זה בדיוק! דווקא משום כך!!!
|
עם מי יש להחמיר יותר: עם המבצע עבירה שעד כה לא ביצעה איש, או עם המבצע עבירה שהפכה ל”מכת מדינה”? עם העבריין ה”אידיאולוגי”, או עם המונע מתאוות-בצע אישית? עם העושה “טובה לחבר מהמילואים”, או העושה את אותו הדבר תמורת שוחד? עם הנהג המקצועי, או עם זה אשר רק קיבל את רשיונו? עם מי שחרג ב-41 קמ”ש מהמהירות המותרת בדרך עירונית, או עם מי שחרג ב-41 קמ”ש מהמותרת בדרך מהירה?
מקרה “ראשון מסוגו”, מכת-מדינה
מי מאיתנו לא ראה אין-ספור פעמים את התובע עומד בבית המשפט ואומר כבודו, העבירה הזאת הפכה למכת-מדינה אשר יש לשרשה, ובשל כך אני מבקש להחמיר עם הנאשם, למען יראו וייראו!
נשמע משכנע, נכון?
ואם זה משכנע, סימן שיש להקל עם מי שעבירתו אינה בגדר “מכת מדינה”, ולא כל שכן עם מי שהעבירה אשר ביצע היא המקרה הראשון מסוגו.
נכון? לא נכון? שורו-שורו:
נתקלתי במקרה בפסק הדין של בית המשפט העליון ב-ע”פ 325/64, היועץ המשפטי לממשלה נ’ שלמה ירקוני ו-שלמה גור, פ”ד יח(4), 20. ראו מה נאמר שם, בסוף פסק-הדין, כאשר בית המשפט פונה מההרשעה לגזר-הדין (ההדגשות לא במקור):
“גבי העונש, דינו של אדם שהורשע לפי סעיף 6(א) כאילו היה מקבל שוחד. דינו של מקבל שוחד לפי סעיף 1(א) לחוק הנ”ל הוא מאסר עד שלוש שנים עם קנס עד -.5,000 ל”י … במהלך הדיון לפנינו העלה אחד הסניגורים את הטענה שזוהי הפעם הראשונה שהובא עניין שוחד מסוג זה לבתי-המשפט וכוונת הטענה הזאת הייתה לזכות הנאשמים. אנו סבורים כי אם אמנם זוהי הפעם הראשונה שהובא משפט מסוג זה לבתי-המשפט, הרי זה שיקול להחמרת העונש. שניים מהנאשמים שהורשעו, דהיינו שפיגל וירקוני, הם עורכי-דין. הראשון היה גם סגן המנהל הכללי של משרד- הבריאות, והשני עורך-דין העוסק במקצועו. נראה לנו שמחובתם של בתי-המשפט בארץ במקרה כגון זה להטיל את העונש המכסימלי הקבוע בחוק, כדי לעקור מן השורש עבירות כגון אלו טרם ניתן להם עידוד על-ידי הטלת עונשים קלים. מבחינה זו לא היינו רואים בהטלת העונש המכסימלי עונש מוגזם.
“אולם מזלם (של? – ש’ נ’) שפיגל וירקוני היא העובדה שעל שפיגל, שהיה היוזם של כל המזימה הוטל עונש של שנתיים מאסר בלבד … וכשאנו באים לגזור את הדין על ירקוני הננו נאלצים לתת את דעתנו על העונש המוטל על שפיגל. בהתחשב עם העובדה הזאת … הננו גוזרים לירקוני עונש מאסר לתקופה של 18 חודש ולתשלום קנס בסך -.5,000 (חמשת אלפים) ל”י או שישה חודשי מאסר נוספים תמורתם”.
ומה זה אומר? זה אומר שיש להחמיר לא משום שהנאשמים הם עורכי-דין, אשר אחד מהם הוא סמנכ”ל משרד ממשלתי, ועם כאלה יש להחמיר בענייני טוהר המידות (אלה, לכל היותר, “שחקני חיזוק”), אלא משום ש“זוהי הפעם הראשונה”, וההחמרה היא “כדי לעקור מן השורש עבירות כגון אלו טרם ניתן להם עידוד על-ידי הטלת עונשים קלים”…
אתה הבנת את זה, ברוך? אם זו הייתה “מכת מדינה” כבר שום דבר לא היה עוזר, ובמקום להחמיר בעונש אפשר לפכור אצבעות ולספוק כפיים בייאוש, כי החמרה בעונש פירושה להושיב בכלא רבבות אסירים, דבר שאוצר המדינה לא היה עומד בו.
אז למה אומרים כבודו, זו מכת-מדינה, אבקש להחמיר?!
ואולי גראף הענישה כפונקציה של נפוצות (ולא “נפיצות”, כפי שאומרים כמה שופטים, שהיא explosiveness) העבירה הוא מעין פראבולה, אשר ערכיה גבוהים בקצוות, ומתנמכים לכיוון האמצע שבין “מקרה ראשון” לבין “מכת מדינה”?
לכו תגידו את זה לשופט … כבודו, אני מבקש להקל בעונש, כי זה לא “מקרה ראשון” וגם לא “מכת מדינה”, אלא משהו בדיוק באמצע …
נו, ועל כך אמרינן: ונהי בעינינו אידיוטים, וכן היינו בעיניהם.
עבריינות אידיאולוגית, עבריינות של ה”עושה לביתו”
מה חמור יותר: דרישת שוחד למען מטרה אידיאולוגית (נניח תרומה לקופת המפלגה, או לקרן ציבורית, כגון קרן לב”י), או דרישת שוחד לכיסו הפרטי של הדורש?
אנחנו שומעים באחרונה הרבה את הפזמון: דווקא העבריינות האידיאולוגית היא המסוכנת!… מן הסתם משום שאנשים חדורי תודעת-שליחות אינם יודעים גבולות, ואם נקל עם שכמותם אנחנו “נעודד” את העבריינות הזאת.
אבל נסו לומר כבודו, אני מבקש להקל בעונש משום שאין לנו כאן מקרה של עבריין המונע מטעמים אידיאולוגיים. בסך-הכל הוא ביקש לעשות לביתו …
נו, באמת …
שחיתות “קשה”, שחיתות “רכה”
מה יותר גרוע: דרישת שוחד לכיסו הפרטי של עובד הציבור, או עשיית “טובה לחבר מהמילואים”?
כל בר-דעת יאמר שהמעשה הראשון הוא החמור יותר, חמור בהרבה, שהרי, כפי שקבע ביהמ”ש העליון כבר לפני שנים רבות, השוחד הוא “אבי-אבות הטומאה”, וגם במקורותינו נאמרו עליו דברים קשים ביותר (שמות כג, ח: “וְשֹׁחַד, לֹא תִקָּח: כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים”; דברים טז, יט: “לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד–כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם”).
יש לשים לב לקונטקסט הסינטקטי (בלע”ז: ha-heksher ha-tachbiri) של מרכיביו של הפסוק האחרון: אמנם שלושת המרכיבים (הטיית משפט, הכרת פנים, לקיחת שוחד) עומדים באותה השורה, אבל משלושתם רק השוחד הוא המשבש דעתו של אדם).
וזה הגיוני – הגיוני מאוד – שאם אתה עושה טובה לחבר מהמילואים, אפילו כדי הטיית משפט, בלי לגאל את כפותיך בשוחד, זה לא ישאיר בפיך “טעם של עוד” – אותו הטעם המתוק אשר משחית את הבריות.
ובכלל: מי שמוכן להסתכן בעבירה למען חבר מהמילואים – וזה בהחלט פסול – יהיה מוכן, בשעת הצורך, גם להקריב את חייו למענו, או למען חבר אחר מהמילואים, ובמלים אחרות: מול הפן הפסול שבמעשה ישנו גם פן מוסרי כלשהו, ובכל מקרה, החברה בישראל לעולם תהיה מוכנה יותר לסלוח למי שפעל שלא כדין למען חבר מהמילואים, מאשר למי שעשה את אותו הדבר כתמורה לשוחד, לכיסו הפרטי.
והנה, קם לו “נביא הזעם” התורן, שופט-בדימוס של ביהמ”ש העליון יצחק זמיר, אשר החליט לנכס לעצמו את האפוטרופסות על האתיקה במדינת ישראל, על כל הבטיה, והפך את היוצרות. במאמרו באתיקה אין די הוא אומר:
“מעשים של שחיתות שלטונית נחלקים לשני סוגים. הראשון כולל שחיתות קשה: בעיקר, קבלת שוחד וגניבה מקופת הציבור. אלה עבירות חמורות, אך לא הן מסכנות את החברה בישראל. הציבור מוקיע עבירות כאלה ללא סייג; המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט מתייחסים אליהן בחומרה רבה; ומי שהורשע בהן צפוי למאסר, נידוי חברתי וסיום הקריירה הציבורית. לכן, ככל הנראה, עבירות כאלה אינן נפוצות בישראל יותר מאשר במדינות מסוימות הנחשבות מתוקנות, גם באירופה.
“הסוג השני כולל בעיקר מעשים של פרוטקציה שלטונית. איש ציבור עושה שימוש במשרתו כדי להעניק טובת הנאה למקורב. למשל, רשיון בנייה או היתר ליבוא עובדים זרים, מענק כספי להקמת מפעל, הקצאת או הפשרת מקרקעין, העדפה במכרז. לכאורה זה מעשה תמים. כבר אסור לעשות טובה לחבר מהצבא או מהמפלגה? התשובה היא: אכן אסור. ראשית, משום שאינך עושה טובה על חשבונך, אלא על חשבון הציבור. לא לצורך זה קיבלת את המשרה. שנית, לעתים קרובות מה שנראה כטובה נקייה אינו אלא עסקה מלוכלכת. מינוי פוליטי, למשל, הוא בדרך כלל עסקה של תן וקח. מבחינה מוסרית היא דומה לשוחד. לכן זהו סוג של שחיתות. אמנם שחיתות רכה. אך דווקא היא מסכנת את החברה בישראל”.
מדוע דווקא השחיתות ה”רכה” היא זו אשר “מסכנת את החברה בישראל”? המאמר הזה נתפרסם בעקבות פסק-דינו של ביהמ”ש העליון בדנ”פ שמעון שבס, וכך נאמר בו, בהקשר לאותה הפרשה:
“בספר החוקים יש עבירה שנועדה למלחמה בשחיתות הרכה: הפרת אמונים. ואולם, במשך שנים התקשה בית המשפט להגדיר וליישם עבירה זאת. כתוצאה מכך הוא זיכה לא מעט אנשי ציבור, אף שברור היה שכשלו בהתנהגות פסולה. הוא אמר: יש כאן פגיעה באתיקה, אך לא עבירה פלילית. לכן נראה היה שהמשפט נותר חסר אונים נוכח שחיתות מסוג זה. עכשיו בא בית המשפט העליון, בפרשת שבס, והגדיר את העבירה של הפרת אמונים באופן שתוכל לשמש נשק יעיל נגד שחיתות רכה”.
אפשר להניח בוודאות רבה שאם היה לו עניין לומר את ההיפך, נניח בעקבות הרשעת ראש ממשלה בקבלת שוחד במיליונים, הוא כבר היה מוצא הסברים מדוע דווקא השחיתות הקשה היא ה”מסכנת את החברה בישראל”.
אכן, כשזמיר מסביר מדוע דווקא השחיתות ה”רכה” מסכנת את החברה בישראל, הוא נוגע בסלחנות החברתית עליה דיברתי לעיל, ואומר:
“זאת, קודם כל, משום שהציבור מקבל אותה בסלחנות. איזה פוליטיקאי אינו נוהג כך, ומה בסך הכל הוא עשה? מכל מקום, לא יהיה בכך כדי לפגוע בקריירה הציבורית שלו או בשמו הטוב. ראיתם פוליטיקאי שנפגע ממינויים פוליטיים? במקרה הגרוע, אם המעשה ייחשף, מבקר המדינה יאמר משהו באיזה דו”ח וכמה עיתונים יכתבו על כך בעמוד פנימי. אחרי שבוע ישכחו. …”.
אבל, כאמור, אם שבס היה מורשע בעבירה של שחיתות קשה, סביר להניח שהמחבר היה מדבר על כך שהשוחד, כמשכוכית השחיתות הקשה, “אינו מסתיים בעשיית טובה לחבר מהמפלגה או מהמילואים, אלא מתפשט כסרטן בגוף החברה בישראל”, וכו’, וכו’, כולל כל הסופרלטיבים הידועים.
אמור מעתה: אם באותו הרגע אנחנו זקוקים להסבר מדוע דווקא השחיתות ה”רכה” מסכנת את החברה בישראל – נו פרובלם, שולפים מהשרוול, אבל אם באותו הרגע דווקא המלחמה בשחיתות ה”קשה” הינה סחורה מבוקשה יותר – שולפים מהשרוול השני את הנימוקים ההפוכים.
נהג מקצועי, נהג טירון
בבתי המשפט לתעבורה אנחנו שומעים הרבה את הפזמון כבודו, הנאשם נהג מקצועי, נוסע עשרות אלפי קילומטרים בחודש ומעולם לא גרם לתאונה. אני מבקש להקל בעונשו …
תשובת התובע (ובית המשפט בעקבותיו): הנאשם נהג מקצועי, ודווקא משום כך יש להחמיר בעונשו …
ומה זה אומר? שעם נהגים מתחילים יש להקל? לא. התשובה במקרים כאלה תהייה: הנאשם הוא נהג חדש, אשר כבר בתחילת דרכו כנהג נתפס בעבירה, והקלה בעונשו תהווה עבורו “מסר מעודד” להמשיך בדרך זו …
שיא האידיוטיות
נהג נתפס במהירות 141 קמ”ש בדרך עירונית, בה מותר לנסוע במהירות 50 קמ”ש בלבד.
חמור? בוודאי שזה חמור. זה 182% מעל המותר, ואפילו נביא בחשבון את העובדה שמחוקק קבע חריגה מסויימת (30 קמ”ש בדרך עירונית, 40 קמ”ש בדרך לא-עירונית) שעד אליה תיחשב העבירה כעבירת-קנס, הרי זה בכל זאת כמעט 80% מעל “גבול הברירה”.
נהג אחר נתפס במהירות 141 קמ”ש בדרך מהירה, בה מותרת מהירות של 100 קמ”ש (התקנות מתירות 110, אבל המהירות הוגבלה בתמרור ל-100), ונידון ל-6 חודשי פסילה-בפועל.
חמור? אריתמטית בוודאי שפחות. רק 41% מעל המותר, ואם נביא בחשבון את “גבול הברירה”, הרי זה רק קמ”ש אחד – פחות מאחוז אחד – מעל “גבול הברירה”.
מערער הנאשם ולעניין העונש הוא טוען, בין השאר, כי אם על מהירות של 140 קמ”ש העונש הוא רק קנס בסך 750 שקל, לא ייתכן שהקמ”ש הבא יקפיץ את העונש לששה חודשי פסילה. לא ייתכן, טוען הוא, שהמעבר בין עבירת קנס לבין “רצח והתאבדות” יהא חד כל-כך, והתחום האפור שבין-לבין צריך להיות רחב יותר.
ומה אומר כבוד שופט מחוזי? דווקא משום שהמהירות המותרת היא גבוהה, העבירה חמורה יותר …
ואני הייתי רוצה לראות את תגובתו של אותו השופט לטענה במקרה ההפוך, המסתמכת על הפסיקה שלו-עצמו: כבודו, אני מבקש להקל, כי המהירות המותרת היא נמוכה בהרבה …
אבל השופט הזה כבר בפנסיה, ואם תטען את הטענה הזאת בפני מי מחבריו, אתה הוא שתספוג את הנתזים (ריקושטים), ואליך יתייחסו כאל אידיוט, לא אל הבדימוס ההוא.
והמסקנה?
זאת אחת התופעות הכי מגעילות במשפט הישראלי: מה שלא תגיד או תעשה – גם דבר וגם היפוכו – תמיד יגידו לך זה בדיוק! דווקא משום כך זה פועל לרעתך!!!
הם פשוט מגעילים. הם מחכים שתגיד משהו (ואם אתה לא מספק להם את הסחורה הם מציפים אותך ב”שאלות אמבוש” כדי שתגיד משהו, אבל זו כבר סוגיה המצריכה דיון נפרד), כדי לאפשר להם להגיד לך זה בדיוק! דווקא משום כך!!!
המלצת היום:
מהם סיכוייך, האזרח, בפנייתך אל גוף ציבורי?