יהונתן הקשקשן (11) – מר עדיאל, מה הפסול ה“לשוני” ב“המדינה לא מגלה לנו … “, וגו‘ ?

כשם שהוא לא מצא כל פסול “לשוני” באמירה “עשה מלאכתו רמייה”, או באמירה “משקר במצח נחושה”, משום שהוא לא חיפש, והוא לא חיפש – כי הוא ידע מראש שהוא לא ימצא, כך הוא גם לא חיפש – וממילא גם לא מצא – כל פסול “לשוני” באמירה “המדינה לא מגלה לנו”, וגו’.

תחת הכותרת יהונתן הקשקשן (8): האם השופט יהונתן עדיאל הוא אדם ישר? (3): על הוצאת דברים מהקשרם (2) – הוצאה מהקשר-בתוך-הקשר ראינו כיצד יהונתן הקשקשן מסלף את הכתובים כך שיתאימו למטרה אותה הוא סימן לעצמו מראש. כיצד הוא לוקח את צמד משפטי-התנאי הלגיטימיים האלה:

אם עו“ד אלון איינפלד לא קרא את האמור, ולא למד כהלכה את פס“ד שידלוב ,  הוא “עשה מלאכתו רמייה“, כסגנונו של כב‘ הנשיא (זוסמן) ז“ל;

ואם, מאידך, עו“ד אלון איינפלד אכן קרא את האמור, וגם למד כהלכה את פס“ד שידלוב ,  והוא עדיין טוען כי פס“ד רחמני אכן “אושר לא פעם בבית משפט נכבד זה“, הוא פשוט משקר במצח נחושה, שהרי הלכת שידלוב אומרת בדיוק את ההיפך: שהחלטה הדוחה בקשת רשות לערער אינה יוצרת הלכה פסוקה, בין אם היא ניתנה לגופו של עניין, בין אם שלא לגופו של עניין,

והופכם מאמירה לגיטימית, לכל הדיעות, לאמירה אשר אפשר לחלוק על הלגיטימיות שלה – אם משתוקקים לכך, ומוכנים להסתכן בהתבזות עצמית, כפי שעשה יהונתן הקשקשן:

“במקרה אחר, במסגרת בקשה שהגיש המערער למחיקת תגובה מטעם המדינה בתיק שהתנהל בבית משפט זה, כתב המערער, בין היתר, כי הפרקליט מטעם המדינה ‘משקר במצח נחושה‘, ו‘עשה מלאכתו רמייה‘”.

ובהמשך – תחת הכותרת יהונתן הקשקשן (9) – מר עדיאל, מה הפסול ה”לשוני” ב”עשה מלאכתו רמייה”, או ב”משקר במצח נחושה”? – באה השאלה המתבקשת:

אבל נניח לרגע כי המערער התבטא בדיוק כפי שהקשקשן ייחס לו: מה הפסול ה”לשוני” ב”עשה מלאכתו רמייה”, או ב”משקר במצח נחושה”?

אמרנו הפסול ה“לשוני“, כי רק על כך היה האישום. סעיף 1 לכתב הקובלנה, זה לשונו:

“1.     כמפורט להלן בהמשך פרטי העובדות שבקובלנה, התבטא הנאשם בלשון בוטה, בלתי מרוסנת, בלתי מאופקת ובלתי מנומסת“,

ולא בכדי, שהרי הם רוצים לסתום את פיותיהם של המבקרים, בלי לאפשר להם להעלות את טענת אמת דיברתי.

הוצאה–מהקשר דומה ראינו גם בהמשך, תחת הכותרת יהונתן הקשקשן (10): האם השופט יהונתן עדיאל הוא אדם ישר? (4): על הוצאת דברים מהקשרם (3) – ועל הוצאת ההקשר מהדברים, שם קראנו:

הנה כי כן, מה שיש לנו עד כאן הוא טענה (המבוססת על תצהיר + נספח) על שקריה של המדינה בהליך קודם, יחד עם טענה בדבר העדר גילוי נאות בהליך הנוכחי.

אבל מכל ה“סיפור” הזה הקשקשן נותן לנו רק את הדבר הזה:

המדינה לא מגלה לנו כי … היא הלעיטה את בית משפט נכבד זה בשקרים, ורק בגללם היא זכתה במה שזכתה.

כאילו הוא משקף אל כל הטקסט ה“מרשיע“, וכאילו שלוש הנקודות באותו לציין השמטה לא–רלוואנטית, אבל אם נחזיר את המושמט, נקבל את המשפט הזה:

המדינה לא מגלה לנו כי בדנ“פ בקשי היא הלעיטה את בית משפט נכבד זה בשקרים, ורק בגללם היא זכתה במה שזכתה.

ומכאן ברור כי ההשמטה באת למנוע מצב בו הקורא ישאל את עצמו: אולי באמת המדינה, בדנ“פ בקשי, הלעיטה את בית משפט נכבד זה בשקרים, אולי באמת רק בגללם היא זכתה במה שזכתה, ואולי באמת היא לא מגלה לנו דברים שחובת הגילוי הנאות חלה עליהם?

והנה, כשם ששאלנו, מתוך הנחה–לרגע כי המערער התבטא בדיוק כפי שהקשקשן ייחס לו, מה הפסול ה“לשוני” ב“עשה מלאכתו רמייה“, או ב“משקר במצח נחושה“,  נשאל את עצמנו גם כעת: מתוך הנחה–לרגע כי המערער התבטא בדיוק כפי שהקשקשן ייחס לו, מה הפסול ה“לשוני” ב“המדינה לא מגלה לנו“, או ב“רק בגללם היא זכתה במה שזכתה“?

ברור שיש כאן מצג עובדתי , אשר אין בו שום גוון “לשוני” או “סגנוני”, אלא רק טענה משפטית בדבר העדר “גילוי נאות” – טענה אשר כמותה אנו שומעים בבתי המשפט יום–יום, ואין המעלה על דל-דעתו להתריס על ה”סגנון”.

וכעת תשאלו: מדוע אתה “מבליע” את “הלעיטה את בית משפט זה בשקרים”?

והתשובה היא כפולה: ראשית – זאת העובדה לגביה נטען כי המדינה חטאה בהעדר גילוי נאות, ושנית – כך התבטא, למשל, השופט יעקב מלץ בע”פ 352/89, מויאל יעקב נ’ מדינת ישראל . פ”ד מה(1), 719, עמ’ 722-723, שם אמר:

“האדן האחר הוא מערכת הראיות הנסיבתיות כשהיא מחוזקת באמרות שונות של המערער עצמו, הן במשטרה והן בביהמ”ש, ובמספר ניכר של שקרים שבהם ניסה להלעיט הן את חוקריו והן את ביהמ”ש”,

ואיש לא אמר לו, לכב’ השופט, באיזה סגנון אדוני מדבר, ובצדק, כי “להלעיט בשקרים” זה ביטוי עובדתי טהור. אכן, לא נעים שאומרים עליך שאתה מלעיט (או מנסה להלעיט) בשקרים את חוקרי המשטרה ואת בית המשפט, ואם האמירה הזאת אינה נכונה, עובדתית, אזי יש לך עילה לפי חוק לשון הרע, אבל מכאן ועד לפסול “לשוני” – עוד הדרך רב, אבל לא אצל יהונתן הקשקשן, אשר, כפי שכבר ראינו, לא מצא כל פסול “לשוני” באמירה “עשה מלאכתו רמייה”, או באמירה “משקר במצח נחושה”, משום שהוא לא חיפש, והוא לא חיפש – כי הוא ידע מראש שהוא לא ימצא, כך הוא גם לא חיפש – וממילא גם לא מצא – כל פסול “לשוני” באמירה “המדינה לא מגלה לנו”, וגו’.