומחה בהן. סוגיה זו מתחדדת נוכח כך שפרופ’ בלומנפלד לא טרח כלל לבדוק את המערער עצמו, או לפחות לקבל מפיו הסברים על תשובות שהשיב במהלך עדותו בבית-המשפט. כוונתי בעיקר לתשובות המערער בעמ’ 202 לפרוטוקול הדיון, לאמור, הוא מעולם לא התלונן על העדר זיקפה, קיים עם אשתו יחסי-מין בתדירות של פעמיים בחודש, ופנייתו בשעתו למומחה היתה רק מחמת אי-פוריות. והרי פרופ’ בלומנפלד עצמו היה מודע לכך “ששאלת קיומם של יחסי מין כסדרם, כולל עניין הזיקפה והחדירה, הינה, שאלה שהרופא שואל זוגות שבאים להתלונן על פוריות” (בלשון העד בעמ’ 281), ולפיכך, משלא מצא לכך מענה בתיעוד שהונח בפניו, האם לא היה זה טבעי שיפנה וישאל את פיו של המערער עצמו? להשקפתי, הצורך לפנות למערער עצמו היה צריך להתעורר בלבו של פרופ’ בלומנפלד גם לאור תשובות שנרשמו מפיה של אשת המערער במהלך עדותה (ראו עמ’ 298):

 

“אנחנו גרנו ביחד כמה חודשים לפני שהתחתנו וקיימנו יחסי מין. עכשיו אני שומעת … שלנאשם היתה בעיה ביחסי מין אני רוצה להגיד שאם הייתי יודעת הייתי בודקת את זה. אני לא הרגשתי בשום בעיה ביחסי המין אף פעם. אני לא הרגשתי אף פעם בעיה ביחסי המין, עד לרגע שנפרדנו. גם ביחסים שקיימנו לפני החתונה וגם לאחר החתונה ובמהלך כל השנים … אחרי שהתחתנו לא היתה שום בעיה ורק לאחר 3 שנים התחלנו לבדוק למה אני לא נכנסת להריון. עד ש[המתלוננת] ו[א’ ד’] הגיעו לאימוץ הנאשם קיים איתי יחסין מין במשך שלוש עד ארבע פעמים בשבוע. מאז שהם הגיעו התדירות של יחסי המין ירדה מאד מהר והגיעו בשנים האחרונות, אפילו פעם בחודש. אני מדגישה, לא הרגשתי שום בעיה לא בזיקפה או בחדירה”.

 

           ואם אשת המערער היתה בבחינת חשודה במסירתה של גרסה מפלילה כנגד בעלה, כיצד ניתן ליישב את העובדה שבחוות-דעתו של פרופ’ בלומנפלד, הוא לא טרח להתייחס לממצאיה של בדיקה שנערכה למערער במרכז הרפואי ע”ש שיבא בשנת 1984, וממנה עולה כי ערך הטסטוסטרון היה אותה עת גבוה באופן משמעותי, עד שהמומחה עצמו נאלץ להודות: “לאור התוצאות הנ”ל יכול להיות בהחלט שהיתה לנאשם באותן שנים זיקפה” (עמ’ 286).

 

14.      עדותו של פרופ’ אדי קרניאלי

 

           את אשר החסיר פרופ’ בלומנפלד השלים פרופ’ קרניאלי, שלצורך הכנת חוות דעתו (נ/30) הוא עיין בתיעוד רפואי, בהודעות שנרשמו מפי המתלוננת, ולבסוף גם בדק את המערער וראיין אותו. מסקנתו של פרופ’ קרניאלי היתה זו: “על פי הנתונים הרפואיים, העובדות בבדיקות המעבדה … והספרות הרפואית המקובלת, [המערער] סובל מאין-אונות ואי-פוריות על רקע של תסמונת קליינפלטר. התרחיש המתואם בהודעות המתלוננת ובכתב האישום אינו עולה בקנה אחד עם הנתונים הרפואיים … כמצוין לעיל”.

 

           ברם, פרופ’ קרניאלי אישר במהלך עדותו, כי יש מבין הלוקים באותה תסמונת “שיש להם זקפה מלאה והם מקיימים יחסי מין רגילים בתדירות רגילה אבל יש להם בעיה בחוסר פוריות” (עמ’ 223). האם המערער נמנה על קבוצת אנשים זו? על כך קיים קושי להשיב, הואיל ופרופ’ קרניאלי העיד כי עניין הזקפה לא עלה כלל שעה שהמערער נבדק בשנת 1984, וחמורה מכך העובדה כי העניין לא עלה גם שעה שהעד עצמו בדק את המערער בשנת 2004 (עמ’ 317).

 

15.      עדותו של פרופ’ גיורא פילאר

 

           העד הנו מנהל יחידת ילדים במרכז לרפואת שינה הפועל במרכז הרפואי רמב”ם, בחיפה. עד זה חתום על חוות הדעת נ/44 שהוגשה לבית-משפט קמא, וממנה עולה כי המערער נבדק במשך שני לילות כדי לעמוד על מצב הזקפה שלו. הבדיקה העלתה, בין היתר, כי המערער סובל מהפרעת זקפה כתוצאה ממקור גופני, אולם, משקלה של חוות דעת זו אינו רב, הואיל ופרופ’ פילאר עצמו אישר את מה שלכאורה מובן מאליו:

 

“אני יכול לומר שעכשיו אין לנאשם זקפה בכלל. אם אני  אדבר על כך אם היתה לנאשם בעבר זקפה או לא זו תהיה ספקולציה, זה תלוי בהיסטוריה שלו, במחלות שעבר, בתרופות שלקח ובתאונות שעבר, מה היה לפני 10 שנים זו ספקולציה, זה תלוי במה שעבר. יכול ולפני 10 שנים היתה לו זקפה …” (עמ’ 294).

 

16.      בסכמו את מסקנתו מעדויות המומחים שהעידו בפניו, קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין באלו כדי לשמש בסיס למסקנות כלשהן “הן לגבי אינוסה של המתלוננת ויתר העבירות שנעשו בה לפי כתב האישום, והן לגבי חוסר תשוקה ובעיות זקפה ואין אונות” להן טען המערער (עמ’ 325). מסקנה זו היא מן הסוג שבית-משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בה (ע”פ 6131/01 מדינת ישראל נ’ בעז פרבשטיין, פ”ד נו(2) 24, 29; ע”א 323/89 קוהרי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(2), 142, 171, ע”פ 224/88 גיתית איזראלוב נ’ מדינת ישראל, פ”ד מו (2) 661). מקל וחומר שאין מקום לעשות זאת כאשר היא היתה בלתי נמנעת. ובמלים אחרות, חוות דעתם של עדי ההגנה, אשר מומחיותם אינה מוטלת בספק, טובות הן ככל שהן מתייחסות למצבו של המערער בעת בדיקתו. אולם, אין באלו, כדי ללמד על מצבו של המערער במהלך השנים לאורכן בוצעו העבירות הנטענות. יתרה מכך, אם נכונה עדותה של אשת המערער בדבר קיום יחסי-מין סדירים עם בן-זוגה, עוד קודם לנישואיהם בשנת 1980, ועד לאימוץ המתלוננת ואחיה, בשנת 1992, כי אז יש בפנינו ראיה ניצחת לכך שבאותה טענה בדבר העדר זקפה ששימשה את המערער להגנתו, אין כל ממש.

 

17.      עדות אמה של המתלוננת

 

           בית-המשפט המחוזי קבע (עמ’ 346) כי עדות אשת המערער הותירה עליו “רושם מהימן מאד”, ועדותה לא נסתרה במאומה. לא מצאתי כי הוכחה בפנינו עילה לדחות ממצא זה של הערכאה הדיונית, ולהלן אבהיר את דברי.

 

           כאמור, נישאה העדה למערער בשנת 1980, ומשחלפו השנים והתקשתה להתעבר, החלה בתהליך קשה ומייגע כדי לעמוד תחילה על סיבת הדבר. משנמצא כי מקורה של אותה מניעה באותה תסמונת בה לוקה המערער, היא לא מיהרה לנטוש אותו  כדי לתור אחר בן-זוג אחר ממנו תוכל להרות, והעדיפה להתחיל בהליכי אימוץ שאף הם אינם פשוטים כלל וכלל. זאת ועוד, לא רק את המתלוננת ואחיה אימצו בני הזוג, אלא שבהמשך הם אימצו בת נוספת, ואינך יכול שלא לתהות מדוע בנסיבות אלו תחליט אישה בגיל מתקדם, לפנות עורף לבן-זוגה, חרף היותה מטופלת בשלושה ילדים אותם תיאלץ לפרנס בכוחות עצמה בלבד.

 

           ואם נדרשה ראייה לכך שלאותו משבר שפקד את אמה של המתלוננת עד כדי החלטה להתגרש מהמערער, היתה זיקה הדוקה לחשיפת פרשת היחסים האסורים שבינו לבין בתם, תלמד העובדה שעד לשנת 1999 לא התלוננה העדה נגד המערער, גם לא בפני סמכות תורנית, והיא עשתה זאת רק לאחר שאמה סיפרה לה על אותו אירוע בו נכחה, כאשר המערער ליטף את חזה החשוף של בתו. ואם בכל אלה לא די, כיצד ניתן ליישב את העובדה שבשנת 1999 לא קפצה העדה על ההזדמנות שנקרתה בדרכה כדי “להיפטר”, כביכול, מהמערער, ואף שכנעה את עצמה לקבל את הסברו כי אותו ליטוף של חזה המתלוננת, נעשה בהיסח הדעת? על רקע כל אלה, ניתן להבין את תגובתה של העדה לאחר שבאת-כוח המערער הטיחה בפניה את החשד כי בדתה, ולחלופין העצימה, את סיפור אותו מגע של אישה במתלוננת, כדי להגן על עצמה מפני האשמה כי עצמה את עיניה נוכח מעשים שהיתה אמורה לדעת עליהם, וכך נרשם מפיה:

 

“להגן על עצמי זה לשמור על החיים שלי. פה אני עושה בדיוק ההיפך, אני שברתי את כל החיים שלי וגם את החיים של הילדים שלי כשאני מספרת את הכל. אני עכשיו עם שני ילדים, הרסתי את החיים שלי ושל הילדים שלי וזה לא הגנה על עצמי בכלל” (עמ’ 107).

 

18.      עדות הסבתא

 

           קיתונות של רותחין שפכו באי-כוחו של המערער על עדה זו, תוך הצגתה כמי שבדתה מלבה גרסה הזויה, משום שנאתה למערער בו ראתה (בלשונה) אדם “ריקני ומזויף” (עמ’ 66). במיוחד הדגישו באי-כוח המערער את העובדה כי הסבתא לא פנתה בשנת 1999, ובעודה בישראל, בתלונה לגורמי אכיפת החוק או לגורמי הרווחה, והיא עשתה זאת רק לאחר ששבה למולדתה. יתרה מכך, נטען כי לאותו תיאור בדבר ליטוף המתלוננת בחזה, לא נמצא זכר בגרסה שהובאה לבסוף לידיעת גורמי הרווחה (ראו נ/40), בפניהם נאמר רק כי המערער הציץ למקלחת שעה שבתו שהתה שם. כן נטען, כי אין זה סביר שהמערער, כאדם דתי, יעשה מעשים מן הסוג שיוחסו לו, ובודאי שלא יעשה זאת בפרהסיה כאשר כל אחד מבני הבית היה יכול להבחין בכך ללא קושי.

 

19.      אכן, עדותה של הסבתא היתה חייבת לעורר תהיות. ראשית, משום שגרסתה לא היתה אחידה ולעתים אף סתרה את עצמה. שנית, התרחיש אותו תארה הוא מעשה שאתה מתקשה להאמין כי אדם בר-דעת יעשה אותו במקום בו קיימת סכנה מוחשית שאחרים יתפסו אותו בקלקלתו. מנגד, ניצבת עדותה של אם המתלוננת, שכאמור, בית-המשפט המחוזי היה רשאי לתת בה אמון מלא, ומזו עולה כי לא זו בלבד שהמערער נתן ביום המחרת של האירוע משנת 1999 את הסכמתו להתייצב לבירור בפני רב, אלא שבמהלך אותו מפגש הוא לא הכחיש כלל את המעשה, והסתפק בהעלאת השערה כי היתה זו נגיעה אקראית בבתו שעה שנמנם. סבורני, כי בכל אלה היה די כדי לבסס ממצא לפיו הסבתא לא בדתה את הגרסה בדבר האירועים של שנת 1999 מלבה. בהקשר זה של אי-הכחשת המערער את המעשים שיוחסו לו, אוסיף ואזכיר כי בשנת 2004 נקרא המערער לשוב ולהתייצב לברור בפני רב, בעקבות חשיפת גרסתה של המתלוננת בפני ארוסה, וגם הפעם לא התקומם כנגד החשד הנורא שדבק בו. אדרבא, בתיווך הרב גובש הסדר שאמור היה ליישב את המחלוקת מבלי שתתפרסם ברבים, ותמיט אסון הן על המשפחה והן על הקהילה. על פי אותו הסדר התחייב המערער לעזוב את בית משפחתו, וכך עשה בפועל, ומותר לתהות מדוע הסכים לתכתיב כה מרחיק לכת, אם לא דבק בו רבב? לא נעלמה מעיני העובדה כי המערער לא חתם על אותו הסכם הואיל וביקש להיוועץ בעורך-דין, ומותר לתהות אם מי שמאמין באמת ובתמים בחפותו, יידרש להיוועץ בעורך-דין לפני שידחה בשאט נפש את גילוי העריות שיוחס לו, ויזעק בראש חוצות את האמת שלו? זאת ועוד, ההיגיון מחייב, כי כאשר התברר למערער שכל בני משפחתו הקרובה פנו לו עורף והוא נעצר, אך טבעי היה שיתגונן באותה טענה בדבר אין-אונות והעדר זקפה. אולם, למרבה הפליאה הוא לא נהג כך. ולו זו בלבד שלא העלה טענה כזו באוזני חוקריו, אלא שכך הוא נהג לאורך כל השנים במהלכן פנה לרופאים כדי למצוא מזור לאי-פוריותו (ראו דבריו בעמ’ 202, וכן בעמ’ 203; “זה נכון שלא סיפרתי לאף אחד מהרופאים וגם לא במשטרה שאני סובל מאין-אונות”).

 

20.      עדות המתלוננת

 

           לא במקרה דחיתי את הדיון בעדותה של המתלוננת עד לשלב זה, הואיל וביקשתי לבחון תחילה את הראיות הנוספות, ואם יש בהן כדי להוכיח, ולו בדרך נסיבתית, את הנטען בכתב-האישום. סיכום ביניים של האמור עד כה מלמד, כי הובאה ראייה ישירה לעניין המגעים הגופניים החריגים שהיו באחד הימים בין המערער לבתו (עדות הסבתא). עדותה של הסבתא נתמכת בעדות בתה (אשת המערער) אשר מסרה כי במהלך הבירורים שנערכו בפני רבנים בשנים 1999 ו-2004, המערער אמנם לא הודה במעשים שיוחסו לו, אולם גם לא הכחיש אותם, ואף הסכים לעזוב את דירתו ולהיטלטל תחילה לרמת הגולן, ובהמשך לירושלים. להשקפתי, הסכמה זו של המערער היא בבחינת התנהגות מפלילה לה לא ניתן הסבר מניח את הדעת (השווה ע”פ 1275/95 נסר נ’ מדינת ישראל, פ”ד נא(5) 389, 373; ע”פ 153/00 פלוני נ’  מדינת ישראל, פ”ד נח(3) 590, 599; ע”פ 6167/99 בן-שלוש נ’ מדינת ישראל, פ”ד נז(6) 577, 591). ולבסוף, שוב אין מנוס מלחזור ולהדגיש את העובדה, שדווקא לקו ההגנה בו בחר המערער להתגונן במהלך משפטו (אין-אונות), לא נמצא זכר בחקירתו במשטרה, ולמעשה הוא מעולם לא התלונן על כך, גם לא בפני גורמים רפואיים שטיפלו בו.

 

           נוכח כל אלה סבורני כי בית-המשפט המחוזי היה רשאי לאמץ את גרסת המתלוננת כציר המרכזי עליו נסבה הרשעת המערער. אכן, המתלוננת כבשה את גרסתה במשך שנים רבות, ועניין זה חייב להתייחס לעדותה בזהירות רבה (לעניין כבישת עדות השוו ע”פ 5874/00 לזרובסקי נ’ מדינת ישראל, פ”ד נה(4) 249, 260; ע”פ 4721/99 פלוני נ’ מדינת ישראל, פ”ד נה(1) 684, 672). ברם, אשוב ואזכיר כי מדובר במי שהיתה ילדה ממש בעת שהחל המערער מבצע בה את זממו, ועל כן יש ממש בהסברה כי תחילה סברה כי כך נוהג כל אב בבתו, ומשבגרה חששה מנחת זרועו של המערער ואיומיו, וכן מהחשש שחשיפת הפרשה תביא להרס התא המשפחתי, הוא אותו תא שהסכים לקלוט אותה לאחר שהוריה הביולוגים נטשוה (לעניין יסוד הכפייה המובנה הטבוע ביחסים שבין הורים וילדיהם בתחום זה של גילוי עריות, השוו דנ”פ 6008/93 מדינת ישראל נ’ פלוני, פ”ד נח(3) 823).

 

           פתחתי את הדיון בערעור (ראו סעיף 11) בהזכרת ההלכה לפיה אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בממצאים שבעובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית. בתום בחינתה של הכרעת הדין בעניינו של המערער, מסקנתי היא כי לא זו בלבד שלא הוכח כי עניינו של המערער נמנה על החריגים המצדיקים סטייה מאותה הלכה, אלא שהראיות שהובאו הוכיחו, ובמידה הנדרשת בפלילים, כי הרשעתו של המערער בדין יסודה.

 

21.      הערעור כנגד העונש

 

           מאז היותה בת 7 ובמשך למעלה מעשר שנים, שימשה המתלוננת קורבן נוח וזמין בו סיפק המערער את יצרו. הוא כפה את מעשיו על מי שהחיים לא האירו לה פנים, וראתה בו תחליף לאב ביולוגי שנטש אותה. על מתלוננת זו היה מצווה המערער לשמור מכל משמר, כי הציבור הפקיד בידיו פיקדון יקר ערך מתוך אמונה כי יעשה עבורו את המיטב. המערער מעל באמון זה, וחטאו כבד שבעתיים כלפי מי שהיתה קורבנו. זו אמנם נישאה והפכה לאם, אולם מותר להניח כי צלן של אותן שנים בהן נצרה את סודה בלבה, ונשאה בדומיה את סבלה מבלי יכולת לחלוק אותו אפילו עם אמה, עוד ירחף מעליה שנים לא מעטות, וספק אם תוכל להשתחרר ממנו כליל. סבורני, כי למקרה זה כיוון כב’ השופט קדמי בע”פ 2620/93 מדינת ישראל נ’ פלוני, פ”ד מט(3) 1, 3, (שם נדון מקרה של אב שביצע בבתו עבירות מין מאז היתה בת 6 ובמשך 8 שנים):

 

“לשיטתי, במקרים מסוג זה, תקרת העונש שקובע המחוקק צריכה להיות נקודת המוצא, שממנה יוצא בית המשפט לדרך הקשה של קביעת העונש ההולם את המקרה שלפנינו, ואין להתייחס אליה כאל נקודת סוף, שאותה רואים ואליה אין מגיעים. הותרת עונש מרבי בגדר הלכה ואין מורין כך, עומדת בניגוד להנחייתו המפורשת של המחוקק ונוטלת מידה לא מבוטלת מכוחו לשמש גורם מוקיע, מתריע ומרתיע. אכן, הטלת עונש מרבי אינה מעשה של יום-יום, ומוסכם על הכל שעונש זה מיועד לגילויים החמורים ביותר של העבירה שלצדה הוא נקבע. יחד עם זאת, אין המדובר במעשים חמורים שמעבר לדמיון, אלא בכאלה המתרחשים בפועל, ותפקידו של בית המשפט לזהותם ולנהוג באחראים להם במלוא חומרת הדין”.

 

           השופט קדמי סיים את דבריו באותה פרשה באומרו: “המקרה שלפנינו נמנה עם אותם גילויים חמורים המצדיקים ומחייבים כאחד נקיטת העונש המרבי”. להשקפתנו, כך יש לנהוג גם בעניינו של המערער שבפנינו. אף שבית משפט קמא לא הקל בעונשו של המערער, סבורים אנו כי היה מקום להחמיר יותר.

 

22.      לפיכך, אנו דוחים את הערעור כנגד ההרשעה, ומקבלים את הערעור בע”פ 5205/06, כך שתקופת המאסר בפועל בה ישא המערער תעמוד על 20 שנים. חלקיו האחרים של גזר הדין יוותרו על כנם.

 

                            

                                                                             ש ו פ ט

 

השופטת מ’ נאור:

 

           אני מסכימה.

 

                                                                             ש ו פ ט ת

 

 

השופטת א’ רובינשטיין:

 

           אני מסכים.

 

                                                                             ש ו פ ט

 

 

 

           הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א’ א’ לוי.

 

 

           ניתן היום, ו’ באב התשס”ו (31.7.2006).

 

ש ו פ ט                            ש ו פ ט ת                         ש ו פ ט

_________________________

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   06052050_O05.doc   גק

מרכז מידע, טל’ 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

לפסק דינו של ביהמ”ש המחוזי