האם להעמיד לדין שופטי בג”ץ על פסיקה מוטה-פוליטית? על עתירה לבג”ץ ללא שיעורי-בית, ועל פס”ד בג”ץ בעניין זה, שניתן במצפון רע

מה שניתן להבין מהצגת-הדברים על ידי הבג”ץ עצמו הוא שהעותר השתמש בתוכנו של פסק-הדין בעניין אריאל שרון וגלעד שרון כראייה – ורק כראייה! – לעירובם של שיקולים פוליטיים במלאכה השיפוטית, אבל השופטים מציגים זאת כאיללללו זה “ערעור” על פסק-הדין עצמו, ובכך הם מטעים את הציבור. בתקשורת קוראים לכך “ספין” – תרגיל של הסחת-דעת.

האזרח משה יואב עציון עתר לבג”ץ, כאשר עיקר מבוקשו – ככל שניתן ללמוד מפסק-הדין – הוא:

להורות למשטרת ישראל לפתוח בחקירה פלילית נגד ששת שופטי בית המשפט העליון, שנמנו עם דעת הרוב בבג”ץ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד נט(1) 199. בפסק הדין נדחו שלוש עתירות שהופנו נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה, שלא להעמיד לדין את ראש הממשלה אריאל שרון ואת בנו גלעד בעבירה של לקיחת שוחד. העותר סבור כי פסק הדין היה בלתי סביר באופן קיצוני וכי הסיבה לדחיית העתירות הייתה פוליטית, “על מנת לאפשר את מה שזכה לכינוי ‘תוכנית ההתנתקות'”.

(ההדגשה – לא במקור).

אכן זה יכול היה להיות “קייס” מעניין מאוד. מעניין מבחינת האם רשאים שופטים במערכת-משפט המתהדרת בא-פוליטיות לפסוק את הדין לאור שיקולים פוליטיים, אבל מעניין עוד יותר – הרבה יותר – מבחינת איך יתפתלו השופטים, יתחמקו ויתחכמו, כדי לחמוק מדיון בשאלה שהוצגה להם, וכדי להגן על חבריהם-לעבודה, וכדי לאפשר גם להם, בעתיד, לתת פסקי-דין מוטים-פוליטית.

אלא שכדי להגיע לכך צריך לבוא לבית המשפט עם שיעורי-בית מוכנים כהלכה, כדי שלא לתת לשופטים הזדמנות לגיטימית לחמוק מהדיון בטעמים טכניים.

זה פסק-הדין:

השופט ד’ חשין:

           בעתירה זו מתבקש בית המשפט להורות למשטרת ישראל לפתוח בחקירה פלילית נגד ששת שופטי בית המשפט העליון, שנמנו עם דעת הרוב בבג”ץ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד נט(1) 199. בפסק הדין נדחו שלוש עתירות שהופנו נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה, שלא להעמיד לדין את ראש הממשלה אריאל שרון ואת בנו גלעד בעבירה של לקיחת שוחד. העותר סבור כי פסק הדין היה בלתי סביר באופן קיצוני וכי הסיבה לדחיית העתירות הייתה פוליטית, “על מנת לאפשר את מה שזכה לכינוי ‘תוכנית ההתנתקות'”. ביסוס לטענתו מוצא העותר בנימוקי פסק הדין עצמו (סעיפים 1, 3-8 לעתירתו). יוער, כי חוות הדעת שאליה שב ומפנה העותר נכתבה על ידי המשנה לנשיא מצא, ולא על ידי הנשיא ברק, כנטען בעתירה. בנוסף, מצביע העותר על נקודות שלטענתו לא הובאו בחשבון בפסק הדין, או שלא ניתן להן משקל מספיק (סעיפים 2, 9 ו-10 לעתירה). כן מוצא הוא ביסוס לטענתו במובאה מתוך ראיון (בעיתון “הארץ”) עם השופט (בדימוס) מ’ חשין, שהיה בדעת המיעוט בפסק הדין.

           לעתירתו צירף העותר העתקים של תלונתו, באותו עניין, לנציבת תלונות הציבור על השופטים ושל תשובתה אליו, שבה דחתה את תלונתו. מתוך העתירה אין עולה כי העותר פנה למשיבים האחרים.

           דין העתירה להידחות על הסף.

           בעתירתו תוקף העותר את פסק הדין. אולם לא ברור האם הוא תוקף גם את החלטת הנציבה, ואולי, כמשתמע מהסעד שאותו הוא מבקש, תוקף הוא החלטה כלשהי של גורמי האכיפה שלא לפתוח בחקירה. כך או אחרת, נימוקי העתירה אינם מגלים עילה להתערבות של בית משפט זה. אשר לפסק הדין – הלכה היא כי אין בג”ץ יושב כערכאת ערעור על החלטות של בתי משפט, ודאי לא של בית המשפט העליון עצמו (ראו, למשל, בג”ץ 3481/02 קריב נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(6) 869, בעמ’ 873; בג”ץ 4970/05 אפל נ’ כבוד נשיאת בית משפט השלום בתל אביב, פורסם בנבו, פסקה 5). באשר להחלטה שלא לפתוח בהליכים הפליליים – כלל לא ברור האם הייתה החלטה כזו. לא זו בלבד שהעותר לא צירף מסמך כלשהו בעניין, אף לא נטען בעתירה כי הייתה החלטה של מי מגורמי האכיפה בעניין זה. מכל מקום, העתירה אינה מגלה כל עילה לפתיחת חקירה בעניין. ובאשר להחלטת הנציבה, שצורפה אף היא כמשיבה לעתירה זו, הרי שהחוק מורה כי “לא ייזקק בית המשפט לבקשת סעד נגד החלטותיו וממצאיו של נציב תלונות הציבור בענין תלונה” (סעיף 24(ג) לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, תשס”ב-2002).

           העתירה נדחית.

           ניתן היום, י”ז בתמוז תשס”ו (13.7.2006).

ש ו פ ט                              ש ו פ ט ת                              ש ו פ ט

פסקת הנימוקים של פסק-הדין (המתחילה ב”בעתירתו תוקף העותר …”) היא בת 178 מלים. הורד ממנה את המשפט האחרון הדן בחסינות של החלטות הנציבה, ואת האסמכתאות שבסוגריים, קיבלת “משקל לאחר סינון” של 113 מלים בלבד.

במעט שנותר יש לנו פעמיים “לא ברור”, ולי לא ברור – ממש לא ברור – מה “לא ברור” לשופטים, כאשר פסק-הדין עצמו פותח במלים: “בעתירה זו מתבקש בית המשפט להורות למשטרת ישראל לפתוח בחקירה פלילית נגד ששת שופטי בית המשפט העליון, שנמנו עם דעת הרוב בבג”ץ 5675/04 …”.

בקיצור – פסק-דין “חפיפי”, אשר לא מגלה לנו את כל האמת על העתירה, ואינו חושף את עצמו לביקורת הציבור.

יחד עם זאת, ייתכן שהעותר, אשר לא היה מיוצג, הגיש את עתירתו בלי שהכין כראוי את שיעורי-הבית שלו. ייתכן מאוד שהוא רץ לבג”ץ בלי לפנות קודם למשטרה ו/או ליועץ המשפטי לממשלה (כגורמי-האכיפה הפלילית) או לשר המשפטים (כממונה על הליכי המשמעת של השופטים) ולחכות לתשובתם, ואם כך עשה – שופטי הבג”ץ לא נזקקו לשום דבר חריג, מבחינתם, כדי לדחות את העתירה, כשם שהיו דוחים כל עתירה אחרת.

מה שניתן להבין מהצגת-הדברים על ידי הבג”ץ עצמו הוא שהעותר השתמש בתוכנו של פסק-הדין בעניין אריאל שרון וגלעד שרון כראייה – ורק כראייה! – לעירובם של שיקולים פוליטיים במלאכה השיפוטית, אבל השופטים מציגים זאת כאיללללו זה “ערעור” על פסק-הדין עצמו, ובכך הם מטעים את הציבור. בתקשורת קוראים לכך “ספין” – תרגיל של הסחת-דעת.

ובקיצור: יכול להיות שפסק-הדין הוא “נכון”, טכנית, אבל גם פסק-דין נכון צריך להינתן במצפון נקי, ומפסק-הדין הזה נראה שהוא ניתן במצפון רע.

ולסיום – שתי הערות:

האחת – הרשימה הזאת נכתבה מבלי שהיה לפני נוסחה של העתירה, ונאלצתי להסיק את המסקנות מתוך מה שיש לי, דהיינו מתוך פסק-הדין, וייתכן שבכך גרמתי עוול או לשופטים או לעותר. תחושת-הבטן שלי היא שהאפשרות השנייה היא הנכונה, ואני פונה בזאת אל העותר, כדי שימציא לנו את נוסח עתירתו.

השנייה – בסוף פסה”ד מזכיר בית המשפט את הוראת החוק לפיה “לא ייזקק בית המשפט לבקשת סעד נגד החלטותיו וממצאיו של נציב תלונות הציבור בענין תלונה”, אולם הנושא הזה מורכב מכדי שניתן יהיה לסכמו במשפט אחד סתמי, כפי שנעשה כאן.

שאלה דומה התעוררה באנגליה לפני כמעט 40 שנה, בפרשת Anisminic. לשם חלוקת כספי הפיצויים ששולמו על נזקי מערכת סיני, 1956 (שגם האנגלים והצרפתים היו מעורבים בה, למי שלא זוכר), הוקמה שם ועדה סטטוטורית, אשר זה היה תפקידה, וכדי למנוע הליכי ערר אינסופיים נקבע בחוק כי החלטותיה של הוועדה “shall not be questioned in any court of law”.

אבל דעת הרוב בבית הלורדים הייתה שאם ההחלטה ניתנה בניגוד לעקרונות מסויימים (עקרונות הצדק הטבעי, למשל) הרי שאין היא בגדר “החלטה”, וממילא ניתן לתקוף אותה בבית המשפט.

עד כמה ניתן להחיל את הלכת Anisminic על חוק הנתל”ש ועל המקרה המסויים הזה, ומה הסבירות ששופטינו היקרים יסכימו להחיל אותה כאשר הדבר פוגע באינטרסים שלהם – זו שאלה נפרדת.

המלצת היום: עוד דוגמה של פסק-דין במצפון רע.