לפני כשבועיים, ב-11/05/2006 פרסמה קבוצת אסירים פלשתינים מהחמאס והפת”ח בכלא באר שבע, כשברקע מלחמת האזרחים בעזה, את “מסמך ההסכמה הלאומית”. המסמך מאמץ את עמדת החלק המתון של החמאס.         

            על פי המסמך מוכנים הפלשתינים להקים מדינה זמנית בגבולות 1967. זאת בתנאי, שבמקביל, תיושם זכות השיבה הפלשתינית בגרסתה הקיצונית והבלתי מתפשרת. בתמורה מוכנים הפלשתינים להכיר בהסכמים שנחתמו בעבר עם ישראל – הסכמים שלו קוימו לא היו מאפשרים מלכתחילה לחמאס להשתתף בבחירות, להפסיק את הטרור נגד מדינת ישראל גופה ולהמשיך אותו רק בשטחי יהודה ושומרון. המסמך לא מעלה שום אפשרות לסיים את הסכסוך עם מדינת ישראל כמדינה יהודית או בכלל. ממילא ישום זכות השיבה בגרסה הזו, על פי עקרונות החלטה 194 של העצרת הכללית של האו”מ מדצמבר 1948, גוזר כליה על מדינת היהודים ועל ישראל ושוב אין צורך לנקוט באלימות כדי להביא לחיסולה בשנים מועטות.

            ביום חמישי האחרון 25/05/2006, במהלך דיון בין הפלגים הפלשתינים ברמאללה על הרגעת הרוחות ומציאת נוסחה מוסכמת לניהול ענייני הרשות, זרק אבו מאזן “פצצה”. הוא דרש לקבל את מסמך האסירים כמות שהוא או ללכת למשאל עם על קבלת עקרונותיו בשלמותם. 

            אין במסמך ולו סדק קטן לקיום מו”מ להסדר קבע עם מדינת ישראל והוא כנראה גם לא נועד לכך. הוא נועד בעיקר, כדי ליצור מכנה משותף בחברה הפלשתינית על בסיס שתואם את הפלג המתון בחמאס. קרי: הכרה חסרת משמעות בהסכמי העבר, השלמה עם המציאות הבינ”ל העכשווית ונחישות שלא להסכים ולהשלים איתה בעתיד אלא לשנותה דרך אי הכרה וביטול מדינת ישראל. לא מיד אבל בשלב רחוק יותר. המסמך גם מאפשר לאבו מאזן להפוך מחדש למנהיג רלבנטי בחברה הפלשתינית שתופס פיקוד על הקונצנזוס הלאומי אפילו הוא מרחיק כל הסדר ומחשק אותו עצמו.

            מכאן יש שתי אפשרויות: הראשונה – שהצעת אבו מאזן לא תתקבל בסופו של דבר ובכך יתדרדר מעמדו עד כדי חוסר לגיטימיות ומשמעות בחברה הפלשתינית. השנייה – שהצעתו תתקבל בין במשאל או בהסכמה אחרת, מעמדו יתחזק מחדש אבל הוא ימצא עצמו מחושק לאי הכרה בישראל ולהחלטה 194 המגדירה את זכות השיבה בצורה הכי בלתי אפשרית לישראל שמשמעותה חיסול המדינה.

            יש כאלה אצלנו שתמיד ראו באבו מאזן את התקווה האחרונה לשלום. אלו החושבים שעצם תעוזתו של אבו מאזן למצב את מעמדו וכבודו האישי מחדש מול החמאס היא סיבה מספקת לעצור את תהליך ההתכנסות ולחזור למסלול של מו”מ על הסדר קבע עם הפלשתינים – סוף עידן החד צדדיות כפי שהתבטא עמי אילון.

            למעשה, הצעתו של אבו מאזן היא טריקת דלת נוספת להסדר קבע עם ישראל בעתיד הנראה לעין והעדפה ברורה של הקונצנזוס הלאומי בחברה הפלשתינית מבפנים על פני המחלוקות הצפויות והבלתי נמנעות שבאופן טבעי ילוו כל הסדר עם ישראל. מחלוקות אלו, כפי שההיסטוריה הפלשתינית הקצרה מלמדת, גולשות במהירות לשפיכות דמים בחברה הפלשתינית עצמה. מסמך האסירים לא נועד ולא מאפשר שלום עם ישראל אלא שלום לחברה הפלשתינית עצמה.