המאמר פורסם באנגלית באתר של המרכז הנורווגי למלחמה באנטישמיות:

http://norskisraelsenter.no/engl/Israel/2006-apartheid-b-m.php

כידוע, האדם המכונה “לבן” נולד ורוד, מאדים בחום, מכחיל בקור, משחים בשמש ומאפיר במותו, אבל נוטה לכנות “צבעוניים” דווקא את שאר באי העולם. המונח “אפרטהייד” נולד בדרום אפריקה בתקופת השלטון “הלבן” על האדם “הצבעוני”. משמעות המלה – הפרדה בתחומי החיים השונים בין אנשים בשל שייכותם לגזעים שונים. בדרום אפריקה לא היית מוכרח להתלבש ברשלנות כדי להיות מנוע כניסה למסעדה יוקרתית, מספיק שצבע עורך לא נתפש כ”לבן”.

לנפילת שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה הייתה תופעת לוואי קשה: חלק ממתנגדי ההפרדה הגזעית מצאו את עצמם חסרי אויב ראוי להלום בו כדי להראות לסובבים אותם, שהם מתנגדים לגזענות. מי יהיה למטרה הבאה? האם סעודיה האוסרת ליהודים להיכנס לתחומה ובונה כבישים נפרדים למוסלמים וכופרים? לא, סעודיה מוכרת נפט ותומכת בטרור הבינלאומי ולכן לא כדאי להתעסק איתה. אולי יש להפנות את החצים לעבר ממלכת ירדן, שעדיין קובעת בחוק עונש מוות לערבים בגין מכירת קרקע ליהודים? לא, זה לא תקין פוליטית.

אבל הם מוכרחים לתרגל את “חוש הצדק” שלהם על מישהו! בנקודה הזו באה ישראל ומצילה אותם. שר הפיתוח הבינלאומי של נורבגיה אריק סולהיים (Erik Solheim) גינה בחריפות את יהודי ישראל בשל איסור הנסיעה לערבים בכבישים מסוימים. לטענתו, מעיד הדבר על ישראל כמדינת אפרטהייד, היחידה בעולם, שיש בה הפרדת נסיעה בכבישים על בסיס גזעי. הכשל העיקרי בטענה הזו: אין כבישים כאלה.

כל הדרכים להגיע הביתה

לפני שנים רבות, נתיב הנסיעה בין תקוע לירושלים עבר ברחובות העיר בית לחם, העיירה בית סאחור והכפר זעתרה. הדבר לא מצא חן בעיני רבים מהתושבים הערבים: נוכחות אזרחים היהודים, מבוגרים וילדים, במכוניות הנוסעות בכבישים “שלהם” העלתה את חמתם. מטחי האבנים נחתו על הנוסעים ומסמרים מכופפים פוזרו על הכבישים כדי להבהיר, שכבישי ארץ יהודה לא נועדו לשימושם של בני דת משה.

הנתיב הזה ארך כ-17 ק”מ, הנתיב האלטרנטיבי מסביב לאפרתה אורכו 25 ק”מ וגם הוא עובר דרך כפרים ערביים, שלא כל תושביהם שמחים למראה יהודי נוסע בכביש. כדי לשפר את הביטחון, ישראל שיפצה כביש ישן, שעקף את בית סאחור. אמנם ישראל ארץ כל כך קטנה, שלא תמיד יש בה מקום לעיקוף. הכביש “העוקף” הזה בסך הכל עבר בצד השני של אותה שכונה. בתי בית סאחור היתמרו גבוה מעליו, לכן האבנים הניחתות צברו אנרגיה קינטית רבה יותר.

פה ושם היו גם יריות ומטענים. תושב תקוע, הצייר מרדכי ליפקין, נרצח בירי מן המארב ביולי 1993. לפניו, ב-1982, נרצח דוד רוזנפלד בדקירות סכינים, על ידי שלושה ערבים, שאיתם ישב לשיחה ידידותית על כוס קפה, בסמוך לאתר הארכיאולוגי של הר-הורדוס.

כל הדרכים היו פתוחות תמיד לנסיעת היהודים והערבים, למעט בזמני עוצר, שהוטל עקב אירועים ביטחוניים. מעולם לא העלה איש בדעתו, שצבע העור או האמונה הדתית של הערבים מהווים סיבה להגבלת הנסיעה בכביש. לא היו שיקולים מלבד שיקולי ביטחון.

בסתיו 2000 פרצה מלחמת הטרור, שהרשות הפלשתינית באופן אפרטהיידיסטי כיוונה על בסיס לאומני נגד האוכלוסיה היהודית. עם תחילתה, סגר צה”ל את הכביש הקצר לנסיעת היהודים, גורשנו מהכביש הזה לנצח. מאז ועד היום אנחנו נוסעים בדרך הארוכה ונתקעים לפני המחסום הצבאי בכניסה לירשולים.

כל הניסיונות להמציא “צידוק” להתפרעויות הרצחניות של הערבים על ידי טענת “הכיבוש”, מעולם לא נסמכו אלא על “העובדות” מאותו הסוג, שעליהן נסמכת טענת “האפרטהייד”. בדיקה המיתוסים והעובדות על המזרח התיכון מגלה, ששתי הטענות מופרכות עד אבסורד.

הכביש החדש

הכביש החדש לנוקדים ותקוע מהווה נושא לשיחה ובדיחות של התושבים כבר כעשר שנים. התרוצצו שמועות שונות ומשונות על תוואיו השונים. מדובר בכביש עוקף ישובים ערביים, שיחבר את תקוע ונוקדים עם השכונה החדשה של ירושלים הר-חומה. מנכ”ל הישוב תקוע, תולי שינפלד, החל את תפקידו בפברואר 2002, כאשר הסלילה הייתה אי-שם באמצע, מאז עבודתו כוללת ניסיונות להביא להשלמה ופתיחה של הכביש.

אורכו של הכביש כ-9 ק”מ בלבד והוא אינו גמור עד היום. הקטע האחרון, באורך כקילומטר אחד, המחבר אותו מהגדר הביטחונית העוקפת את ירושלים עד הר-חומה עדיין חסר. במשך השנים נגרמו עיכובים ארוכים בעבודה בגלל בעיות תקציביות והטלת אחריות בין משרדי הממשלה.

תולי ואני נסענו בכביש הזה עד הנקודה, בה הסתיימה סלילתו ליד הגדר הביטחונית. מבחינה פיזית, ישנה אפשרות, שבאופן זמני עד השלמת העבודות בעוד חצי שנה או שנה, יסעו התושבים על כביש סיור וממנו יגיעו להר-חומה. לא כל גורמי הביטחון מסכימים לכך.

נסענו לאורך כביש הסיור צמוד לגדר העוקפת את ירושלים, מצוידת בחיישנים ובמצלמות. הגדר והכביש עוקפים בלולאה ארוכה גבעה, שעליה עומדים ארבעה בתים של ערבים. המעקף הארוך נבנה כדי לא להפריד אותם משאר חלקי העיירה. בקטע האחרון, במעבר מכביש הסיור לכביש המוביל להר-חומה שער ברזל חוסם את המעבר. ירדתי מהרכב לצלם את השער ואז באו אנשי מג”ב וגרשו אותנו משם.

ערוץ-2 מדווח

לפני מספר שנים דווח על סלילת הכביש במהדורת החדשות של ערוץ-2. קודם כל המגיש גדי סוקניק דיווח על המקרה המזעזע של ילדה קטנה, שנפגעה מינית, אך המדינה לא מקציבה עבורה מימון לטיפול פסיכולוגי. “ולמי יש כסף?” שאל גדי סוקניק בדרמטיות וענה: “למתנחלים, להם בונים כביש.” בכתבה רואיין אחד מתושבי הכפרים הסמוכים, שהשמיע איום מפורש כלפי היהודים, שיסעו על הכביש הזה, על כך גדי סוקניק לא העיר הערות.

כאילו לא בגלל הניהול השלומיאלי של התקציב נמנע מהילדה הטיפול הפסיכולוגי ולא מלחמת הטרור היא שפוגעת בחוסן הכלכלי של המדינה. כרגיל, הכל בגלל המתנחלים רוצחי ישו… הוי, סליחה, נפלט לי בטעות, התכוונתי לכתוב “המתנחלים בוני הכבישים”.

תוכנית המתאר של תקוע ונוקדים כוללת בנייה של בין 3000 ל-4000 בתים. אם נוסיף לזה את התושבים הערבים הרבים של כל הכפרים מסביב, ברור, שהאזור זקוק לעורק תחבורה טוב, אך הסיבה האמיתית לבניית הכביש הינה אך ורק הטרור. אלמלא הטרור, אפשר היה רק לשפץ ולהרחיב את הכביש הקיים בעלות פחותה, לשימוש כל תושבי האזור, ללא הבדלי לאום.

הכבישים העוקפים, כבישי הסיור, הגדרות, החומות, החיישנים, המצלמות וכוח האדם הדרוש לתפעל את מערך האבטחה הפרוש על מאות הקילומטרים בין תחומי המגורים של הערבים לתחומי המגורים של היהודים, עולים לקופת המדינה מיליארדי דולרים. כל זה כדי למנוע כניסת המחבלים מהצד הערבי לצד היהודי. חלק לא קטן מההשקעה הזו נועד למזעור הפגיעה בתושבים הערבים. מעניין, איך מדינת אפרטהייד אמיתית הייתה מתנהגת במצב דומה?

עד כה הכביש החדש, שבבנייתו הושקעו עשרות מיליוני ש”ח מגיע למעשה רק עד הכפרים הערביים ומשרת את הערבים בלבד. אנחנו ממשיכים להמתין להשלמת הבנייה ואישור נסיעה. ברם, בעיני העיתונאי הישראלי גדי סוקניק, אנחנו גזלנו כסף מילדה פגועה כדי לבנות כביש ובעיני השר הנורבגי אנחנו מדינת אפרטהייד.

פעם היה פה אחרת…

לתקוע תמיד באו ובאים עכשיו ערבים כדי למצוא כאן פרנסה. הם מגיעים עד השער, עוברים בדיקה ביטחונית, מציגים רישיון עבודה, מפקידים תעודות זהות אצל השומר ונאספים פנימה בכלי הרכב של המעסיקים. לפני הטרור לא כל כך הקפידו על הפרוצדורות. מעולם אף אחד מהם לא נפגע כאן והיחס כלפיהם הוגן.

ישנם ישובים, שכבישי הגישה אליהם מהכבישים הראשיים נאסרו לתנועת הרכב הערבי מסיבות ביטחוניות, במרחקים של מאות בודדות של מטרים. אך הם נאסרו לתנועת הערבים עצמם, המעסיק יכול לאסוף אותם מהצומת ברכב שלו. פעם גם היהודים היו באים לישובים ערביים, סחרו איתם, חנויות ומסעדות של בית לחם היו מלאות ביהודים. אך הסטטיסטיקה של השנים האחרונות, אודות מספר היהודים שלא חזרו בחיים מהרפתקאות כאלה, אינה מעודדת אחרים לנסות.

כאשר אירופה מסתכלת על התמונות של הכבישים החסומים בגלי עפר, מחסומים צבאיים ושאר מראות לא נחמדים של המציאות המזרח תיכונית, כמו מהופנטת היא שוכחת או אפילו מתעלמת במודע מן העובדה, שכל זה בא כתוצאה של הטרור ולא היה קיים לפני שהיה הטרור. לדבר על ישראל במונחים של אפרטהייד, מעבר לעלבון ליהודים, זו פגיעה בכבודם של האנשים, שנפגעו מהאפרטהייד האמיתי.

החיים בישראל מעולם לא היו שלווים לחלוטין. טרור במידה זו או אחרת תמיד היה, אבל הוותיקים עוד זוכרים, שבכל זאת פעם היו יחסים טובים יותר בין היהודים לערבים במקומות רבים ביש”ע. זה היה מזמן, לפני שמישהו החליט “לשחרר” אותם על ידי תרבות הג’יהאד ולפני שכמה פוליטיקאים מושחתים התחילו לעשות לנו “שלום”.

מאז “השלום” אנחנו גם קוברים את קורבנות הטרור וגם מואשמים בכל האשמות מאוצר המלים של תרבות “התקינות הפוליטית”. יהודי ישראל הם מטרה נוחה: הם רגישים לביקורת, רגילים לספוג עלבונות, הם לא רוצים ולא יכולים לגרום למשבר כלכלי באירופה, הם אינם דורשים התזת ראשי המעליבים אותם והם אינם שורפים שגרירויות. נראה שתכונות אלה הופכות את היהודים למטרה נוחה לביקורת המסורתית של האירופאים, החוששים להפנותה אל הערבים, האחראים האמיתיים לאפרטהייד.

צומת דרכים בדרך לתקוע, עדי להגיע לביתי עלי לפנות ימינה. אם אסע ישר, אגיע לכפר חירבת’-א-דיר, ספק אם אצא משם חי. מונית ערבית נוסעת לשם, רגע לפני כן חלקנו אותו כביש.

מכוניות עם לוחות זיהוי של הרשות הפלשתינית חונות ליד השער של תקוע.

אנדרטה לתושב תקוע מרדכי ליפקין הי”ד בצד הכביש תקוע-אפרת.