קשה לתחום את יצחק בן אהרון בקטגוריה מסויימת. הוא היה כהן ונביא, חולם ולוחם, ראשו בעננים אך רגליו עומדות יציבות על פני האדמה. הוא היה אידיאולוג ואיש מעשה. פוליטיקאי משופשף, הבקי בכל רזי התככים והקנוניות ויחד עם זאת איש הרוח ואינטלקטואל אמיתי. הוא היה תלמידם המובהק וממשיך דרכם של ארלוזורוב, חיים וייצמן ומשה שרת, הוא היה יריב קשה של בן גוריון אך בנושאים רבים שררה ביניהם הערכה רבה. הוא היה נאמן לקיבוץ המאוחד ולערכיו החברתיים ועל כן קשה היה לו לצאת נגד דרכם של יצחק טבנקין וישראל גלילי שהובילה למחדלי מלחמת יום הכיפורים ולמשגה הכבד של מפעל ההתנחלויות.

הזדמן לי פעמים רבות לשוחח עמו ולראיין אותו. תמיד היה זה עונג אינטלקטואלי. הוא היה אוהב ספרות ושירה. יום אחד כשכיהן כמזכיר ההסתדרות ביקר בשליחות בלונדון בפגישות עם מנהיגי האיגודים המקצועיים. סיפר לי אז נציג ההסתדרות בלונדון שהמנהיגים הבריטים הופתעו כאשר הציעו לבן אהרון לצאת בערב לארוחה במועדון לילה והוא העדיף ללכת לתיאטרון רציני. על שולחנו היו ספרים מהם אהב לצטט ואותם קרא, לא רק את העטיפות…

גם אם חלקת על דעתו, ידעת שצפוי לך ויכוח נוקב עם עמדות מוצקות, אמיתיות, לא עם מניפולציות ריקות תוכן.

בשנת 1964 פרסם את מאמרו המפורסם – עוז לתמורה בטרם פורענות – שקרא לאיחוד מיידי של כל מפלגות הפועלים. המאמר פורסם במקביל בשלושת עיתוני תנועת העבודה דאז – דבר, למרחב ועל המשמר – ועורר סערה מיידית. התוצאה – מערך בין מפא”י לאחדות העבודה ופילוג רפ”י אך תוך 4 שנים שבו והתאחדו השלוש למפלגת העבודה וב – 1969 היה המערך שלה עם מפ”ם. זה היה המפץ האמיתי, שהביא בעקבותיו למפץ מימין – הקמת גח”ל ואחר כך הליכוד.

ולא נשכח כי הוא היה בין המעטים שהבין מיד בתום מלחמת ששת הימים כי עלינו למהר ולוותר על השטחים ולחזור ולהתכנס בגבולות 67 עם תיקונים ביטחוניים קלים. מי היו אז שותפיו לדעה במנהיגות הישראלית? פנחס לבון, דוד בן-גוריון, לובה אליאב, פרופ‘ ישעיהו ליבוביץ’, אורי אבנרי. לאריק שרון נדרשו 35 שנה כדי להתקרב לגישה זאת ולמי שנמנה על ממציאי הסיסמא – “שטח משוחרר לא יוחזר” – אהוד אולמרט – נדרש זמן דומה.

היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש הענק הזה, יצחק בן אהרון? נשמתו צרורה בצרור חיי הנצח של ענקי הרוח וההנהגה של עם ישראל בארצו.

אודות הכותב:  עתונאי, עורך “דבר” לשעבר, כיום עורך מגזינים ושדר רדיו.

לאתר הכותב