הגיע הזמן לטפל בשלושתם יחד – איילה פרוקצ’יה מרים נאור ויהונתן עדיאל: סדרת תלונות לטובה-למי שטרסברג-כהן

עד כה עסקנו בעיקר ביהונתן הקשקשן, כאשר המטרה היא למנוע את קידומו למינוי-קבע בבית המשפט העליון, אבל שתי חברותיו, אשר נתנו את חתימות ה”אני מסכימה” עשו את עצמן שותפות-לדבר-עבירה, והחטא הגדול ביותר הוא של חברתו איילה פרוקצ’יה, אשר, כאם-בית-הדין, גם “ניווטה” את ההליך הזה, וגם “מינתה” את ה-L-DRIVER הזה לכתוב את פסק-הדין.

הקדמה

שלושת השופטים אשר דנו בערעורי (על”ע 4743/02) נתנו – אחרי דיון שהוא פארסה אומללה, כפי שנראה בהמשך – פסק-דין המשתרע על 43 עמודים, והוא לוקה בכל הלקויות האפשריות והבלתי-אפשריות.

שתי הלקויות הבולטות ביותר הן אלה אשר באו לידי ביטוי במאמרי הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף – עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל (הדגש כאן הוא על הישרא-בלוף) ועל אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות, אבל אפשר לומר בוודאות כמעט מוחלטת שאין לקות מאלה שמערכת המשפט שלנו “נתברכה” בהן שלא נמצאה גם בהליך הזה.

לבושתי אומר ואגלה כי אגב ניתוחו של ההליך הזה (אם בכלל אפשר לקרוא לו “הליך”) עליתי על שתי תופעות להן לא הייתי מודע, ונזקקתי ל-40 (ארבעים!) שנים של ביקורת כירורגית על ה”מערכת” כדי לתפוס מה השופטים האלה עושים לנו.

התופעה האחת היא הקשקשנות של השופטים, נושא אשר מעצם טיבו וטבעו אינו יכול, כשלעצמו, להיות נושא לתלונה אל הנציבה – לפחות לא לפי הגדרתה את סמכויותיה-היא.

התופעה השנייה היא התרגיל על שם אפרים דורון, נושא אשר בהחלט יכול להוות נושא לתלונה, אלא שהממונה על הטיפול בדברים האלה, הייתה בעצמה, כשופטת, שותפה לתרגיל הזה, ובעת כתיבתם של הדברים האלה עדיין לא ברור איך היא תתייחס לתרגיל הזה.

עד כה עסקנו בעיקר ביהונתן הקשקשן, כאשר המטרה היא למנוע את קידומו למינוי-קבע בבית המשפט העליון, והמזל שלנו – וגם שלו – היה בכך שהוא כתב את פסק-הדין, גם במקרה שלי וגם במקרה של עו”ד רפאל שטוב והוא לא יכול לתת כל מיני תירוצים לחתימת ה”אני מסכים” שלא הייתה.

אבל שתי חברותיו, אשר נתנו את חתימות ה”אני מסכימה” עשו את עצמן שותפות-לדבר-עבירה, והחטא הגדול ביותר הוא של חברתו איילה פרוקצ’יה, אשר, בתור אם-בית-הדין, גם ניווטה את ההליך הזה, וגם מינתה את ה-L-DRIVER הזה לכתוב את פסק-הדין.

יצויין כי פרוקצ’יה הייתה אם-בית הדין גם בפרשת , והיא הייתה שותפה מלאה לאחריות על הפליפ-פלופ שעברה ההלכה שנפסקה בפרשת שטוב בפרשה שלי, הכל כפי שתיארתי בתלונה לנציבה על השופט יהונתן עדיאל: גם מושחת, גם טיפש, גם נלעג

דא עקא שתלונות לפי חוק הנתל”ש ניתן להגיש רק תוך שנה, ולכן נאלצתי לעשות אתנחתא – זמנית, כמובן – בסאגת יהונתן הקשקשן, ולרכז את הכוחות על מנת להתלונן נגד כל ההרכב.

זה פרי עמלי:

תלונה מס’ 1:    התנהגות לא-ראוייה של השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל: התעלמות מבקשות תלויות-ועומדות ומהחלטת כב’ הנשיא ושופט נוסף;

תלונה מס’ 2:    השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל: הגבלה בלתי סבירה של זמן הטיעון – חצי שעה לערעורים על שמונה תיקים, אשר כללו עשרה פרטי-אישום: שלוש דקות טיעון לכל פרט-אישום;

תלונה מס’ 3:    השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל מנהלים משפט ללא פרוטוקול;

תלונה מס’ 4:    השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל: כתיבת פסק-דין בלי לקרוא את התיק כראוי;

תלונה מס’ 5:    השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל, והתרגיל על שם השופט אפרים דורון;

תלונה מס’ 6:    השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל: התנהגות לא מנומסת, משפילה, מבזה ופוגעת.

מדוע פיצלתי את מה שהיה לי לשש תלונות נפרדות? ההסבר לכך נמצא בפרק המבוא לכל תלונה (והוא זהה בכל התלונות).

ואגב, בתלונות האלה יישמתי לראשונה את הפטנט הייחודי הזה: היאך משתיקין את כוהני ה”סגנון“?

קריאה נעימה!!!