לרפראנטים של מיכה לינדנשטראוס נגמרו הגרביים
לרפראנטים של מיכה לינדנשטראוס נגמרו הגרביים
|
פונקציה מעין-שיפוטית
כאשר עובד-ציבור דוחה את פנייתי בנימוקים המתחלפים כמו גרביים, אני רואה בכך חוסר תום-לב, ושבעתיים אמורים הדברים כאשר נגמרים לו הגרביים, והוא חוזר ומשתמש בגרביו המשומשים, אותם הוא חלץ בסבב קודם של ההתכתבות.
לרפראנטים של מיכה לינדנשטראוס נגמרו הגרביים
כאשר עובד-ציבור, ותסלח לי על המטאפורה, דוחה את פנייתי בנימוקים המתחלפים כמו גרביים, אני רואה בכך חוסר תום-לב, ושבעתיים אמורים הדברים כאשר נגמרים לו הגרביים, והוא חוזר ומשתמש בגרביו המשומשים, אותם הוא חלץ בסבב קודם של ההתכתבות.
בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין: בורות, רשעות או גם-וגם? תלונה למיכה לינדנשטראוס, נציב תלונות הציבור
תשובתי לנימוק הדחייה הראשון: הרפראנטים של מיכה לינדנשטראוס מתחילים …
הרפראנטים של מיכה לינדנשטראוס מחליפים נימוקי-דחייה כמו גרביים
שמחה ניר, עו”ד
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, 23.7.2006
לכבוד
מר מיכה לינדנשטראוס, מבקר המדינה
בתפקידו כנציב תלונות הציבור
משרד מבקר המדינה
ירושלים
נכבדי,
הנדון: יו”ר בית הדין הארצי, לשכת עורכי-הדין, בתפקידו המינהלי, ועוד
תיקכם מס’ 361244, מכתבו של עו”ד מישקיטבליט מיום 17.7.2006
אני מבקש את טיפולך האישי בתלונתי. כמובן שאתה רשאי – ואינך זקוק ל”רשות” ממני – להתייעץ עם כל מי שייראה לך, אבל גם אני רשאי לראות את חתימתך על החלטה אשר לפי החוק היא בסמכותך, כנציב, ולא בסמכות “הנציבות”, שהיא, על פי החוק, רק גוף-עזר מינהלי, ולא גוף בעל סמכויות החלטה במקום הנציב עצמו.
אם כבוד הנציב, מר מיכה לינדנשטראוס, לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא הוא, בכבודו ובעצמו, היה חותם על החלטה האומרת כי החלטה של סדרן בתחנת האוטובוסים היא “שיפוטית”, או “מעין-שיפוטית” – או שהייתי מקבל את זה, או שלא הייתי מקבל את זה, ואם לא הייתי מקבל – הייתי מגיב בדרכים שהחוק מתיר לי.
אבל אם פקיד בנציבות אומר לי כי מר מיכה לינדנשטראוס רואה כך את פני הדברים – מותר לי לא להאמין, עד שאני לא רואה את חתימתו האישית של מר לינדנשטראוס על החלטה אבסורדית כזאת. זו אחת.
במכתביו אלי משתמש מר מישקיטבליט יותר מדי פעמים במילה “הנציבות”, שהיא, כאמור, אינה גוף אשר מוסמך לקבל או לדחות תלונות המופנות אל הנציב. זו שנייה.
כאשר עובד-ציבור, ותסלח לי על המטאפורה, דוחה את פנייתי בנימוקים המתחלפים כמו גרביים, אני רואה בכך חוסר תום-לב, ושבעתיים אמורים הדברים כאשר נגמרים לו הגרביים, והוא חוזר ומשתמש בגרביו המשומשים, אותם הוא חלץ בסבב קודם של ההתכתבות. זו שלישית.
וכאשר עובד הציבור מתווכח עם טענות שלא טענתי – ומקל-וחומר עם טענות שאמרתי שאני לא טוען אותן – חוסר תום-הלב זועק שבעים-ושבעה. זו רביעית.
במכתבי נשוא מכתבו שבנידון של מר מישקיטבליט אמרתי (ההדגשה במקור):
“כנראה שעד כה טרם ירדתם לעומק תלונתי.
“אני הבהרתי שאני לא מתלונן על ההחלטה שאתה מצרף למכתבכם שבנדון, ולא על “מקבילתה” של היו”ר החדש.
“יתירה מזאת: אני הדגשתי שמותר למחליט לטעות, ואני לא מתלונן בפני הנציב על החלטות שגויות“.
ועכשיו אולי יוסבר לי על סמך מה אומר מר מישקיטבליט כי “על פני הדברים, מה שעומד במרכז תלונתך, היא החלטת יו”ר בית הדין …”? מי הסמיך אותו “לתקן” את תלונתי, כך שתתאים לתוצאה שהוא סימן לעצמו מראש?!
בתלונתי המקורית סברתי כי למען הסדר הטוב, ולמען ההגינות כלפי הנילונים (וגם כדי למנוע סבבי-התכתבות מיותרים עם ה”נציבות”), מן הראוי לגולל את כל מסכת העובדות, כפי שנוהגין גם בעתירה לבג”ץ, ולא נראה לי שמגיע לי עונש על כך, אבל אם זה מאוד מפריע, אתה יכול לראות את תלונתי כאילו ההחלטות בהן מדובר כלל לא הוזכרו בה.
ממילא נשאר רק העדר-המענה, אשר כל מה שיש לו, למר מישקיטבליט, לומר עליו (הפיסקה האחרונה למכתבו) הוא “שגם בסוגיה זו חל סעיף 39(2) לחוק מבקר המדינה”, אבל כבר בתגובתי הראשונה לתשובתו הראשונה של מר מישקיטבליט לא חלקתי על תחולתו של הסעיף הזה, אלא שטענתי כי מירוץ השנה אשר נקבע בו מתחיל ביום בו נגמר (או נפסק) המחדל – ובמקרה דנן המחדל עדיין מתמשך, כך שמועד השנה אפילו לא התחיל.
אם מר מישקיטבליט היה עומד על דעתו בעניין מועד תחילתה של השנה לפי סעיף 39(2) הוא היה מגן על התיזה שלו, אבל הוא זנח אותה לטובת תיזה אחרת, אשר, כאמור, אינה רלואנטית למחדל נשוא תלונתי.
מה נשאר לנו, איפוא?
נשאר לנו, כאמור, רק המחדל של אי-מענה לפנייתי האחרונה. המחדל הזה אינו “שיפוטי” ואינו “מעין שיפוטי”, וכיוון שהוא טרם בא אל קיצו, הוא לא “התיישן” – לא לפי סעיף 39(2) ולא בכלל – וממילא הוא ניתן לבירור, ללא צורך בנימוקים “מיוחדים”.
בעברית שימושית קוראים לזה סחבת. לדחוק את פנייתי כל הזמן לתחתית הערימה, בלי לתת החלטה כלשהי, כדי שתפוח-האדמה הלוהט הזה יישאר לטיפולו של היו”ר הבא – וחוזר חלילה – כפי שאכן הווה בענייני.
אבל כאשר הסחבת עוברת את המועד אשר נקבע במה שקרוי בפי העם חוק ההנמקות, הדבר נחשב לו, לעובד-הציבור כסירוב לא-מנומק, היוצר חזקה-לכאורה של אי-חוקיות, ושל מצפון רע.
יכולתי להסתפק בדברים האלה, אבל בכ”ז אני רוצה לחזור – לפחות כאל “שחקני חיזוק” – אל כמה נקודות אשר מר מישקיטבליט לא טרח להתייחס אליהן. במכתבי הקודם אמרתי:
עם כל הכבוד, אני התלוננתי על “זריקה לסל” של פנייתי האחרונה לכל אחד מהנילונים. “זריקה-לסל ערטילאית” קראתי לה כי היא חמורה שבעתיים מאשר הזריקה-לסל הפיזית, משום שאת הראיות לה אי אפשר ללקוט בסיומו של יום עבודה (ואתם יודעים היטב למה רמזו מילותי).
והרשו נא לי לשאול: מה “שיפוטי” ומה “מעין שיפוטי” בהשלכה-לסל? ומה ההבדל בין השלכה-לסל לבין ביעור תיקים?! נניח שנשיא בימ”ש כלשהו מחליט לבער תיקים בניגוד לחוק הארכיונים, תשט”ו-1955, והתקנות על פיו: מה כאן “שיפוטי” או “מעין שיפוטי”?
ובהמשך אף הוספתי:
ליתר בטחון, ולמעלה מן הדרוש, אני מבקש לעשות צעד אחד אחורה, אל ההחלטה שאתם מגדירים אותה כ”מעין שיפוטית”: במה ההחלטה לקבוע מועד והרכב לדיון בתיק “שיפוטית” (או “מעין שיפוטית”) יותר מהחלטה של סדרן בתחנת-אוטובוסים מתי להוציא אוטובוס ומי יהיה נהגו?
ובחזרה לענייננו: שני יו”ר של ביה”ד הארצי של הלשכה, בזה-אחר-זה מצפצפים על הפונים אליהם, משליכים את פניותיהם לסל – הסל הפיזי או הסל המטפורי – ואתם מגדירים את הצפצוף הזה כ”צפצוף מעין שיפוטי” … האם אין אתם סבורים כי יש בכך משום זילות של המושג “שיפוטי” או “מעין שיפוטי”?!
ולכך אין כל התייחסות מצידו של מר מישקיטבליט.
אזכיר כי בסוף מכתבי ביקשתי:
ואולי, במסגרת חובת ההנמקה החלה גם עליכם, תתכבדו ותנמקו כיצד אתם מגדירים את המושג “מעין שיפוטי”?
עם כל הכבוד – לא רק חובת ההנמקה, ולא רק חובת הנימוס מחייבות התייחסות למשאלה הצנועה הזאת, אלא גם האינטרס הציבורי למנוע ויכוחים חוזרים-ונשנים באותה השאלה.
חזרתי והבאתי לעיל את הדוגמה של סדרן בתחנת-אוטובוסים, אשר מעוררת את השאלה:
במה ההחלטה לקבוע מועד והרכב לדיון בתיק “שיפוטית” (או “מעין שיפוטית”) יותר מהחלטה של סדרן בתחנת-אוטובוסים מתי להוציא אוטובוס ומי יהיה נהגו?
וברשותך אוסיף עוד כמה דוגמאות:
נניח שמנהל משרד הרישוי לא רוצה לקבוע לך מועד ל”טסט”: מה כאן “שיפוטי” או “מעין שיפוטי”, ומה ההבדל, לעניין זה, בין קביעת מועד לדיון בערעור, לבין קביעת מועד ל”טסט”?!
ונניח שנציבות תלונות הציבור – אשר גם היא, ללא ספק, “גוף מבוקר” – מסרבת להעביר תלונה להחלטתו של הנציב עצמו – מה כאן “שיפוטי” או “מעין שיפוטי”, ומה ההבדל, לעניין זה, בין הסירוב לראות את הערעור שהגשתי כערעור לגיטימי, לבין הסירוב לטפל בתלונה כבתלונה לגיטימית?!
למעלה מן הדרוש, אני מבקש לומר משהו על ההחלטה אשר מר מישקיטבליט כל-כך דבק בה, ועושה אותה ל”אבן-הראשה” לתלונתי, למרות שאני, כאמור, כלל לא התלוננתי עליה.
נניח שנשיא בית משפט סבור כי תובענה מסויימת דינה להידחות מחמת מעשה-בית-דין, או שכתב-אישום דינו להימחק משום שהנאשם כבר נשפט על אותה העבירה. אם סבור הוא כך, הוא יכול למנות את עצמו כהרכב שישמע את התיק (אם זה בסמכות דן יחיד), ולהחליט, כבית משפט, ככל שייראה לו, אבל אם הוא מנצל את סמכותו המינהלית ל”קיצור דרך” המגיע לאותה התוצאה בדרך של החלטה שלא למנות הרכב לתיק – הוא מסיג את גבולו של בית המשפט, והסגת-גבול כזאת אינה – ואינה יכולה להיות – “שיפוטית” או “מעין שיפוטית”, כי החלטה שאינה בסמכות אינה “החלטה” כלל ועיקר.
בדומה לכך, יו”ר בית הדין הארצי של הלשכה אינו “בית הדין” עצמו, ואין לו סמכות לבדוק את הערעור לגופו – ובוודאי שלא לאור “הליך” חיצוני לאותו ההליך, כפי שכאן הווה. סמכותו היא לקבוע הרכב שידון בערעור, ומועד לשמיעתו – ותו לא.
בכבוד רב,
שמחה ניר, עו”ד
.
.
אבן מאסו הבונים הייתה לאקט מעין-שיפוטי