על”ע 4743/02, תלונה מס’ 1 לנציבה הידועה: השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל מצפצפים על הנשיא אהרן ברק, ועוד, ועוד
על”ע 4743/02, תלונה מס’ 1 לנציבה הידועה: השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל מצפצפים על הנשיא אהרן ברק, ועוד, ועוד
|
שלושה שופטים מצפצפים עליו
וכיוון דקאמר סוף מעשה במחשבה תחילה, על כרחנו אנו למדים כי שלושת השופטים הנכבדים כלל לא התכוונו לקיים את המוצהר על ידם. הם עשו לי מה שהשופט אהרן אמינוף עשה לחברותיו נחמה מוניץ וגבריאלה דה-ליאו לוי – לפי גירסתן, המונחת כעת על שולחנך.
על”ע 4743/02, תלונה מס’ 1 לנציבה הידועה: השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל מצפצפים על הנשיא אהרן ברק, ועוד, ועוד
עד כאן יצאתי, כאמור, מתוך הנחה טנטאטיבית של תום-לב: הוראת-אב”ד למתדיין, שהיא לא מקצועית, לא חכמה, לא ראוייה – וגם לא הוגנת, אבל הנחת תום-הלב אין לה על מה שתסמוך, כי, בסופו-של-דבר, בניגוד למוצהר-מראש ע”י האב”ד, הגב’ פרוקצ’יה, ונתמך בהסכמתם-האילמת של השופטים מרים נאור ויהונתן עדיאל – בפסק-הדין אין כל זכר למוצהר.
וכיוון דקאמר סוף מעשה במחשבה תחילה, על כרחנו אנו למדים כי שלושת השופטים הנכבדים כלל לא התכוונו לקיים את המוצהר על ידם. הם עשו לי מה שהשופט אהרן אמינוף עשה לחברותיו נחמה מוניץ וגבריאלה דה-ליאו לוי – לפי גירסתן, המונחת כעת על שולחנך.
בפסק-דינך ב-על”ע 8838/00 אמרת כי “הדברים שנכתבו על ידי המערער מטיחים אשמה בעלת קונוטציה פלילית ובלתי מוסרית בבתי המשפט לתעבורה ובשופטיהם ומאשימים אותם בקנוניה”. … את אמרת, לא אני.
… העובדות המפורטות בתלונתי זו הינן חמורות שבעתיים מהעובדות נשוא פסק-דינך זה, ואינן כבר בגדר “קונוטציה” אלא אמירה עובדתית מפורשת, יחד עם מסקנה משפטית בלתי-נמנעת, ועל כן, אם את נאמנה לשיטתך-דאז, את צריכה “לרוץ” עם זה גם אל היועץ המשפטי וגם אל שר המשפטים ונשיא ביהמ”ש העליון.
שמחה ניר, עו”ד
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
לכבוד
הגב’ ט’ שטרסברג-כהן
נציבת תלונות הציבור על שופטים
ירושלים
נכבדתי,
הנדון: על”ע 4743/02 + תיקים מצורפים – תלונה מס’ 1
התנהגות לא-ראוייה של השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל: התעלמות מבקשות תלויות-ועומדות ומהחלטת כב’ הנשיא ושופט נוסף
מבוא: על הסיבות לפיצול תלונותי
1. בטיפולכם בתלונתי נגד מר יהונתן עדיאל (תיקכם 352/06/י’/עליון י-ם) גיליתם רגישות רבה לעניין ה”קנטרנות וטורדנות”, ולעניין ה”סגנון”, עד כדי כך שלא הייתם מוכנים להפריד בין חלקיה השונים של התלונה, ודחיתם אותה בשלמותה, על קרביה ועל כרעיה.
2. כאשר את מגלה, בשובך מן השוק, תפוח רקוב אחד בסל הקניות, את זורקת רק אותו, ולא את כל תכולת הסל, אבל כאשר מדובר ב”סל” של אחרים – שאני.
3. לפיכך איני רואה מנוס מלפצל את תלונותי נגד הנילונים דלעיל לתלונות בודדות, אשר כל אחת מהן עומדת-בפני עצמה, כך שאם אחת מהן תיפסל – לא יהיה בכך כדי לחרוץ את גורלן של השאר.
תלונתי לגופה
4. לתלונתי זו מצורף העתק מהתצהיר שהגשתי לבית המשפט בתמיכה לבקשתי לערוך פרוטוקול – עניין עליו אני מתלונן בנפרד.
עותק חתום ומאומת-כדין נמצא בתיק בית המשפט.
כיוון שכב’ ביהמ”ש עומד – עדיין – בסירובו לערוך פרוטוקול, התצהיר שלי הוא, בינתיים הראייה היחידה למה שנאמר והתרחש בדיון. ברור שעם הסירוב לערוך פרוטוקול רשמי של הדיון – כפי שדרשתי – איבדו הנילונים את היתרון שבהסתמכות על הפרוטוקול כעל מסמך רשמי, וכיוון דקאמר הכל שווין בפני החוק, לא יהיה מנוס מלדרוש מהם תצהיר לאימות כל טענה עובדתית שאינה עולה בקנה אחד עם האמור בתצהירי.
5. עובר לפתיחת הדיון היו תלויות בפני בית המשפט לפחות שלוש בקשות אשר הצריכו, כל אחת מהן, החלטה נפרדת, אשר עשוייה להיות לה השלכות על המשך הדיון.
· בקשה להרחבת ההרכב: בבקשה זו הייתה החלטה של כב’ הנשיא, אהרן ברק, שהיא תידון על ידי ההרכב שישמע את הדיון עצמו;
· בקשה להזמנת תיקים: בבקשה זו (אשר התייחסתי אליה בתלונה נפרדת, בתיקכם 341/06/י’/עליון י-ם) החליט כב’ השופט יעקב טירקל בחיוב לגבי חלק מהתיקים, והוסיף כי באשר לשאר התיקים יחליט ההרכב עצמו;
· בקשה להחזרת התיקים אל כב’ הנשיא, מבלי לדון בהם.
בקשה זו נסבה על הטענה שקביעת ההרכבים היא בסמכותו של הנשיא בלבד, או, על פי אצילת-סמכויות מפורשת – גם בסמכותו של המשנה-לנשיא, ואין להעביר את הסמכות הזאת לא לפקידים, לא לתוכנת-מחשב “ראנדומלית”, ולא לכל צירוף של שני אלה.
לכאורה הייתי צריך לעתור לבג”ץ נגד הנשיא, אולם לאור לקחי בג”ץ 3794/95, נחמני נ’ נחמני (פרשת הביציות המפורסמת) היה ברור שהדרך שתהיה מקובלת על בית המשפט היא אחרת. וכך מתאר כב’ הנשיא (ברק) את תוצאות העתירה לבג”ץ: “העתירה נמחקה, בהסכמה, תוך שנשמרה האפשרות להעלות הטענה, בפני ההרכב של הדיון הנוסף, כטענה מקדמית לסמכותו של ההרכב” (בש”א 1481/96 (דנ”א 2401/95), רות נחמני נ’ דניאל נחמני ו-2 אח’, פ”ד מט(5), 598, עמ’ 601-602 – דיון שגם את היית שותפה לו, וגם את תמכת בתוצאה שלו).
לכן הלכתי בעקבות בש”א 1481/96 הנ”ל, והגשתי את הבקשה להחזיר את התיק אל כב’ הנשיא, לשם קביעה כדין של ההרכב.
6. בפתח הדין ביקשתי לדון קודם בשלוש הבקשות הנ”ל, אולם האב”ד, הגב’ פרוקצ’יה, בהסכמתם-בשתיקה של חבריה, הורתה לי לטעון לבקשות האלה ולערעורים עצמם ביחד, והוסיפה כי בפסק-הדין הם יתייחסו גם לבקשות עצמן – הכל כמפורט בסעיף 3 לתצהיר.
בשלב הראשוני של תלונתי זו אני מוכן להניח – טנטאטיבית – כי ההוראה הזאת נעשתה בתום-לב, כאשר כב’ האב”ד הורתה מה שהורתה בתום-לב, בלב פתוח לשמוע את הטיעון בבקשות האלה, ובלי שהייתה לה – ולחבריה להרכב – כל דיעה קדומה לגבי מה שהם יחליטו בכל אחת מהבקשות.
כמובן שההנחה הזאת היא טנטאטיבית בלבד, ובהמשך אראה כי לא היה כאן ולו שמץ של תום-לב.
7. תארי לעצמך שהרכב אשר דן בדנ”א נחמני (דנ”א 2401/95, רותי נחמני נ’ דניאל נחמני ו-2 אח’, פ”ד נ(4), 661, היה נותן הוראה דומה: הצדדים יטענו בסיכומיהם גם לעניין הסמכות להורות על דיון נוסף בפסק-דין שניתן בהרכב רחב משלושה – וגם לעניין גופו.
תוצאת ההחלטה, וממילא גם תוצאת הדיון, הייתה: הצדדים היו משקיעים עבודה עצומה בסיכומיהם, תשעה שופטים היו משקיעים עבודה אדירה בכתיבת פסקי-דין קולוסאליים – חמישה לטובת העותרת וארבעה נגדה – ואילו השופטים גבריאל בך ואליהו מצא היו פוסקים נגד העותרת, מהטעם שהדיון הנוסף מתנהל ללא סמכות, ועל כן הם פוטרים את עצמם מלדון בגופו-של-עניין …
והתוצאה הסופית של העתירה הייתה, כמובן, הפוכה: דחיית העתירה ברוב של ששה שופטים כנגד חמישה – במקום קבלתה ברוב של שבעה, כנגד ארבעה (כפי שהווה בפועל).
8. החלטה לאחד את הדיון בטענה המקדמית יחד עם הדיון לגופו של עניין – אילו ניתנה כזאת בדנ”א נחמני – הייתה החלטה לא מקצועית, לא חכמה, לא ראוייה (ואם נאמר כי דעת-הרוב היא ה”צודקת” – היא הייתה גם מביאה לתוצאה לא-צודקת).
את יכולה, כמובן, לחלוק עלי לעניין זה, אבל אני בטוח שלא תחלקי עלי כאן.
9. החלטה כאמור הייתה נשארת החלטה לא מקצועית, לא חכמה, לא ראוייה אפילו אם לא היה בה כדי להשפיע על התוצאה, משום שאם היא ניתנת בתום-לב אין המחליטים עליה יודעים כמה משאבי-זמן ירדו לטמיון עם תוצאה זו או אחרת.
את יכולה, כמובן, לחלוק עלי גם לעניין זה, אבל אני בטוח שלא תחלקי עלי גם כאן.
10. כאשר הצדדים גם מוגבלים בזמן הטיעון (או באורך הסיכומים-בכתב), החלטה לאחד את הדיון בטענה המקדמית עם הדיון לגופו-של-עניין היא גם החלטה לא-הוגנת, משום שהיא משפדת את הטוענים על קרני הדילמה, בצורך להחליט איכן “לרכז את הכוחות”.
אין לי ספק שגם בנקודה הזאת לא תחלקי עלי. אני בטוח שלא תחלקי עלי כאשר אני חולק שבחים להחלטה של בית המשפט העליון, ועוד כזאת שאת היית שותפה לה.
והרשי לי לנחש שאם היה אחד מאחד-עשר השופטים מציע לאחד את הדיון, הייתם זורקים אותו מהחלון החוצה – היישר לבית משפט השלום (אם לא למטה משם).
11. וזה מביא אותנו אל נשוא תלונתי זו, לאחד עם הדיון לגופו של עניין את הדיון בבקשות הפתוחות-עדיין, ואלה הן:
· בקשה להרחבת ההרכב: בבקשה זו הייתה החלטה של כב’ הנשיא, אהרן ברק, שהיא תידון על ידי ההרכב שישמע את הדיון עצמו;
· בקשה להזמנת תיקים: בבקשה זו (אשר התייחסתי אליה בתלונה נפרדת, בתיקכם 341/06/י’/עליון י-ם) החליט כב’ השופט יעקב טירקל בחיוב לגבי חלק מהתיקים, והוסיף כי באשר לשאר התיקים יחליט ההרכב עצמו;
· בקשה להחזרת התיקים אל כב’ הנשיא, מבלי לדון בהם, בקשה אשר נסבה על הטענה שקביעת ההרכבים היא בסמכותו של הנשיא בלבד, או, על פי אצילת-סמכויות מפורשת – גם בסמכותו של המשנה-לנשיא.
12. אתייחס לכל בקשה בנפרד, ועדיין מתוך ההנחה הטנטאטיבית, שאיחוד הדיון נעשה בתום-לב.
13. נניח שבסוף הדיון היה בית המשפט מחליט שאכן היה טעם להרחיב את ההרכב מלכתחילה, ולשמוע את כל הטענות בפני הרכב מורחב. מה אז?
התוצאה הייתה שהזמן אשר הושקע בדיון בוזבז לריק, והדיון יתחיל מחדש, בפני ההרכב המורחב שייקבע.
14. נניח שבית המשפט היה מגיע למסקנה שיש להזמין את התיקים אשר לא הוזמנו על פי החלטת השופט טירקל. מה אז? שוב היה צורך לפתוח את הדיון מחדש, ולדון בסוגיות רבות לאור אותם התיקים.
15. ונניח שבית המשפט היה מגיע למסקנה שאכן קביעת ההרכב על ידי “המזכירות” אינה כדין: גם אז כל הדיון שהתקיים היה לשווא, ויש להחזיר את התיקים אל הנשיא, לקביעת הרכב חדש. יצויין כי אפילו היה הנשיא קובע את אותו ההרכב, לא היה מנוס מלקיים את הדיון מתחילתו.
16. אמור מעתה: אם נחיל את הנאמר לעיל על דנ”א נחמני על הוראתה של הגב’ פרוקצ’יה, על כרחנו נמצא שההוראה הזאת הייתה לא מקצועית, לא חכמה, לא ראוייה.
ובהתחשב במגבלות הזמן שהוטלו עלי – סעיף 2 לתצהיר – גם לא הוגנת.
17. יש לציין כי הוראתה של הגב’ פרוקצ’יה לא הייתה בגדר “החלטה” שאפשר להגיד עליה שהיא “לא נושא לערעור”, כך שזה – אפילו לשיטתך – גם “התנהגות במסגרת מילוי התפקיד כשופט”, וגם “דרך ניהול המשפט”, כמשמעותם בסעיף 19(א) לחוק הנתל”ש.
18. עד כאן יצאתי, כאמור, מתוך הנחה טנטאטיבית של תום-לב: הוראת-אב”ד למתדיין, שהיא לא מקצועית, לא חכמה, לא ראוייה – וגם לא הוגנת.
19. אבל הנחת תום-הלב אין לה על מה שתסמוך, כי, בסופו-של-דבר, בניגוד למוצהר-מראש ע”י האב”ד, הגב’ פרוקצ’יה, ונתמך בהסכמתם-האילמת של השופטים מרים נאור ויהונתן עדיאל – בפסק-הדין (אותו כתב מר עדיאל, ושתי חברותיו נתנו לו את חתימות-ההסכמה) אין כל זכר לבקשות האלה, ולו ברמז.
וכיוון דקאמר סוף מעשה במחשבה תחילה, על כרחנו אנו למדים כי שלושת השופטים הנכבדים כלל לא התכוונו לקיים את המוצהר על ידם, וממילא גם לא התכוונו לדון בשלוש הבקשות האלה.
ובמלים אחרות:
הם עשו לי מה שהמערער עשה ללקוחותיו, כלשונה של השופטת דליה דורנר, במלים ה-19-18 לסעיף 30, פיסקה רביעית לפסק דינה ב-ע”פ 1075/98, מדינת ישראל נ’ מרדכי אופנהיים, פ”ד נד(1), 303;
הם עשו לי מה שהעותרת עשתה, הלכה למעשה, לרשות המכס, כלשונו של השופט מישאל חשין, בפיסקה השנייה לסעיף 45 לפסק דינו ב-בג”ץ 164/97, קונטרם בע”מ נ’ משרד האוצר-אגף המכס והמע”מ . פ”ד נב(1), 289;
הם עשו לי מה שבלס ידע לעשות, כלשונו של השופט משה בייסקי, בסעיף 18, פיסקה שביעית, לפסק-דינו ב-ע”פ 399/88, דוד בלאס ואח’ נ’ מדינת ישראל ו2 אח’, פ”ד מד(4), 705.
הם עשו לי מה שהשופט אהרן אמינוף עשה לחברותיו נחמה מוניץ וגבריאלה דה-ליאו לוי – לפי גירסתן, המונחת כעת על שולחנך.
ואם זו התנהגות ראוייה – כבר לא ידעתי התנהגות לא-ראוייה מהי.
20. כדי להימנע מהמחלוקת בשאלה מתי התערבות הנתל”ש בהחלטות שיפוטיות היא בחינה “ערעורית” (שאינה בסמכותו) או בחינה “התנהגותית” (שהיא בסמכותו), ומבלי לחזור בי מעמדותי העקרוניות (הידועות לך), אני מדגיש שאני לא מתלונן על כך שיש חסר בפסק-הדין אלא על כך שהשופטים הבטיחו לי מה שלא התכוונו לקיים, ועל כך שנתנו פסק-דין סופי בהשאירם שלוש בקשות פתוחות-לעולמים.
לשם השוואה: נניח שבדנ”א נחמני הנ”ל היו השופטים אומרים לצדדים תטענו גם-וגם, דהיינו גם לעניין הסמכות לקיים את הדיון הנוסף, וגם לעניין גופו, אבל בסוף, בפסק-הדין, לא היה רמז לקיומה של הטענה המקדמית בדבר חוסר הסמכות, נשוא בש”א 1481/96 הנ”ל, אשר הוגשה בעקבות ההסכמה שהושגה ב-בג”ץ 3794/95 הנ”ל: האם, לדעתך, זה תקין? האם זו התנהגות ראוייה? האם אפשר לתת פסק-דין סופי ולהשאיר בתיק בקשות פתוחות?!
21. אכן, ישנן בקשות אשר מאבדות מהאקטואליות שלהן, עם הדיון לגופו-של-עניין, כגון בקשה לדחיית הדיון אשר הגיעה לעיונו של בית המשפט רק עם פתיחת הדיון עצמו, כאשר מבקש-הדחייה כבר נמצא באולם, ואינו עומד על בקשתו (למען הסדר הטוב רצוי, גם במקרה כזה, ליתן החלטה פורמאלית אשר המילה “נתייתר” במרכזה, אבל המחדל הזה הוא מינורי, ואפשר להתייחס אליו כאל “זוטי דברים).
אבל במקרה דנן, משהורתה לי האב”ד לטעון לבקשות יחד עם הטיעון לגופו של עניין, אי-אפשר לומר שהבקשות כבר “לא אקטואליות”.
אציין כי באחת הבקשות שקדמו לבקשה בעניין הזמנת התיקים, אבל באותו העניין, גם את – עדיין כשופטת – דנת בנושא, וראית את הזמנת התיקים כרלוואנטית לדיון (החלטתך, יחד עם כל אשר סביבה, נמצאת גם בתיקכם 341/06/י’/עליון י-ם, הנ”ל).
22. אבל יש כאן דבר נוסף, חמור לא פחות: הזלזול בכבוד נשיא ביהמ”ש העליון, וחוסר-הכבוד להחלטותיו.
כאשר כב’ הנשיא נותן החלטה המעבירה את הבקשה “להחלטת ההרכב”, וההרכב כלל לא דן בה, ראוי לכך אותו ביטוי בו את-עצמך השתמשת במשפט האחרון בסעיף 8 להחלטתך ב-בש”פ 7644/98, חיים אווקי נ’ מדינת ישראל, תק-על 98(4), 774 ,עמ’ 775, ולפחות ב-11 החלטות אחרות, אשר ברובן את כתבת את ההחלטה המשתמשת בביטוי הזה, ורק במיעוטן את היית שותפה פסיבית לביטוי הזה.
והוא הדין גם באשר לחוסר הכבוד להחלטתו של השופט יעקב טירקל, אשר גם בה נותר חלק “להחלטת ההרכב”.
23. כדי למנוע ויכוחים מיותרים אדגיש: אני לא מתיימר לייצג את השופטים ברק וטירקל, או להגן על כבודם, כי הם היו אומרים לא, תודה, לא שמחה ניר הוא אשר יגן על כבודנו, אבל –
ראשית – בחוק הנתל”ש אין מקבילה לסעיף 37(1) הקובע כי נושא לתלונה למבקר המדינה בתפקידו כנציב תלונות הציבור יכול שיהיה “מעשה הפוגע במישרין במתלונן עצמו, או המונע ממנו במישרין טובת הנאה”;
ושנית – במקרה הזה הזלזול והפגיעה בכבוד המחליטים הם גם זלזול ופגיעה בכבוד המבקש, דהיינו בכבודי.
24. כדי למנוע ויכוחים מיותרים אני מוסיף ומציין כי אני לא מזמין אותך לקבוע אם הבקשות היו מוצדקות – אם לאו. מקובל עלי שהם היו רשאים לדחות את הבקשות, כשם שהיו רשאים לקבלן, אבל הם היו חייבים לדון בהן, ולהחליט בהן (ראי שוב, לעיל, את הדוגמה ההיפותטית שארגתי לעיל סביב דנ”א נחמני, וחשבי איך נראה היה הדבר בעיני המשפטן אם באותו תיק היה מקויים דיון מאוחד, ובפסק-הדין לא היה כל זכר למחלוקת על הסמכות – כפי שנעשה בדיון נשוא תלונה זו).
והייתי מרחיק לכת ומוסיף: כיוון דקאמר היילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו – מקל-וחומר אמורים הדברים כאשר יילכון שלושה – או אחד-עשר – יחדיו.
והמסקנה הלוגית – וממילא גם המשפטית – היא שבהימנעותם המשותפת של כל שלושת הנילונים מלדון ולהחליט בבקשותי הייתה חבירה-יחד כדי להרע לי (ואני לא משתמש במונח הפובליציסטי “קנוניה” כי כבר נפגשנו בנושא הזה (ראי להלן), ואת גילית את דעתך שה”ביטוי” הזה אינו מקובל עלייך, אבל אם נשתמש בלשונו של המחוקק נאמר שמבחינה משפטית יש כאן מעשה כגון זה העומד ביסודם של הסעיפים 499 ו-500 לחוק העונשין, תשל”ז-1977).
25. בפסק-דינך ב-על”ע 8838/00, עו”ד שמחה ניר נ’ הועד המחוזי, לשכת עורכי-הדין, פ”ד נו(2), 169, אמרת (ההדגשות שלי):
“הדברים שנכתבו על ידי המערער מטיחים אשמה בעלת קונוטציה פלילית ובלתי מוסרית בבתי המשפט לתעבורה ובשופטיהם ומאשימים אותם בקנוניה. משמעותה של קנוניה היא “הסכם חשאי שנעשה כדי להערים על מישהו, עשיית “יד אחת” (המילון החדש מאת אברהם אבן שושן), “התקשרות משותפת חשאית כדי להערים על מישהו” (אוצר הלשון העברית לתקופותיה השונות, מאת יעקב כנעני), וכן “התקשרות לעושת דבר ברמאות… ערמומיות של יד אחת, מחשבה, רמיזה ומזימה” (מילון עברי מאת יהודה גור). ואם לא די במשמעות הביטוי במילונים הרי שניסיון החיים מלמד כי השימוש בביטוי זה בחיי היומיום הוא בעל קונוטציה שלילית, פלילית או בלתי מוסרית או בלתי הוגנת. האמירות לפיהן מגמת אותה קנוניה היא ל”כופף” את הנאשמים ולגרום להם להודות וכך “להוציא ממך את ההכרזה המפורסמת… מודה אני לפניך”, מהוות התבטאויות שיש בהן זילות בית משפט וככאלה מהוות הן עבירה על הוראות חוק בהן הורשע המערער”.
אומר מייד: באשר לקונוטציה הפלילית – את אמרת, לא אני.
ואמשיך: העובדות המפורטות בתלונתי זו הינן חמורות שבעתיים מהעובדות נשוא פסק-דינך זה, ואינן כבר בגדר “קונוטציה” אלא אמירה עובדתית מפורשת, יחד עם מסקנה משפטית בלתי-נמנעת, ועל כן, אם את נאמנה לשיטתך-דאז, את צריכה לקיים את מצוות סעיף 22(ד) לחוק הנתל”ש, אשר זה לשונו:
(ד) העלה בירור התלונה חשש למעשה פלילי, יביא הנציב את הענין לידיעת היועץ המשפטי לממשלה, וכן לידיעת השר והנשיא; העלה בירור התלונה חשש לעבירה משמעתית יביא הנציב את הענין לידיעת השר והנשיא ורשאי הוא להמליץ לשר על הגשת קובלנה לבית הדין המשמעתי לשופטים,
ו”לרוץ” עם זה גם אל היועץ המשפטי וגם אל שר המשפטים ונשיא ביהמ”ש העליון.
וכדי שלא תהיינה אי-הבנות באשר ל”הטחת אשמה”, באשר ל”סגנון” או באשר ל”ביטויים” אשר כשרותם עשוייה להיות שנוייה-במחלוקה, אני מבקש להבהיר: בעניין הזה אני מביע שום דיעה משלי. אני רק מחבר את העובדות (ולעניין זה די לי בעובדה ששלוש הבקשות עדיין פתוחות, בלי שאף אחד משלושת הנילונים לא מצא לנכון לדון בהן, ושאר העובדות הן ל”חיזוק”) עם הפסוק התנ”כי אותו אזכרתי לעיל, ועם דעתך המשפטית, אותה הבעת ב-על”ע 8838/00 הנ”ל (ואני סמוך ובטוח שאת עדיין מחזיקה בדעתך זו).
26. תלונתי זו היא, איפוא, על אלה:
· על כך שהנילונים סירבו לקיים דיון נפרד, ומקדמי, בשלוש הבקשות הפתוחות, סירוב שהוא, כאמור, לא מקצועי, לא חכם, לא ראוי – ובאילוצי-הזמן שהוקצב לי – גם לא הוגן (ראי שוב, לעיל, את הדוגמה ההיפותטית שארגתי לעיל סביב דנ”א נחמני, וחשבי איך היית מגיבה לו, בישיבת שופטי ההרכב, היה אחד השופטים מציע לאחד את הדיון – כפי שנעשה בדיון נשוא תלונה זו).
· על כך שהנילונים “סגרו” את התיק (צבר התיקים) בהשאירם שלוש בקשות פתוחות;
· על כך שהנילונים – כדי להפיס את דעתי, ולמנוע דיון נפרד בשאלה אם לקיים דיון נפרד – הצהירו כי הם ייתייחסו לבקשות בגוף פסק-הדין, כאשר כבר בזמן ההצהרה לא הייתה להם כל כוונה לעשות כן (ולחלופין: הם התכחשו להצהרתם).
· על כך שהנילונים התייחסו בזלזול ובחוסר-כבוד להחלטת כב’ הנשיא, להחלטת כב’ השופט טירקל, וממילא גם לבקשותי.
· על כך שהנילונים חברו-יחדיו לכל האמור, כאשר לגבי ראשית הדברים (ההבטחה) הגב’ פרוקצ’יה היא הנילונה העיקרית, והשאר שותפים-בשתיקה, ואילו לגבי סיומם (הפרתה של ההבטחה) הנילון העיקרי הוא מר עדיאל, והשאר שותפות-בשתיקה.
27. אבקש, איפוא, להסיק נגד הנילונים את מלוא המסקנות המתבקשות מחוק הנתל”ש.
בכבוד רב,
שמחה ניר, עו”ד
מצורף: העתק התצהיר
העתק העתק
תצהיר
אנחנו הח”מ, שמחה ניר, עו”ד, לאחר שהוזהרתי כי עלי לומר את האמת, וכי יהיו צפויים לי העונשים הקבועים בחוק אם לא אעשה כן, מצהיר/ה:
1. המסמך הנושא את הכותרת “פרוטוקול” בתיק על”ע 4743/02 ושאר התיקים אשר נדונו יחד איתו (להלן, יחד – “התיק”) אינו משקף את הדיון, כפי שהתרחש.
2. עם פתיחת הדיון הודיעה אם בית הדין כי לכל אחד מהצדדים יש חצי שעה לטעון.
3. אני ביקשתי לדון קודם בבקשות הטרומיות והאחרות אשר הגשתי לבית המשפט, אולם אם בית הדין הורתה לי לטעון לכל הבקשות יחד עם הטיעון לגופו של עניין, והוסיפה כי בפסק-הדין יתייחס בית המשפט גם לבקשות עצמן.
4. בעמ’ 5, הרשום כתחילת דבריו של עו”ד ויצמן – מוטעה:
מהרישום הזה עולה כאילו הפסקתי את הטיעון כאשר לא היה לי עוד מה להגיד, ועו”ד ויצמן החל לטעון “כבדרך הטבע”, אך לא כך הווה.
בנקודה מה כאילו מסתיימים דברי הופסקתי ע”י אם בית הדין, אשר החלה לשאול את עו”ד וייצמן שאלות באשר להרשעותי הקודמות.
אני אמרתי כי עדיין לא סיימתי את טיעוני, ואני אתייחס גם לעניין הזה.
תשובת אם בית הדין: אחרי כן תוכל לענות לטענותיו של עו”ד ויצמן, וגם להשלים את טענותיך.
הטיעון של עו”ד ויצמן לא היה רציף, כפי שנחזה ברישום, אלא דיאלוג מתמשך בין בית המשפט לבין עו”ד ויצמן.
גם סיום דברי, בעמוד האחרון, לא היה משום שנגמר לי הטיעון, אלא משום שהופסקתי ע”י אם בית הדין, למרות שעמדתי על כך שטרם סיימתי את טענותי.
5. אני לא מסוגל לשחזר מהזיכרון את כל אשר טענתי, ואתן כאן מספר דוגמאות, שעליהן אני יכול להעיד פוזיטיבית:
א. בעמ’ 2, פיסקה שנייה, שורה שנייה: במקום “71” צ”ל “61”;
ב. שם, שורה שלישית-רביעית: במקום ” חיים משגב מאשים את בית המשפט העליון בקומבינה עם מי לא”, צ”ל “חיים משגב מאשים את בית המשפט העליון בקומבינה פוליטית עם הפרקליטות, המשטרה, השמאל הפוליטי, העיתונות, ועם מי לא”;
ג. בתחילת הפיסקה השלישית, שם: לא אמרתי “המישורים הבכירים” (אני אפילו לא יודע מה זה);
ד. בשורה השביעית, שם, שם: לא אמרתי “שורט להם כל הזמן את הצבע”, אלא “שרק שורט להם את הצבע”;
ה. בשורה השלישית מלמטה, שם: לא אמרתי “להתמסד” אלא “להתמסר”, וכל האמירה שם רחוקה גם היא מלשקף את מה שאמרתי.
6. ואלה רק דוגמאות המשקפות את עילגותו של ה”פרוטוקול” הזה.
שמחה ניר, עו”ד
אני הח”מ, …………………………………………, עו”ד, מאשר כי היום, 2.2006 . ….., הופיע בפני שמחה ניר, עו”ד, המוכר לי אישית, ולאחר שהזהרתיו כי עליו לומר את האמת, וכי יהיו צפויים לו העונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן, אישר את נכונות הצהרתו, וחתם עליה בפני.
………………………………….., עו”ד
מבוא: הגיע הזמן לטפל בשלושתם יחד – איילה פרוקצ’יה מרים נאור ויהונתן עדיאל
תלונה מס’ 1: התנהגות לא-ראוייה של השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל: התעלמות מבקשות תלויות-ועומדות ומהחלטת כב’ הנשיא ושופט נוסף (אתה נמצא כאן);
תלונה מס’ 3: השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל מנהלים משפט ללא פרוטוקול;
תלונה מס’ 4: השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל: כתיבת פסק-דין בלי לקרוא את התיק כראוי;
תלונה מס’ 5: השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל, והתרגיל על שם השופט אפרים דורון;
תלונה מס’ 6: השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל: התנהגות לא מנומסת, משפילה, מבזה ופוגעת.