ציטוט: “לא הייתה שם איזו פרובוקאציה, אפילו לא מילולית…” (פרשננו עפק שלח)
אליבא דעפר שלח, לו הייתה שם פרובוקאציה, אפילו מילולית, מעשה הנגיחה של זידאן הקטן היה לגיטימי.

 כלומר, האלימות מותרת כאשר היא פועל יוצא של פרובוקאציה…

 לא רק עפר שלח, אלא גם מרבית הפרשנים, המראיינים והמרואיינים בתקשורת – כולם גינו מחד את מעשה הנגיחה של זידאן בחזהו של השחקן האיטלקי, ביכו את זידאן, ובד בבד, מאידך, גם גילו הבנה תמוהה לנסיבות המקרה; “עייפות”, “איבוד שליטה רגעי”, “אנושיות”, “הגם שהשחקן הננגח ידוע כשחקן לא הוגן, אלים ונטול רוח ספורטיבית”.

 במילים אחרות: השרץ מוכשר!

אז מה עדיף? להיות זידאן, הנערץ, העשיר, הלאומי – או להיות אלמוני, אך בעל דרך ארץ וחכמה? בעניין זה מופנה קורא אל דברי שלמה המלך בספר “קהלת” – “טוב ילד מסכן וחכם, ממלך זקן וכסיל, אשר לא ידע להיזהר עוד” (קהלת ד’ 13).

טיפשותו של זידאן

אין צורך להכביר במילים. הכל כבר נאמר בעניין זה ואולי אפילו יש מקום להודות לספורטאי הקטן על שהוא חשף את “אופיו” של משחק הכדורגל, על שחקניו, אוהדיו ומפרשיו, ואפשר לנו ובעיקר לילדינו, להתפכח מן ההערצה העיוורת לשחקן כמותו.

הכותבת היא אימא לשחקן כדורגל