סמרטוט אדום – טור שבועי, 24 ביולי, 2006

ד”ש מהשמאל

זכורני כי כאשר נשיא ארה”ב לשעבר ביל קלינטון פירסם את תכנית השלום שלו, הימין הישראלי התנפל עליו בחרפות וגידופים כפי שנסראללה ואחמדינג’אד עושים עתה ביחס לנשיא בוש.  המלל האנטי אמריקאי  של הימין הישראלי לא הפך אותו לבן בריתי.  גם הרודן של צפון קוריאה או מי ממנהיגי אל קאעידה לא הופכים לבני ברית רק בגלל שהם שופכים אש וגופרית על ארה”ב.

הדברים הם מעט יותר סבוכים. כאשר הנשיא בוש פולש לעיראק וגורם למותם של מאה אלף בני אדם הוא אחראי לפשעי מלחמה שבגינם יש להעמידו לדין בבית הדין הבינלאומי לפושעי מלחמה, אולם כאשר הוא שולח את צבאו לסייע לקורבנות הצונאמי באינדונזיה, הוא ממלא תפקיד הומניסטי. לפעמים אתה מגלה אצל אותו אדם פינות אפלות בצד תכונות טרומיות.  

בוודאי לא הייתי היחיד שקיבל בימים אלה באמצעות הדואר האלקטרוני תמונות המראות ילדים יהודים מוסתים הכותבים על פגזי תותחים בטרם שליחתם איחולי מוות לילדי לבנון.

האיחולים הוצאו לפועל.  תופעה מבעיתה השייכת כולה לחידושי מלחמת לבנון השנייה. תמונות אלו  יוטבעו ברבות הימים בזיכרון הקולקטיבי של מלחמה זו.

מי שלא מסתמך על הידיעות המסוננות של השידורים המגויסים של תחנות הטלוויזיה הישראליות, וטורח גם לראות את שידורי החדשות המאוזנים יותר של בי.בי.סי., סקאיי וסי.אן.אן ראה את תמונות הזוועה של ילדים לבנונים הרוגים, שרופים ופצועים,  פרי ההילולים של מכונת פשעי המלחמה של ישראל. 

השמאל הישראלי העביר מסר אחר לילדי ואזרחי לבנון. בשתי הפגנות שקיים בתל-אביב, (שהיה לי הכבוד להשתתף בהן), הראשונה מיד בתחילת המלחמה ב-16.7.2006 בהשתתפות כמה מאות מפגינים, והשנייה ביום שבת 22.7.2006 בהשתתפות אלפי מפגינים יהודים וערבים, הועבר מסר של שלום, של התנגדות למלחמה, של אחווה וסולידריות עם קורבנות המלחמה משני צדי קווי החזית ששילמו מחיר נורא על לא עוול בכפם.

בעיני חלקים ניכרים של הימין הישראלי השמאל היותר רדיקלי נתפש כמקשה אחת. אין טעות גדולה מזו.

בהפגנת השמאל הגדולה נגד המלחמה השתתפו ציונים ואנטי ציונים, חברי מפלגות החל ממרצ הציונית (לא חברי הנהגה, אבל חברי ועידה) ועד חד”ש ובל”ד האנטי ציונים; פעילי ארגונים חוץ פרלמנטרים מיש גבול, עבור לאנרכיסטים וכלה בתאעיוש כמו גם רבים שאינם חברים בארגון כלשהו אבל חשו כי אינם רשאים להבליג לנוכח הרס הלבנון שמבוצע בידי ישראל.  

המכנה המשותף של כולם הינו התנגדות למלחמה, ובעיקר לפשעי המלחמה, אולם הדבר לא מטשטש מחלוקות.

יש מפגינים שהולכים שבי אחר אנטי אמריקאיות ומוכנים תמורת כמה סיסמאות עסיסיות נגד האימפריאליזם האמריקאי לאמץ אל ליבם אישים ומפלגות שאינם לרוחי, ויש  מי שסיסמאות אלו לכשעצמן לא שובות באופן אוטומטי את ליבם ולא מהוות עבורם תעודת כשרות שמאלית. יש צורך  בעוד כמה  נתונים.  אני שייך לאחרונים. אולם אלה גם אלה סבורים כי שביית שני חיילים אינה עילה להכרזת מלחמה פראית על מדינה שכנה, מה עוד וממשלת אותה מדינה כלל לא מזדהה עם המעשה.

זכורני כי כאשר נשיא ארה”ב לשעבר ביל קלינטון פירסם את תכנית השלום שלו, הימין הישראלי התנפל עליו בחרפות וגידופים כפי שנסראללה ואחמדינג’אד עושים עתה ביחס לנשיא בוש.  המלל האנטי אמריקאי  של הימין הישראלי לא הפך אותו לבן בריתי.  גם הרודן של צפון קןריאה או מי ממנהיגי אל קאעידה לא הופכים לבני ברית רק בגלל שהם שופכים אש וגופרית על ארה”ב.

הדברים הם מעט יותר סבוכים. כאשר הנשיא בוש פולש לעיראק וגורם למותם של מאה אלף בני אדם הוא אחראי לפשעי מלחמה שבגינם יש להעמידו לדין בבית הדין הבינלאומי לפושעי מלחמה, אולם כאשר הוא שולח את צבאו לסייע לקורבנות הצונאמי באינדונזיה, הוא ממלא תפקיד הומניסטי. לפעמים אתה מגלה אצל אותו אדם פינות אפלות בצד תכונות טרומיות.  

הבעיה שלי אינה עם כמה מהמטרות המוצהרות של המלחמה. אין לי התנגדות למימוש החלטה 1559 של מועצת הביטחון שקוראת לפירוק כל המיליציות בלבנון מנשקן, או לדרישה מממשלת לבנון לממש את ריבונותה על שטחה בדרום ולפרוס את צבאה על הגבול הבינלאומי עם ישראל . אלא שאיני סבור שדרישות אלה מצדיקות מלחמה, לא קטנה ולא גדולה. אלו מטרות שניתנות להשגה גם בהליך מדיני, הגם שיהיה ארוך יותר ומפותל. כפי שסוריה עזבה את לבנון בלי שישראל הכריזה מלחמה, כך גם פירוק המיליציות מנשקן, כולל החיזבאללה, והעברתו לצבא המדינה, היה בסופו של דבר מושג בעזרת הקהילה הבינלאומית.

מאגר הרקטות והטילים שניבנה על ידי החיזבאללה, היווה ללא ספק איום על ישראל, כפי שהחימוש הישראלי היווה איום על החיזבאללה ועל לבנון בכלל.

בהבדל אחד: לחיזבאללה הייתה סיבה לחשוש מישראל, שהרי ישראל כבר פלשה מספר פעמים ללבנון, ואילו ארגון החיזבאללה מעולם לא כבש נתח כלשהו מישראל. זה כמובן לא הופך אותו לחסיד אומות העולם, ואין לי ספק כי החיזבאללה, בנוסף להיותו ארגון לבנוני הוא גם זרוע מוארכת של שלטון כוהני הדת של איראן. בהחלט לא סימפאטי.

גם זה לא מצדיק הכרזת מלחמה על לבנון, הפיכת חלקים ממנה לעיי חורבות וחצי מיליון מתושביה לפליטים חסרי בית והריגת מאות ופציעת אלפים מקרב האוכלוסייה האזרחית.

מדינת ישראל הפרה את החוק ההומינטרי הבינלאומי, וראשי ממשלתה וצבאה צברו כתבי אישום נוספים בתחום פשעי המלחמה.

אין לי כמעט ספק כי לנוכח התמיכה הבינלאומית תקצור ישראל הישגים מדיניים וצבאיים, לפחות בטווח הקצר. ארגון החיזבאללה, גם אם לא יובס לחלוטין, יחלש משמעותית באשר ליכולתו הצבאית. ישראל תרחיק את אנשי החיזבאללה מגבולה וכוח בינלאומי יוצב שם. 

מה יקרה בטווח הארוך? הסיכונים הם רבים. הניסיון מלמד כי מה שנראה בתחילה כהישג מתגלה ברבות הימים כנפילה מהפח את הפחת. גירוש ערפאת וחייליו מביירות ב-1982, הביא את החיזבאללה. מלחמת יוני 1967 (“ששת הימים” בשמה הרשמי) הביאה את מלחמת יום הכיפורים.  הסירוב לנהל מו”מ עם ערפאת ולאחר מכן עם אבו מאזן הביא את החמאס.

הכיבוש הפך את ישראל למדינה אלימה ולאומנית ואת העם הפלסטיני לחבורה קשוחה של לוחמי שחרור מהכיבוש.

על פי הידע ההיסטורי  החלקי שלי, בתוספת חיפושים באינטרנט, לא מצאתי דוגמא שמדינה פתחה במלחמת חורמה נגד שכנתה בגין הריגת שני חיילים ושבייתם של שניים אחרים. אז נכון שהחדירה הקצרה של אנשי החיזבאללה לשטח ישראל הייתה הפרה של ריבונותה, אולם זה הדבר האחרון שממשלת ישראל וצבאה רשאים להתרגש ממנו, משום שישראל מפרה את ריבונותה של לבנון מדי יום במשך שנים על ידי מטוסי חיל האוויר שטסים בשמי לבנון כאילו היו בעל הבית.

מה יהיו שובלי המלחמה הזו לטווח הארוך? אחת הסכנות – שמשורות החיזבאללה המובס יצמח ארגון חדש, מיליטנטי יותר, שיצליח להתחמש בחימוש משוכלל יותר ואנחנו נשלם ברבות הימים על כך מחיר קשה.

שלום לא יצמח מזה.  מי שיכול, שיכין אופציית הגירה.

השטן התורן

נשיא איראן אחמדינג’אד הוא היום בישראל השטן התורן. נאומיו שבהם הוא מערער על זכות קיומה של ישראל, מזכים אותו אצל חלק מעיתונאי ישראל בתואר “היטלר”. ההד הרב שהכרזות אלה יוצרות  מוצאות חן בעיניו ועל כן הוא חוזר עליהן שוב ושוב. 

 אותי לא כל כך מפחידות הצהרותיו אלה, אלא הרבה יותר סוג המשטר שהוא מסמל. מדינה הנשלטת על יד מועצת כהני דת היא סכנה לכל מי שחפץ לחיות במדינה חופשית ודמוקרטית. בישראל קיימים הכוחות הפוליטיים הנאבקים למען מדינת הלכה דתית קנאית וקיימת הסכנה שתיווצר סיטואציה פוליטית שתממש אותה.

אין הצדקה כלשהי להצמיד לאחמדינג’אד את התואר היטלר, ולו משום שהוא לא פיתח תורת גזע  שמבקשת להשמיד את העם היהודי. הנשיא האיראני לא מפקפק בזכותם של היהודים לחיות במדינות העולם. הוא גם לא מאיים על חיי היהודים באיראן. הוא רק חושב שאין זה כל כך מוסרי להקים מדינה יהודית בפלסטין ובעטיה לגרש מיליון פלסטינים ממולדתם, שב-60 שנות פליטות כבר גדלו לכ-4 מיליון.

הוא אפילו לא מפקפק בזכותם של היהודים למדינה משלהם, אלא סבור שיש להקימה במקום אחר. לדעתו, אם אירופה גדושה בתחושות אשמה באשר לשואה (שהוא מבקש לחקור אם בכלל התרחשה או שמא אגדה היא), מדוע שגרמניה או מדינה אחרת בקהילה האירופית לא תקצה שטח להקמת המדינה היהודית?  בכך באופן בלתי צפוי מתקיים מפגש היסטורי בין אחמדינג’אד האיראני עם חוזה המדינה היהודית בנימין זאב  הרצל שבגילגולו הראשון רצה להקים מדינה יהודית במקום שנראה הכי פחות מעורר התנגדות. הוא בחר באוגנדה, אבל אילו הייתה אירופה מציעה לו חלקת קרקע בשטחה, האם הרצל לא היה לוקח זאת בשתי ידיים? הוא הרי רצה מדינה יהודית אירופית במהותה. גם כיום זהו מחוז החפץ של מדינת ישראל. היא מבקשת להיות חלק מאירופה. זה בא לידי ביטוי בספורט כמו בפוליטיקה.   

לכן, מה שצריך לעשות ברצינות, זה לבדוק, האם יש באירופה שטח אדמה פנוי שניתן להעמידו לרשות בניית מדינה יהודית ולהחזיר את הגזילה לפלסטינים.

עוד ואריאציה הרצליאנית לפיתרון הסכסוך המזרח תיכוני.

הבו גודל וכבוד לעיתונאי ישראל

האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל הודיע  על פרישתו מפדרציית העיתונאים הבינלאומית לאחר, לאחר שמזכיר הארגון אידן ווייט גינה את הפצצת תחנת הטלוויזיה הלבנונית אל מנאר על ידי חיל האוויר הישראלי. ווייט טוען שהפגזת התחנה ממחישה את הסכנה שבסימון אמצעי התקשורת כמטרות שגרתיות במצבים של סכסוך, כדי להשתיקם בדרך אלימה. הוא מוחה נגד היחס לעיתונאים בלתי חמושים כאילו היו לוחמים, בשל זיקתם הפוליטית, ומביע חשש לחופש העיתונות, דווקא מצד מדינה דמוקרטית כישראל .

ירון אנוש, איש קול ישראל, יו”ר אגודת העיתונאים בירושלים ואחד הנציגים הישראלים בפדרציה התמלא עוז ועזוז פטריוטים והודיע למזכ”ל ווייט כי “אין בדעתי להיות חבר ולהחזיק בתעודת עיתונאי של ארגון שנתן כרטיס דומה לאיש חיזבאללה”.

ווייט סירב לחזור בו מהגינוי אבל הוא הציע לבוא לישראל לישר את ההדורים, אבל עיתונאינו החמודים כה כועסים עד שהודיעו לווייט שהוא אישיות בלתי רצויה ומוטב שלא יבוא.

שוב אנו עדים כיצד הפטריוטיזם מסמא את האדם. זה מאד מדאיג שירון אנוש וחבריו אינם מסוגלים להתרומם מעבר לשייכותם הלאומית ולראות את העיקרון האוניברסאלי של חופש עיתונות גם בימי קונפליקט. תחנת אל מנאר קשורה לחיזבאללה שהוא גם ארגון פוליטי, מיוצג בפרלמנט הלבנוני ובממשלה.

אם עיתונאיו הם מטרה כשרה לטילי הרצח של מטוסי חיל האוויר, בגלל שלדעת ירון אנוש הם “משרתים את הטרור” אזיי אותו עקרון תופש גם לגבי קול ישראל, גלי צה”ל ותחנות הטלוויזיה הישראליות, שהרי מנקודת מבטם של מתנגדי המלחמה, בישראל ובחו”ל, הם משרתים את הטרור הישראלי בלבנון. באולפנים מתארחים ללא הפסק פושעי מלחמה במדים ובלעדיהם, ולכן מותר על פי ההגיון העקום של ירון אנוש להפציצם.

מזכ”ל הפדרציה צודק במאה אחוזים. אסור להפציץ את אל מנאר, ואסור להפציץ את קול ישראל ואפילו אסור להפציץ את תחנת הרדיו של המתנחלים שהיא ללא ספק תחנת טרור לכל דבר. המלחמה הזו משבשת להרבה אנשים את פעולתם הסדירה של תאי המוח.

..

..

מאמרים: גדעון ספירו

המלצות היום: באוויר ריח עיסקה של חילופי שבויים/אסירים/מחבלים/חטופים – והממשלה בורחת מפני הכבוד