סמרטוט אדום – טור שבועי, 17 ביוני, 2006

מה בין חטיפה ל”מעצר מבוקשים”?

ראשית לכל, יש לשבח את שלושת הפלסטינים, שעל אף שהיו מצוידים באקדח לא ירו בנערות, ולא פעלו על פי הפרקטיקה הנהוגה בצבא הכיבוש ועל ידי רבים מהמתנחלים, שהרגו ורצחו אלפי אזרחים פלסטינים, ביניהם מאות ילדים ותינוקות * שקרני הצבא הישראלי: צה”ל חוקר את עצמו, ומזכה את עצמו. ממה, אם כן, נהרגו שבעת בני המשפחה? * שחיתות בספרות: יצחק לבני, על קו התפר בין הון, שלטון ותקשורת, מעניק את פרס ספיר לחבר-לעבודה * מאושוויץ לישראל: שוב מוכח כיצד מנצלת ממשלת ישראל את השואה לסחיטת כספים מגרמניה, בהבטחה כי יחולקו לניצולים, אבל למעשה טובעים מרבית  הכספים בתקציב הכללי.

 מה בין חטיפה ל”מעצר מבוקשים”?

התקשורת הכתובה והאלקטרונית בישראל דיווחה בימים האחרונים על שתי נערות מתנחלות בנות 15 שעמדו בתחנת טרמפים בשטחים הכבושים וכמעט שנחטפו על ידי שלושה פלסטינים חמושים באקדח. קצין מצבא הכיבוש הישראלי שעבר במקרה במקום עם רכבו, הצליח למנוע את החטיפה ושלושת הפלסטינים נעצרו. הם קרוב לוודאי יועמדו ל”משפט”,  ואנו יודעים, בין אם יישפטו בפני בית משפט אזרחי ובין בבית דין צבאי של כוחות הכיבוש, כי זה לא יהיה משפט צדק, אלא הליך שמוכר במשטרי עריצות בהם עומדים “אויבי האומה” לדין , שסופו ידוע מראש ובו לנאשמים אין שמץ של סיכוי.

הדיווחים בפרשה הוכיחו שוב עד כמה העמיקה חדור שפת הכיבוש בדיווחי התקשורת.

מי שהצליח להימלט מתמנון שפת הכיבוש, אותה מכבסת מלים שממלאת את השפה העברית ב-39 שנות הכיבוש, ולא איבד את שיקול הדעת והגישה הביקורתית למתרחש,  בוודאי שאל את עצמו, האם באמת מדובר כאן בניסיון חטיפה, במובן הפלילי הרגיל?

ראשית לכל, יש לשבח את שלושת הפלסטינים, שעל אף שהיו מצוידים באקדח לא ירו בנערות, ולא פעלו על פי הפרקטיקה הנהוגה בצבא הכיבוש ועל ידי רבים מהמתנחלים, שהרגו ורצחו אלפי אזרחים פלסטינים, ביניהם מאות ילדים ותינוקות.

אני מעז לערער על המקובל כאן, וטוען, כי מה שעשו הפלסטינים, אינו חטיפה אלא ניסיון לעצור פולשים הנמצאים שם באורח בלתי חוקי, הליך חוקי שמוכר כ”מעצר בידי אזרח”. מי שבאמת מבצע חטיפות, באלימות, בגסות, בפראות ולעתים תוך פגיעה בגוף ובנפש, הם חיילי צבא הכיבוש. מאות העצירים המנהליים, הם קורבנות חטיפה של צבא הכיבוש הישראלי. כך גם חלק ניכר מהפלסטינים היושבים בבתי הכלא הישראלים, ביניהם צעירים בגיל 15,  שנשפטו על ידי שופטי פושעי בתי הדין הצבאיים.

אילו נמניתי עם תנועת ההתנגדות הפלסטינית הייתי מקים יחידה מיוחדת למעצר פולשים ישראלים, הן מתנחלים והן חיילי צבא הכיבוש,  מכין מקום מסתור שצבא הכיבוש היה מתקשה לאתר, לא פוגע בשערה משערות ראשם של העצורים, ומנהל מו”מ עם הכובש שעיקרו, שחרור העצורים הפולשים מקרב המתנחלים וחיילי הכיבוש  תמורת שחרור החטופים הפלסטינים הכלואים בישראל ובשטחים, בתוספת התניה, לפיה כל מתנחל או חייל כיבוש שישוחררו מהמעצר הפלסטיני, לא יחזרו להתגורר או לשרת בשטחים הכבושים. 

שקרני הצבא הישראלי

הודו לאדוני כי טוב. ועדת בדיקה של צבא הכיבוש הישראלי בראשות אחד שנושא דרגת אלוף ושמו  כליפי, בדקה את פעולות הצבא בעזה, והגיעה למסקנה כי שבעת בני המשפחה שנהרגו על חוף עזה שעה שהיו בפיקניק משפחתי, לא נהרגו מאש הצבא הישראלי.

פעם, כשהיו משטרים כמו דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד או ברית המועצות, נהגנו ללגלג על ועדות בדיקה פנימיות שבדקו את פעולות המשטר. ידענו כי מדובר בתעמולה פרימיטיבית של רודנויות, שאדם בר דעת לא יתייחס אליה ברצינות.

אמנם שני המשטרים במדינות הנ”ל עברו מן העולם, (ובמאמר מוסגר אעיר, שהתחליף ברוסיה רחוק מלהיות ראוי), בישראל הרשמית טרם שמעו על כך, וממשיכים באותה פרקטיקה. ראשי הצבא והממשל בישראל מעליבים את האינטליגנציה. אין אדם, אם לא נפל קורבן לשטיפת מוח, שסבור כי ועדה פנימית של הצבא, תבדוק ברצינות את פשעי המלחמה של הצבא. מרגע שמונתה אותה ועדת בדיקה, היה ברור שמדובר בקריקטורה של בדיקה, וכי התוצאה ידועה מראש: הצבא “זיכה את עצמו”. אם כן, ממה נהרגו שבעת בני המשפחה? באותו יום הפגיז צבא הכיבוש את עזה מהים מהיבשה ומהאוויר. אלפי פגזים, טילים ופצצות ירה הצבא על עזה, אולם ראשיו מצפים שנאמין כי המשפחה נרצחה כנראה על ידי רוח הקודש. לא אתפלא אם יתברר שהוועדה נועצה בקוראים בקפה ובשאר בעלי אוב, שהבטיחו לוועדה “במאה אחוזים” שהוא לא אחראי לרצח.

מומחה אמריקאי לחימוש שעבד שנים רבות בצבא ארה”ב ומכיר דבר או שניים על פצצות ופגזים, בדק את חלקי הפגזים שנותרו בשטח וקבע לאחר בדיקה, שאין ספק כי מקורם בירי של הצבא.

אדם שלא איבד את כושר החשיבה ולא נשבה בידי התעמולה הישראלית, לא היה זקוק למומחה האמריקאי. כל מי שגמר כיתות ראשונות של בית ספר עממי יודע כי 1+1 =2 ועל כן גם יודע שהמשפחה בחוף עזה נרצחה על ידי הצבא הישראלי.

עצוב ששר הביטחון עמיר פרץ, שכה רבים תלו בו תקוות, לקח חלק בפארסה ואימץ במסיבת עיתונאים את השקר של ועדת הבדיקה. (למשל: השקרן האלוף כליפי טען שדו”ח מעבדה שבדקה רסיסים שהוצאו מפצוע פלסטיני מוכיח כי לא היה מדובר בחימוש ישראלי.  אולם כאשר עיתונאים מחו”ל, שלא קונים כל סחורה פגומה מהצבא, ביקשו לראות את דו”ח המעבדה, סירב הצבא להציגו.). כאשר הפגנו מול משרד הביטחון במחאה על ההרג בעזה, ראינו כיצד נכנסות ניידות ערוצי הטלוויזיה השונים למסיבת עיתונאים במשרד הביטחון בהשתתפות השר והרמטכ”ל  לרגל פרסום דו”ח הוועדה.

כל הרשתות שידרו את השקרים של הצבא כמעט ללא סימני שאלה. ייזכר לטובה ערוץ 10 שהביא את דו”ח המומחה האמריקאי.

שחיתות בספרות

מי שחשב שהספרות משוחררת מהשחיתות השלטונית, מיחסי הון שלטון, נכונה לו לאחרונה אכזבה. לא מכבר חולק פרס ספיר לספרות מטעם מפעל הפיס, וזכה בו עיתונאי צעיר בשם רון לשם, על ספרו הראשון  “אם יש גן עדן”, שעניינו מלחמת לבנון.

יש מביני דבר בתחום הספרות שהרימו גבה לנוכח הזוכה וספרו, משום שסברו כי לא מדובר ממש בספרות אלא יותר בתחקיר עיתונאי. מאחר ולא קראתי את הספר לא אכנס לתחום ההערכה, האם מדובר בספרות, בעיתונאות, או בשילוב של השניים.

אינני יודע אם פרס ספיר הוא החשוב ביותר בתחום חלוקת פרסי ספרות בישראל, אבל הוא בוודאי הנדיב ביותר מבחינה כלכלית. גובה הפרס לזוכה הוא גדול במונחים ישראלים, 150 אלף ש”ח, והוא ללא ספק פותר בעיה כלכלית כלשהי לזוכה.

שיטת העבודה בפרס ספיר היא כדלהלן: הוצאות הספרים מגישות למפעל הפיס את הספרים החדשים שלדעתן ראויים לפרס. ועדה ממיינת את הספרים ולגמר מגיעים חמישה סופרים. כל אחד מהחמישה מקבל 25 אלף ש”ח בגין הגעתו לגמר. מכאן ואילך יושבת ודנה  ועדה שחבריה אינם ידועים, זולת היו”ר יצחק לבני שזהותו ידועה מאחר והוא יו”ר קבוע של ועדת הפרס.

השנה היו בוועדה חמישה חברים, לבני ועוד ארבעה. דיוני הוועדה הם חשאיים.

לאחר טקס חלוקת הפרס השתחרר מידע לציבור. ארבעת החברים היו פרופסור דן לאור, המשורר מאיר ויזלטיר, הסופרת אלאונורה לב וד”ר חיים נגיד.

מתוך חמשת חברי הוועדה, רק לבני תמך ברון לשם. ארבעת האחרים התחלקו, שניים תמכו בספרה של יעל הדיה “עדן” ושניים תמכו בספרה של מיכל זמיר “ספינת הבנות”. בעקבות התיקו הצליח לבני בסופו של הליך לתמרן את הוועדה להחלטת רוב על חודו של קול, שלושה שתמכו בספרו של לשם מול שניים שהתנגדו.

אז איפה השחיתות? הנה היא באה. יצחק לבני מתהלך מזה שנים על קו התפר בין הון, שלטון ותקשורת. הוא היה מנכ”ל רשות השידור, היה מפקד גלי צה”ל, יש לו תכנית קבועה בקול ישראל. יש לו חברים בשלטון, (גם לפני שאשתו עו”ד אתי לבני הייתה חברת כנסת מטעם “שינוי”, אבל זה לכל הדעות לא הזיק), בוודאי בתקשורת (אמנון דנקנר, עורך מעריב,  חבר קרוב שלו, כך גם מי שהיה שר המשפטים העיתונאי יוסף לפיד),   וכמי שמחשיב עצמו לאינטלקטואל, יש ללבני חברים גם מבין אנשי אקדמיה וספרות.

כיום לבני הוא יו”ר הדירקטוריון של חברת החדשות של ערוץ 2, שהיא חברת בת של קשת, אחת הזכייניות של הערוץ. רון לשם מרושת היטב בממסד התקשורת הישראלית, עבד במעריב וידיעות אחרונות והשנה עבר לעבוד כסמנכ”ל לוח שידורים ופרויקטים של קשת.  הוא יושב בדירקטוריון חברת החדשות יחד עם יצחק לבני.

אילו נהג לבני בהגינות היה פוסל עצמו מלשבת בוועדת הפרס בגלל יחסי קירבה ועבודה ברורים עם לשם. אבל לא. לבני, לחם כארי למען לשם, והצליח בסופו של דבר כאמור, להסיט את חברי הוועדה לעבר לשם, ולהעניק לו בונוס יפה של 150 אלף ש”ח.

לבני כמובן מגלגל עיניים של צדיק מחסידי אומות העולם: “אני צריך להתפטר? כולם הרי יודעים כמה אני הגון ישר ונפלא ואי אפשר ללחוץ עלי, גם לא החברים הקרובים שלי דנקנר ושות’ וכו’ וכו’ ” .  לא כי כן. עתה, כולם יודעים,  כי מה שכולם ידעו עד כה, לא היה מדויק. גם לבני במושחתים, לפחות לכאורה.

מאושוויץ לישראל   

מצבם של הקשישים בישראל רע ומר. חלק ניכר מהם חי בתנאי עוני ומצוקה. ההזנחה זועקת לשמים. במיוחד רע ומר גורלם של קשישים ניצולי שואה. מדינת ישראל לקחה בשמם מיליארדים מגרמניה, אבל קופצת את ידה בצורה מקוממת ואת הכספים האלה מחלקת לכל מיני מטרות,  ביניהן צבא והתנחלויות, ורק מעט מזעיר הולך לניצולים שממשיכים לחיות בדלות נוראה.

שוב מוכח כיצד מנצלת ממשלת ישראל את השואה לסחיטת כספים מגרמניה, בהבטחה כי יחולקו לניצולים, אבל למעשה טובעים מרבית  הכספים בתקציב הכללי.

עתה מתגלה כי חלק מאותם קשישים נפלן קורבן לניסוים רפואיים שנעשו בהם בבית חולים קפלן ברחובות ובבית החולים הגריאטרי הרצפלד בגדרה, שמצוי אף הוא תחת אחריותו של קפלן.

תכנית הטלוויזיה עובדה כמו גם עיתון הארץ, חשפו שורה של ניסויים רפואיים שגבלו בהתעללות, כולל הרעבה, מבלי שהקשישים, חלקם במצב של דמנסיה, נתנו את הסכמתם או יכלו לתת את הסכמתם. בין קרבנות הניסויים היו גם ניצולי שואה ואחת מהן ניצולת הניסויים שנעשו באושוויץ בתאומי מנגלה. מספר קשישים מתו כתוצאה מהניסויים. מנהל בית החולים הרצפלד סבר כי הניסויים ירשמו לזכותו במסגרת פרסומים אקדמיים ויקדמו אותו לדרגת פרופסור. עתה מתנהלת לה בעצלתיים חקירה של משרד הבריאות.  הרופאים שעסקו בניסויים ממשיכים לכהן בתפקידם.

מי שירצה, יוכל לומר שיש כאן אירוניה של ההיסטוריה, שמי שהצליחו לשרוד את הניסויים באושוויץ, מצאו עצם שוב בפני ניסויים רפואיים בישראל. גם פה גם שם ללא הסכמה.

אני סבור שאין מדובר בסתם אירוניה. גם זה קשור לכיבוש. 40 שנות הכיבוש שחקו את הכבוד לחיי אדם. מדינת ישראל סובלת  מזילות בחיי אדם. מה שהחל בהרג אלפי אזרחים פלסטינים, ביניהם נשים ילדים וקשישים, והארץ לא זעקה (זולת קומץ שוחרי זכויות אדם), מסתיים בניסויים רפואיים בניצולי שואה. שימותו, למי אכפת.

איפה הכסף?!

מאמרים: גדעון ספירו

המלצות היום: נמשך גזל ניצולי השואה