שום נימוק לא יצדיק השהייתה של החלטה מיידית גורפת על אישור הכללתן בסל התרופות של התרופות המכונות “מצילות חיים”.

גם הסבר הגיוני לעיכוב האישור נשמע כתירוץ דחוק והוא מחליא כמוהו, מחליא מאין כמוהו: אין שום הסבר – נגמרו התירוצים: יש לאשר לאלתר את הכללתן של התרופות החיוניות בסל התרופות ובכך לקצץ אחת משתי כנפיו של מלאך המוות (למוות אין מלאכים, אבל נגיד) המרחף מעל מקום כינוס השביתה של האנשים שלקו בסרטן המעי הגס.

מדינה אשר צבאה מחנך את מתגייסיו – ושב מחדד ומדגיש זאת במשך כל תקופת שירותם בו (וטוב ויפה שכך הוא עושה) על המיתוס ועל האתוס וגם על הפאתוס של אי-הפקרת פצועים בשטח בכלל ובשדה הקרב בפרט, צריכה לכונן אתוס מקביל גם בחייה האזרחיים: היא צריכה לחנך לאור העיקרון, הרעיון והדגל שלפיהם לא מפקירים חולים בשום מצב, בשום תנאי. לא מניחים להם, תשושים וסיעודיים, לדעוך ולגווע לאור היום, יהיה מחיר אי-ההנחה הזו אשר יהיה: דבר אינו יקר מדי כאשר מדובר בחובה המוסרית העליונה להציל חיי אדם. דבר אינו שווה – בין אם ייאמד בכסף ובין אם יסולא בפז – את מחירם.

מדינה שאינה מגייסת כל משאב נדרש – חזור והדגש: כל משאב נדרש! – להצלת חיי תושביה אינה ראויה להיקרא מדינה נאורה. היא בוודאי אינה מדינה אנושית, גם כאשר זוהי מדינתם של בני-אדם. חשבון פשוט וקר שעשו בימים האחרונים כלכלנים שונים, מהם בכירים ומוערכים, שדעתם קשובה, חשובה ונחשבת, חישבו והעלו, כי כל המשאבים הנדרשים למימון הכללת התרופות המצילות-חיים לחולים בסרטן המעי הגס מצויים בקופתה של המדינה ובאוצרה: הקופה אשר דווקא מדיניותו המקוממת ומעוררת התרעומת של שר האוצר היוצא, בניימין נתניהו, מילאה אותה כמעט עד אפס מקום!

יש עתודות כספיות. האם יש היגיון באי-הקצאת חלקן למטרה שאין חיונית ממנה? שאין אנושית וראויה ממנה? שאין דחופה ובלתי סובלת דיחוי ממנה? האם העתודות אינן שמורות ל”יום סגריר”? היכן היא המדינה הנאורה, המתקדמת, המתוקנת, מדינה שמתגאה ומשתבחת ב”הון האנושי” כביקר בנכסיה, היכן היא בשעה נואשת זו, שבה משוועים אליה השובתים, המסכנים את חייהם באופן מודע בשביתתם, הרואים ושומעים עד כמה קהה וגס הוא לבה של החברה שבתוכה הם חיים ובתוכה עשו ופעלו עד שחלו – חלקם גם לאחר מכן?