טל מארחת את קימקא: צפצופם של בתי המשפט על החוק, והעונשים המגוחכים על אלימות במשפחה – מאיכן זה מתחיל?
טל מארחת את קימקא: צפצופם של בתי המשפט על החוק, והעונשים המגוחכים על אלימות במשפחה – מאיכן זה מתחיל?
|
ייתכן שנעמו לה
דיון בכנסת בנושא “עבירות מין במשפחה – התייחסות בתי המשפט”. עיקר הטענות נגד בתי המשפט היה שהם גוזרים עונשים קלים מדי על עבירות כאלה, ומאשרים עיסקות טיעון מגוחכות. אבל הכלים שלובים המה, ומי שעוצם עיניו להפקרות בבתי המשפט לתעבורה – מקבל את הריקושטים בבית המשפט המחוזי, בעבירות מין במשפחה. תשובה למקטרים.
טל מארחת את קימקא:
צפצופם של בתי המשפט על החוק והעונשים המגוחכים על אלימות במשפחה – מאיכן זה מתחיל?
ביום 4.7.2006 התקיים בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת דיון בנושא “עבירות מין במשפחה – התייחסות בתי המשפט”. עיקר הטענות נגד בתי המשפט היה שהם גוזרים עונשים קלים מדי על עבירות כאלה, ומאשרים עיסקות טיעון מגוחכות. אף אחד לא נתן את דעתו לכך שהכלים שלובים המה, ומי שעוצם עיניו להפקרות בבתי המשפט לתעבורה – מקבל את הריקושטים בבית המשפט המחוזי, בעבירות מין במשפחה. תשובה למתווכחים. תשובה למקטרים.
שמחה ניר, עו”ד
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, 9.7.2006
לכבוד
חה”כ מנחם בן ששון חה”כ זהבה גלאון הד”ר יצחק קדמן
יו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט הכנסת מנכ”ל המועצה הלאומית
הכנסת ירושלים לשלום הילד
ירושלים ירושלים
נכבדי,
הנדון: צפצופם של בתי המשפט על החוק והעונשים המגוחכים על אלימות במשפחה –
מאיכן זה מתחיל?
בהמשך לדברים שנאמרו בישיבה של ועדת החוקה, חוק ומשפט, 4.7.2006, על יחסם של בתי המשפט לעבירות של אלימות במשפחה.
חה”כ גלאון אומרת שבתיהמ”ש “מצפצפים על החוק”, והד”ר קדמן מבכה על העונשים המגוחכים המוטלים על עבירות של אלימות במשפחה, אבל שום דבר לא צומח בחלל הריק.
הכל מתחיל בחצר האחורית של מערכת המשפט – בבתיהמ”ש לתעבורה, שהם בית היוצר, בית הגידול וה-test-bench של כל התחלואים של בתי המשפט.
כאשר אתה בא לבית המשפט לתעבורה, חדור אמונה בצדקתך ובטחון ביכולתך לשכנע את השופט – שופט-צדק, איך לא – בצדקתך, אבל “מתקפל” (“כבוד השופט, אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה, מודה אני לפניך“) למשמע ה”נדחה להוכחות” – אתה אכן חוסך הפסד של יום עבודה (לרוב יותר, במקרים רבים – הרבה יותר) אבל, כדאמרינן, אין ארוחות-חינם, ואת המחיר אתה משלם בבית המשפט המחוזי, בתיקים של עבירות מין ואלימות – בין במשפחה, בין מחוצה לה, בין כלפי ילדים – בין בכלל.
כי הכלים שלובים המה.
כאשר שופט-התעבורה מכופף לך את היד כדי שתודה באשמה, הוא לא עושה זאת כדי להגדיל ולהאדיר את הבטיחות בדרכים – אלא כדי לעשות לעצמו חיים קלים. לפעמים, אגב, הוא יכופף את היד גם לתובע, כדי להפיק עיסקת-טיעון אשר תרצה את שניהם – וגם תעשה לו, לשופט, חיים קלים – אבל לרוב זה מיותר, כי גם התובע רוצה חיים קלים לעצמו, אבל אם תמתח ביקורת על הנעשה בבתיהמ”ש לתעבורה: לא יתווכחו אתך על תוכן דבריך, אבל ישתיקו אותך בנימוקים שקריים על ה”סגנון” שלך.
וזה מביא אותנו אל ההיבט השני של תחלואי ה”מערכת”: השתקתה של כל ביקורת על תיפקודם, יושרם ויושרתם של השופטים. היום, אחרי פרשת אמינוף-מוניץ-דה-ליאו-לוי, זה כבר לא יקרה, אבל אתמול, אם היית אומר על שופטים שהם חותמים “אני מסכים” בלי לקרוא על מה הם מסכימים, היו מתריסין כנגדך “באיזה סגנון אדוני מדבר!!!”…
ככה זה אצלם: אם הביקורת שלך קולעת אל לב-הקונסנסוס, הם לא יעזו לומר לך דבר, אבל כל עוד הדברים אינם מוסכמים על הכל – ה”סגנון” שלך הוא “בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן” (למרות שהסגנון הוא אותו הסגנון!).
וזאת הבעייה, שהציבור הרחב עוד לא הפנים שמערכת המשפט מלאה חלאות-אדם – אהרן אמינוף הוא רק “דגימת אקראי” מהם – אשר היום מענישים פי 10 מי ש”מעז” לכפור באשמתו בביהמ”ש לתעבורה, ומחר מקלים פי 10 למי ש”מתרצה” ומודה באשמה של תקיפה מינית של בתו הקטנה (אשר, כידוע, מעשים כאלה “נועמים” לה).
כתואנה לסתימת-הפיות הם מקשקשים על הצורך לשמור על “אמון הציבור בבתי המשפט”, אבל גם זה שקר: הם פוחדים פחד-מוות מעודף של “אמון הציבור”, כי אמון רב של הציבור מעמיס עליהם יותר כפירות-באשמה, יותר תביעות אזרחיות, יותר ערעורים (פליליים ואזרחיים) ויותר עתירות לבג”ץ. לכן הם ימשיכו לדבר גבוהה-גבוהה על “אמון הציבור”, אבל יעשו את הכל כדי שתצא מבית המשפט לא רק מוכה וחבול – אלא גם נעלב ומושפל.
לכן הם גם ימשיכו לקשקש וליילל – כפי שתיארה אחת הדוברות האחרונות בישיבה – ולמתוח בהחלטתם ביקורת קטלנית על הפרקליטות ועל העיסקה המגוחכת שסגרה עם הנאשם, אבל בשורה התחתונה הם יאשרו אותה – וירוצו אל חוף הים.
אכן, לכל אחד מאיתנו ישנה חלקת אלוהים הקטנה שלו: האחד ידרוש תוספת משאבים למלחמה בקטל בדרכים, השני – למלחמה בפשיעה המאורגנת, והשלישי – למלחמה בעבירות המין והאלימות במשפחה, אבל אין כל טעם במאביקים פנימיים על “חלוקת העוגה” כאשר העוגה עצמה לא קיימת.
צריך להעניק למערכת המשפט טיפול “מערכתי” – ורק אחר-כך לריב על חלוקת השלל.
וזה מביא אותי אל הצעת החוק של חה”כ גלאון לביטול סעיף ה”זילות” שבחוק העונשין. המציעה אומרת לי כי “הממשלה מתנגדת”, אבל, עם כל הכבוד, זה לא עניין שלטוני, ולממשלה לא צריך להיות say בנושא.
על עבירת הזילות נאמר באנגליה, ערש הולדתה, עוד במאה ה-19, שהיא “מיושנת” (obsolete), ושהיא מתאימה ל-coloured populations in the overseas colonies (משהו מקביל ל”ערביי השטחים” אצלנו), אבל כל עוד היא קיימת אצלנו בספר החוקים לא תהיה ביקורת אמיתית על בתי המשפט ועל השופטים, וכל מה שיהיה לנו לעשות זה להמשיך ולקטר בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. אני רחוק מלזלזל בוועדה הזאת, ובמוסדות הכנסת בכלל, אבל כשם שהציבור לא יכול בלי הגיבוי של נציגיו, כך גם הנציגים לא יכולים בלי הגיבוי של הציבור.
בברכה,
שמחה ניר, עו”ד
העתק: חברי ועדת החוקה, חוק ומשפט
