הפרשן הבריטי המעונב ישב באולפן בארשת שהציגה חלחלה מאופרת היטב והציג את כותרות העיתונים הזועקות. אירופה כולה מאוחדת היום, כך נראה, בדעה שכולנו – כל הישראלים – אשמים במה שמוגדר “טבח כנא השני”. ראש הממשלה אולמרט ביקש סליחה. הרמטכ”ל חלוץ התנצל. גם שר הביטחון. עוד לפני שהיה תחקיר, עוד לפני שהאמת כולה יצאה לאור. כי כאלה אנחנו. קטונתי מלעמוד לצידם בשעה זו, אבל הייתי ברשותכם מבקש לצרף כמה סליחות משלי, ביום שאחרי הפצצה. 

סליחה עולם. סליחה ששוב היינו רעים וברברים וכותשים. סליחה ששוב הגשמנו את הפנטזיה האנטישמית הפרועה שלכם, לראות אותנו כקוץ האמיתי בבשרו של המזרח התיכון, שלא לומר העולם. וכל זה כדי שבפעם הבאה בה מתחולל פיגוע דמים בספרד, בריטניה או כל מקום אחר, תוכלו להיאנח באופן צדקני ו”להבין” את המניעים, כי הרי הישראלים אשמים בהכל. זה לא אנחנו, תגידו באושר, זה הם. הם הרי גם אלה ששלחו בעצם את האמריקנים לעיראק, לא? יש להם איזו קבוצה של זקני ציון כזאת, ששולטת בעולם. קראנו איפשהו.  

סליחה מל גיבסון. סליחה שהתרגזנו עליך בגלל שאמרת אתמול לשוטר בלוס-אנג’לס ש”היהודים הדפוקים אחראים לכל המלחמות בעולם”. ואז שאלת בכעס אם גם הוא יהודי. הרי בסך-הכל ביטאת בקולך השיכור ובמבטא אוסטרלי כבד את מה שרוב העולם המערבי חושב כרגע. היהודים הדפוקים, היהודים המחורבנים, ז’ידים ארורים. ברגע אחד, המרחק בין שחקן הוליוודי מוביל לנשיא איראן אחמדינג’אד מתקצר לאפס. מזל שבן ארצו של גיבסון, ראש הממשלה ג’ון הווארד, הציל את כבוד המדינה לאחר שהעז לומר ש”חיזבאללה זה לא ארגון חופש אלא ארגון טרור” – ועוד הותקף בידי מפגינים. יש כמה נקודות של אור פה ושם, ככלות הכל. ונזכור את כולן.

סליחה אפרים קישון. סליחה שבמשך שנים הוחרמת ב”ימני מטורלל” על-ידי מי שראו עצמם כממסד הספרותי-תרבותי בארץ, על שכתבת פנינים שרק היום אנחנו מתחילים להבין את נכונותן. כמו הפליטון שסיפר כיצד העולם אוהב מאוד את ישראל בתפקיד “היהודי”, זה המוכה והמושפל, בסגנון טוביה החולב. העולם אוהב מאוד לראות אותנו כאלה, קטנים ומבוזים. הוא מאוד לא אוהב את היהודי החדש, שיש לו טנק. זה יהודי מסוכן. יש לו כוח, והוא עושה מה שהוא רוצה. בכתריאליבקה לא היו טנקים. שם, אצל הפריץ, ידענו מה מקומנו. כל-כך צדקת אפרים. סליחה.  

וסליחה עומר פסחוב. סליחה ילד יקר, לעולם תישאר בן 7. את הגופה הקטנה, שנשארה בזרועות סבתא יהודית במושב מירון, אף אחד בעולם לא זוכר. למעשה, אף אחד גם לא כל-כך דיווח עליה. סליחה עומר, סליחה שלא גררנו את כל צוותי הסוכנויות והכתבים הזרים ואל-ג’זירה ופנינו למועצת הביטחון של האו”ם וארגנו משמרות מחאה מסביב לשעון וצרחנו מלוא גרון – בשנייה שבה הרקטה הארורה נפלה על הבית שלכם והרגה אותך ואת סבתא. ולא עשינו את כל זה, כי אנחנו גאים בעצמנו על עוצמתנו. אנחנו לא רצים לייבב לאו”ם ולתקשורת. אנחנו נושכים את השפה וממשיכים, כי אין ברירה. אז סליחה עומר, כי רק ממך באמת צריך לבקש. ורק אז מהילדים של כנא.