המינוי החדש הינו יוזמה משותפת של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ושר המשפטים, חיים רמון, שני פוליטיקאים ערמומיים ואופורטוניסטים שמובילים את הממשלה ומחפשים ללא הרף דרכים להגן על עצמם ועל ממשלתם מידי שלטון החוק שמעולם הם לא סגדו לו.

חברם הקרוב המשותף, השר לשעבר הרב אריה דרעי, ששילם פעם במאסר בגין עבירות פליליות שביצע וזכה באותה תקופה לתמיכתם ולהזדהותם, משמש להם מאז דוגמן בית, ולא אצא מכלי אם ייחשף שהוא משמש יועץ סתרים שלהם.

בר-און לא נבחר באקראי לתפקיד אחראי ורגיש זה – שמצריך נאמנות עיוורת לשולחיו. מאז שבר-און הכיר את אולמרט, בשנות ה- 80′, כאשר כיהן כיו”ר הנהלת בית”ר ירושלים וכחבר הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, הוא הפך להיות שפוט של אולמרט, וביצע עבורו עבודות שירות גלויות וסמויות ויצא נשכר מכך.

לאולמרט ובר-און יש כמה קווי משותפים: שניהם משפטנים בעלי ממון, חסרי מעצורים, בעלי פה גדול – שאינם חוששים לתקוף, ללא רחמים, את יריביהם הפוליטיים והאישיים, נהנתנים, חובבי סיגרים המעידים, כביכול, על סטטוס חברתי.

בשנת 1996, בתקופת כהונת של נתניהו כראש הממשלה, נעשה תרגיל ציני ומסריח להשתלט על שלטון החוק באמצעות מינויו של בר-און ליועץ המשפטי לממשלה – המשמש גם כתובע הכללי במדינה, וקובע גורלות של אישי ציבור לשבט או לחסד.

שני השותפים הפעילים לתרגיל היו שר המשפטים דאז, צחי הנגבי, שמאז ומתמיד בז לשלטון החוק והיה חייב לבר-און מאז שהיה מתמחה במשרד הפרקליטים שלו, והשר אריה דרעי, שצפה לתמורה משמעותית מבר-און שהיה מקורב אליו בצורת עסקת טיעון נוחה במשפטו התלוי ועומד.

נתניהו, שגילה בתפקידו תמימות ואטימות (לסירוגין), הסכים לאכול את ה”תבשיל” המוכן שהכינו לו הנגבי ודרעי, ונתן את ידו למינוי של פרקליט חסר הניסיון ומוניטין לתפקיד המשפטי המרכזי במדינה. נתניהו טען, מאוחר יותר, כי לא היה בסוד השיקולים שהולידו את המינוי המוזר. המינוי עורר אז ביקורת ציבורית נוקבת של הקהילה המשפטית, שהעצימה אחרי שהועלה חשד כי מאחורי הקלעים של מינוי בר-און, היתה עסקה פוליטית צינית שעל-פיה התחייבה ש”ס, בתמורה, לתמוך בממשלה בהצבעה על פינוי חברון. בר-און כיהן כיועץ משפטי לממשלה שלושה ימים בלבד, ונאלץ להתפטר בבושת פנים כשהוא מותיר אחריו סיסמה מבישה: “בר-און-חברון”.

המשטרה פתחה בחקירה מקיפה, אחת הגדולות בתולדות המדינה, שבמהלכה נחקרו כל המעורבים בפרשה. בסיומה הוחלט להגיש כתב אישום רק נגד דרעי. מאוחר יותר נסגר התיק גם נגדו.

אחד האישים שלא נחקרו היה אהוד אולמרט, אז ראש עיריית ירושלים, למרות שהיתה עדות כי ערב המינוי ביקר בר-און בלשכתו של אולמרט. הם לא דיברו כנראה רק על בית”ר ירושלים. מתוך היכרות אישית של כל הנפשות הפועלות, יכול אני להעריך כי אולמרט היה בתמונה, אבל השכיל, כדרכו, לטשטש את העקבות. בכל מקרה, היה צפוי שמחמת הבושה הגדולה שנגרמה לו ירד בר-און למחתרת, ויעבור תקופת צינון אישית. אבל התברר שלבר-און יש עור של פיל. במצח נחושה ובפנים מיוסרות הוא ביקש פיצוי בתפקיד ציבורי אחר. בסופו נתפרה לו חליפה שהלמה את מידותיו האישיות, כאשר התמנה ליו”ר מועצת ההימורים. למי שלא יודע עדיין, מאז ומתמיד בר-און הוא מהמר ותיק, אורח רצוי בבתי קזינו בעולם. לא כל העובדות בתחום זה נחשפו.

בשלב הבא התעורר אצל בר-און החיידק הפוליטי, והוא התמודד על ראשות עיריית ירושלים – אחרי פרישתו של אולמרט, אך כשל. לתפקיד זה נבחר אורי פוליאנסקי.

בשנת 2003 נבחר בר-און לכנסת ברשימת הליכוד. הוא נתמנה על-ידי ראש הממשלה, אריאל שרון, ליו”ר ועדת הכנסת, והחל לשרת את שרון ומשפחתו בכפיפות מורו ורבו, אולמרט, שהיה השרת הראשי של שרון בתפקידיו כממלא-מקום ראש הממשלה, שר התמ”ת, הממונה על רשות השידור והאחראי על מינהל מקרקע ישראל.

בר-און נהג להשתלח בגסות רוח בחברי כנסת שלא הלכו בתלם. הפה הגדול שלו הפך להיות הסמל המסחרי שלו. הוא לא הסתפק בנביחות, אלא נשך מדי פעם ונעץ את שיניו בעיקר בקבוצת המורדים בליכוד. תפקידו של ח”כ בר-און כיו”ר ועדת הכנסת אפשר לו להעניק הגנה היקפית לחברי כנסת שביקשו חסינות מהוועדה מפני העמדה לדין. אילו ח”כ לשעבר, עמרי שרון, לא היה מבקש בעצמו להסיר את חסינותו – אם הדבר היה תלוי רק בבר-און, מן הסתם לא היה עומד עמרי לדין.

אחד השירותים החשובים ביותר שבר-און ניסה להגיש לשרון, היה ניסיונו למנוע את הקמתה של ועדה פרלמנטרית לחקירת השחיתות הציבורית במדינה על-פי הצעתו של ח”כ פרופ’ אריה אלדד. העובדה שמשפחת שרון היתה מעורבת בכמה פרשיות שחיתות גדולות, שחלקן עדיין נחקרות, לא הטרידה את מנוחתו של היועץ המשפטי לשעבר של הממשלה, רוני בר-און. שלושה ימים בתפקיד זה לא הצמידו אותו כנראה אל שלטון החוק (שרון ביקש לגמול לו על-ידי מינויו כשר בממשלה, אך הדבר לא עלה בידו למגינת ליבו של בר-און שהיה שרוי זמן רב בעמדת המתנה).

בסופו של דבר החליטה הכנסת להטיל את המלאכה על ועדת חוקה חוק ומשפט בראשותו של ח”כ מיכאל איתן, אחד מאישי הציבור הישרים במדינה, אלא שהוועדה לא הספיקה לסיימה בגלל הקדמת הבחירות.

כאשר הקים שרון את קדימה, היה בר-און מראשוני המצטרפים לתנועה הפוליטית החדשה. הוא נתמנה כמזכיר התנועה, ובתוקף תפקיד זה הופיע לעיתים מזומנות בכלי התקשורת, והוכיח שהפה הגדול שלו הוא גם פה מלוכלך שהתאים מאוד למאווים של שרון ושל אולמרט שהחל לנשוף בעורפו.

בר-און שימש בשירותו של ראש הממשלה שרון, ככלב שמירה מסוג דוברמן, שנועץ את שיניו החדות, מדי פעם, והפך אחרי הסתלקותו של שרון מהחיים הפוליטיים לכלב בולדוג מאופק יותר בשרותו של היורש אולמרט.

ראש הממשלה החדש לא רצה להחזיר את בר-און למשרד המשפטים. בתפקיד זה הוא רצה בן ברית מתוחכם יותר בדמותו של רמון, שאיתו ניתן לגנוב סוסים, גמלים וחמורים.

לבר-און הועיד אולמרט את התפקיד של שר הפנים – שיאפשר לו להטיב עם ראשי הערים ברחבי המדינה ולגרור אותם לקדימה. אחד מצעדיו הראשונים בכיוון זה, הוא ניסיון להרחיב את סמכויותיהם ולצמצם את הרחבת סמכויותיהם של המבקרים הפנימיים ברשויות המקומיות.

בר-און כבר הוכיח את חוסר רגישותו לביקורת הציבורית כאשר החל לבצע עבודות שיפוצים בלשכתו והורה לרכוש על חשבון המדינה מטהר אויר לטיהור הזיהום מעשן הסיגרים שלו.

בר-און היה שותף פעיל של אולמרט ורמון להחלטה שלא לחדש בכנסת החדשה את פעילותה של הוועדה לחקר השחיתות הציבורית. לבר-און היתה כנראה סיבה טובה לכך: במסגרת כנס שדרות שנערך לפני שנה נערך סקר לבחירת חמשת הפוליטיקאים המצטיירים כמושחתים ביותר. בר-און נבחר כאחד מחברי החמישה הפותחת, והוא נמצא עכשיו בהחלט בחברה טובה תחת אהוד אולמרט – ראש הממשלה המושחת ביותר בתולדות המדינה.