חייל מגדוד נחשון התלונן במשטרת טייבה נגד פעילת מחסום Watch על שהעליבה אותו בכינויים נאצי, חייל מושתן ובהמה, לאחר שהורה לפלסטינים לעמוד בשני טורים. מיד עם פרסום כתבה על האירוע ב-ynet, נרשמו כ-250 תגובות, רובן מלעיגות על נשות המחסומים ומכוונות את פגיעותיהן במקומות שנתפשים כרגישים במיוחד לנשים: (“מתוסבכות”, משועממות” ו”ממורמרות בגיל המעבר”, שמטרידות חיילים מפני “שהבעלים שלהם לא מתייחסים אליהם”). יש מי שמטילים ספק בשפיותן, או מנסים להרשים במשחקי מילים (מחסום witch). אחרים מזכירים להן את השואה (“ואתן כבר שכחתן”) ואת הפיגועים, ומציעים להן חלופה תעסוקתית בזק”א. בשעה שעיני רפרפו בין התגובות חשבתי על יתרון העוינות הווירטואלית, המסוננת והמרוחקת, על פני זו הממשית, שהאשה המפגינה ברחוב סופגת. נזכרתי בסיפורים על גילויי האלימות שמלווים את חברות “נשים בשחור” כבר יותר משני עשורים. מכאן נדדו מחשבותי לבחינת הדמיון והשוני בין שתי תנועות הנשים הללו נגד הכיבוש, שהקימה בישראל כל אחת משתי האינתיפאדות הפלסטיניות, ולשאלה, מהו הכוח המזין והמשמר את תנועות המחאה והארגונים הבלתי ממוסדים לזכויות האדם, שנשים הקימו, ואשר לפעילוּת בהם יש משמעות שחורגת מן התכלית המעשית שלשמה הם נוצרו.

התשובה שלי מציעה נוסחה פשוטה: בכל תנועה כזאת, חפשו את הגרעין הקשה, את התשתית הקשיחה, שבהקשר של תנועות הנשים לשלום ולזכויות האדם, תתגלה כבעלת זהות אשכנזית מובהקת עם רוב מוצק של מבוגרות, בנות חמישים ומעלה, שזכו למידה מסוימת של עצמאות כלכלית וזמן חופשי לפעילות התנדבותית. אם האשה נולדה וגדלה בישראל היא עשויה להיות תוצר של הפרויקט הציוני, שאינה מצליחה להיגמל מהדחף להציל את המדינה מידי עצמה, אפילו אם פעולות ההצלה גובלות בסרבנות ומחאה. אם היא התחנכה בארץ אנגלו-סכסית בשנות ה-60 של המאה ה-20, קרוב לוודאי שנחשפה לעוצמת המחאה האזרחית של התנועה לזכויות האדם ולפמיניזם שקרא לשחרור האשה. סביב המעגל המצומצם למדי הזה מתרחשת תנועה ערה של נשים מקבוצות גיל, מוצא אתני או נסיון חיים אחרים, אשר באות והולכות, או נשארות לתקופת זמן זו או אחרת. את כולן מאחד הרצון לחולל שינוי ממשי במציאות, הסירוב להימנות על הרוב העומד מן הצד לנוכח תופעות של דיכוי וגזענות ואולי גם אותו זעם אופטימי שברטולד ברכט ייחס לחתרנים החיים במקום בו יש דיכוי. אלה הם קווי הפרופיל האקטיביסטי ל”נשים בשחור” הוותיקה ולתנועה האחות הצעירה ממנה, מחסום Watch.

זמנים (אחרים) של מחאה: זמן “נשים בשחור”

האינתיפאדה הראשונה, העממית באופיה, עוררה בישראל השסועה עקב המלחמה בלבנון, גל גדול של מחאה נגד מדיניות הממשלה בשטחים הכבושים. עשרות ארגוני שלום וזכויות אדם קמו ופעלו בשנות האינתיפאדה, וביניהן גם קבוצות שהקימו נשים ותיקות בתנועות שמאל, שקצו בהדרתן ממוקדי קבלת ההחלטות בתנועות השלום, בשיתוף עם פעילות פמיניסטיות. בין ינואר למארס 1988, כשלושה חודשים לאחר פרוץ האינתיפאדה, כבר נראו במקומות שונים בארץ משמרות המחאה של “נשים בשחור”. האפקט הדרמטי של המשמרות תפס מיד את העין ועורר את הדמיון. הלבוש השחור והעמידה הקבוצתית המאופקת עם השלט הקורא “די לכיבוש!”, שיוו למפגינות מראה של מקוננות ארכיטיפיות, שעוררו את זעמם של האנשים ברחוב על שהן “מתאבלות על האויב” ולא על “בנינו”. חוקרות פמיניסטיות ייחסו משמעויות רדיקליות מרתקות למחאה הפוליטית של הגוף הנשי במרחב הציבורי. הן הצביעו על ההיבט החתרני שבהפגנת “נשים בשחור” במרחב הפומבי השמור לגברים. הן גילו בנשים המוחות זהות נשית ישראלית חדשה, ציפו שהן יפרצו דרך לנשים בפוליטיקה הלאומית והאמינו שפריצת הדרך תוביל לשינוי פוליטי ממשי במעמדן של נשים בישראל. זה לא קרה. הפוליטיקה הפמיניסטית הרדיקלית נותרה בשוליים הפוליטיים.

“שישי בצהרים, מה אתם עושות ברחוב? תלכו הביתה לבשל, זונות! מזדיינות עם ערבים”

בכנס הארצי הראשון של “נשים בשחור”, שנערך בקיבוץ הראל בספטמבר 1989, השתתפו מאות נשים מ-23 משמרות. הדיון המרכזי נסב על הקושי להתמודד עם ביטויים של אלימות מצד מתנגדים מתלהמים ובראשם אנשי “כך”, “מולדת” ו”נשים בירוק”, ומול משטרה אדישה, ובמקרים רבים אף עוינת. בכתבה שפורסמה ב”כל העיר” הירושלמי בינואר 1989, בכותרת “הכוח השחור”, תיארה חברת קיבוץ סאסא, ברכה עזרן, את שפת הגוף של נהגי המוניות במשפט הגדוש, “יריקה מטווח קצר בנסיעה איטית, אקט שמלווה תמיד בקללה עסיסית”. בהפגנה שהתקיימה בצומת מירון, סיפרה עזרן, הגיעו חקלאים מן היישובים בסביבה עם “תרנגולות שחוטות על מוטות עץ, כדי לרמוז שזה עלול להיות גם סופנו”. כבר אז חשו חברות בתנועה, שהפכו למומחיות בהדיפת אלימות, שבמובן מסוים עיצבה העוינות הסקסיסטית את הפמיניזם האנטי-מיליטריסטי שלהן.

הכתבות העסיסיות שפורסמו על מאבקן הכפול של “נשים בשחור”, נגד הכיבוש מזה ונגד השוביניזם האלים מזה, דווקא המריצו נשים מכל רחבי הארץ לצאת לצמתים. מפת המשמרות ממאי 1990, המתפרסמת בארכיון המקוון של השמאל הרדיקלי, מציינת 30 נקודות, מראש פינה בצפון עד אילת בדרום, שבהן הפגינו מאות נשים מדי יום שישי בין אחת לשתיים בצהריים. הן התרגלו לארח תיירות ואקטיביסטיות מארגונים דומים בחו”ל, שאימצו אותן כמודל למחאה וכהשראה. מלחמת המפרץ שהתחוללה ב-1991 סימנה את ראשית הדעיכה של תנועת “נשים בשחור” בישראל והסכמי אוסלו פירקו אותה למעשה. הניסיון שנעשה עם פרוץ אינתיפאדת אל אקצא לחדש את הפעילות כבעבר לא צבר תנופה. כף היד השחורה עם הכתובת “די לכיבוש!” עדיין מורמת בכמה משמרות דלילות, אך הסיסמה איבדה את הרלוונטיות שלה, שהרי רוב הציבור מתנהג כאילו הכיבוש כבר מאחורינו.

“נשים בשחור” היא כיום תנועה בינלאומית מוכרת (ב-2001 היתה מועמדת לפרס נובל לשלום) עם סניף ישראלי קטן. ההנחה שתנועה גלובלית ודינמית, מסועפת ומקושרת, תפעיל לחץ בינלאומי על ישראל לסיים את הכיבוש בפתרון צודק לפלסטינים, נכזבה.

בתקופת האינתיפאדה השנייה היה כבר ברור לפעילוֹת השלום כי פחתה חשיבות ההפגנה ברחוב הישראלי נגד מציאות הכיבוש, וכי המצב מחייב לפעול נגד אמצעי הכיבוש המתרבים בקצב מואץ ובהם: חומת ההפרדה, מכשולי הביורוקרטיה, גדירות החוק והמשפט והמחסום – סמלו האולטימטיבי של הכיבוש. ואין בישראל מי שיודעים עליו יותר ממדעניות המחסומים, הלא הן נשות מחסום Watch (ובעברית: ווטש או ווץ’).

עין למחסום צופיה: זמן מחסום Watch

תנועת הנשים מחסום Watch הוקמה בשנת 2001 בידי יהודית קשת, שנולדה למשפחה אורתודוכסית באנגליה, עדי קונצמן חברתה שנולדה ברוסיה ורוני יגר, שבאה מקנדה עם ניסיון אקטיביסטי בתחום זכויות האדם באמריקה הלטינית. אלה היו הימים הרעים ביותר של תנועות השלום. השמאל הציוני שוּתק, ורק מספר ארגוני שלום וזכויות אדם המשיכו בפעילותם העיקשת בשולי הקונסנזוס. יציאתן של נשות מחסום Watch אל קווי התפר כדי להגן על זכויות האדם של הפלסטינים במחסום, המבטא יותר מכל מקום אחר את עליונות השיח הביטחוני בישראל, היתה החלטה יוצאת דופן בנועזותה. את הפעילות במסגרת כל-נשית הן העדיפו מטעמים מעשיים ולא ראו בה הצהרה פמיניסטית. הן חששו שנוכחות גברים במחסומים תגביר את עוינות החיילים כלפיהן, וביקשו להביע מסר של אי-אלימות. תנועת מחסום Watch היא אחת מכמה תנועות המתנגדות לכיבוש אשר מאוגדות בקואליציית נשים לשלום. ואולם רק היא הצליחה למקם את עצמה בתודעת הציבור כתנועה בעלת משמעות, שפעילותה ממוקדת ועקבית. עד 2003 התרחבה התנועה בהתמדה איטית בשיטה של חברה מביאה חברה מתוך מאגר הפעילות בשמאל הרדיקלי. פריצת הדרך שלה היתה בנובמבר 2003, לאחר שסימה קדמון פירסמה ב”ידיעות אחרונות” כתבה גדולה בכותרת, “הרבה אמהות”. כמעט באחת עלה מספר המתנדבות מ-250 ליותר מ-400. הכותרת, כמו גם הכתבה על תמונותיה, בחרו להדגיש את הפן האימהי ואפילו הסבתאי של הפעילוֹת. הדימוי ההומני שלהן דירבן נשים מן המרכז הפוליטי, ואף נשים א-פוליטיות להצטרף לארגון, ולו כדי לכפר על “הבושה בלהיות ישראלית”, כפי שמצטטת אחת מכותרות המשנה. ב-2004 הופעלו כ-3,000 משמרות פעמיים ביום, ב-30 מחסומים שבאזורי קו התפר סביב ירושלים ובצפון הגדה. היקף פעילות מעורר התפעלות בהתחשב בכך שהתנועה מתנהלת בידי מתנדבות בלבד, ועוד בסביבת פעילות שוחקת ובלי לדעת אם מאגר הפעילוֹת אינו עומד להצטמק בכל רגע.

על השונה בין שתי תנועות דומות

בניגוד לממשות הקבוצתית של “נשים בשחור”, העומדות בזמן ובמקום קבועים וידועים ובטווח נגיעה, מחסום Watch היא קבוצה מדומיינת, שפעילותה מוכרת בתיווך התקשורת, ואילו הפעילות עצמן רחוקות מן העין הציבורית. ובניגוד לטקטיקת השתיקה ה”רועמת בקול” של “נשים בשחור”, נשות המחסומים הן נשים מילוליות בכל המובנים, כפי שמתארת בפרוטרוט ליה נירגד בספרה “חורף בקלנדיה”. הדו”חות שהארגון מפרסם, הן באתר האינטרנט שלו והן בדפוס, כתובים בשפת קיצורים רזה ועובדתית, שמזכירה שפה צבאית. פה ושם נותנת הכותבת, המופיעה תמיד בשמה הפרטי, ביטוי לעוצמת רגשותיה: “אין מצב!!!!!!”, פותחת יעל את הדיווח שלה ממחסום בית לחם ב-20 במאי השנה: “… במת”ק שוב מורגש הלחץ הבלתי נסבל. המספרים חולקו בבוקר למגנטיים, כך סיפרו לנו קיבלו 80 כר”מים, ועבדו עד 8 בערב… לא היה מתאם בין המספר על הצג למספרים באולם – על הצג הופיע מספר 640 או 840 והיו באולם שהמספר בידם הסתיים ב-25…” ואילנה כותבת ממחסום בית לחם: “חזרנו הביתה במצב רוח רע עוד יותר מתמיד” ותוהה אם היא וחברותיה מועילות בנוכחותן לפלסטינים: “עדיין תוהו ובוהו אבל הצלחנו לסייע (בקטן) לכמה אנשים”. ומדי פעם בוקעת צעקה מן הטקסט המדווח, כמו זו של חנה: “האם יש מישהו שם ששומע? האם מישהו יעשה משהו כדי להקל על הסבך הביורוקרטי הזה?” (מחסום בית לחם וסביבתה, משמרת בוקר, 16 באפריל 2006).

מחסום Watch היא כיום הקבוצה האזרחית היחידה שנוכחת בשטחים הכבושים באופן רצוף ושוטף, ומהווה מקור מידע מעודכן על המחסומים וסביבותיהם. בעצם נוכחותן כופות נשות המחסומים על הצבא להכיר בהן כצד חיוני בשיח הביטחוני. ואולם הן מדברות בשפת זכויות האדם האוניברסלית שאיננה שפת הצבא ומתנגדות לכיבוש, ולפיכך עימותים בין הפעילות לחיילים ולחיילות המשרתים במחסומים הם כמעט בלתי נמנעים. הניסיונות שנעשו בידי פעילות אחדות (למורת רוחן של פעילות אחרות) להיפגש עם ראשי הצבא, או להרצות על זכויות ובני אדם לפני חיילים, לא עלו יפה ולא היה להם המשך. החשיפה התקשורתית הגדולה שהתנועה זוכה לה אמנם מביאה אליה מתנדבות חדשות, אך בו בזמן מעוררת התנגדות בצבא המעוניין להגביל את פעילותן. לאחרונה, כפי שמדווחות חברות הארגון, הרחיבו החיילים את משמעות המושג שטח סטרילי לשטח “נקי מחברות מחסום Watch“.

ואולם הפעילות אינן מתכוונות לוותר. המתנדבת שעלבה בחייל, מן הסיפור שבו פתחתי את רשימתי, אמרה באותה כתבה, שכל עוד יהיו מחסומים גם היא וחברותיה יהיו שם. אסתי צאל, פעילת הארגון ומאוצרות תערוכת הצילומים “מחסומים ללא גבול”, כתבה שמאז הפעם הראשונה שלה במחסום נשאבה “כמעט לגמרי” לפעילות, עד שהתחילה לראות “חד וברור”. ליה נירגד כותבת על מחסום קלנדיה של חורף 2003 שהוא, “אתי כל השבוע, קלנדיה הופכת לאובססיה”. הטוטליות של המחסום משתלטת על חיי כל השוהים בסביבתו. אך ההיכרות הקרובה של הפעילות עם מצוקות הפלסטינים מאפשרת להן ליזום הסתעפויות חדשות של פעילות שנראית להן נחוצה, כמו זו של הארגון “יש דין”, העוסק באכיפת החוק על מתנחלים אלימים, או כמו התצפיות שמקיימות מתנדבות מחסום Watch בבתי המשפט הצבאיים ואשר רישומיהן מופיעים באתר הארגון ומאפשרים הצצה חטופה אל שגרת יומן: “…השופט, קשיש במילואים, אמר עלינו שאנחנו ‘כנראה לא נקבל את גמולנו הטוב בעולם הזה, אבל בעולם הבא בוודאי נקבל גמול על מעשינו הטובים’. בלשון המעטה – היה מאוד לא נעים לשמוע את זה”. חווה, משמרת בוקר, מגרש הרוסים ירושלים, 29 בנובמבר 2005.

מקורות

חנן גרינברג, “תלונה: פעילת מחסום ווטש כינתה חייל ‘נאצי’“; ynet מתאריך 22/5/2006;

ברטולד ברכט, “הספרות כל-כולה תיחקר” (מגרמנית: רונית קראוס); מטעם 3, ספטמבר 2005;

50 ל-48 – “חמישים לארבעים ושמונה, מומנטים ביקורתיים בתולדות מדינת ישראל”; גיליון מיוחד של תאוריה וביקורת בעריכת עדי אופיר, הוצאות מכון ון-ליר והקיבוץ המאוחד;

גילה סבירסקי, ספר בכתובים: “Standing for Peace: A history of Women in Black in Israel”, unpublished manuscript, 1996

אראלה שדמי, “פוליטיקה בדלת האחורית”, “הארץ”, 1992, ארכיון “נשים בשחור” באתר הארכיון המקוון של השמאל הרדיקלי: http://www.israeli-left-archive.org;

איבון דויטש, “תרבות פמיניסטית של שלום”, נגה, כתב-עת פמיניסטי , גיליון אביב, 1994;

אורנה ששון-לוי ותמר רפופורט
, “Body, Gender and Knowledge in Protest Movements: The Israeli Case”; Gender & Society, Vol. 17 No. 3, June 2003 pp. 379-403;

ניר בכר, “הכוח השחור“, כל העיר, 1/9/1989 [בארכיון “נשים בשחור” באתר הארכיון המקוון של השמאל הרדיקלי] (קובץ PDF);

עזמי בשארה, “כיסופים בארץ המחסומים“, תירגם מערבית: מיכאל גוגנהיימר, הוצאת בבל, 2006;

סימה קדמון, “הרבה אמהות“, ידיעות אחרונות, 21/11/2003 [באתר האינטרנט של מחסום Watch]

דו”ח “מחסום Watch“- “מבט מנגד – 2004 במחסומים“;

ליה נירגד, “חורף בקלנדיה”, הוצאת חרגול, 2004;

דו”חות “מחסום Watch” המתפרסמים באתר הארגון: www.machsomwatch.org

אסתי צאל, “איפה הגבול?“, מאמר דעה ב-ynet מתאריך 24/2/2006