על התנהגותו הנבזית של השופט-בדימוס יעקב טירקל – פנייה לנתל”ש בעניין הסירוב לברר את התלונה
על התנהגותו הנבזית של השופט-בדימוס יעקב טירקל – פנייה לנתל”ש בעניין הסירוב לברר את התלונה
|
“יותר מפסול”
התלוננתי על “כוונות זדון”, ומר חמדני אומר שאתם “לא בוחנים כליות ולב”, אבל בהופעתך בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט, אמרת כי “אם יש זדון … זה לא רק פסול, זה יותר מפסול …”. את בעצמך דיברת על “זדון” שהוא “יותר מפסול”. מה קרה ליחסך אל ה”זדון”?
על התנהגותו הנבזית של השופט-בדימוס יעקב טירקל – פנייה לנתל”ש בעניין הסירוב לברר את התלונה
אני התלוננתי על “כוונות זדון” שהיו בליבו של הנילון, ומר חמדני אומר שאתם “לא בוחנים כליות ולב”, אבל בהופעתך בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת אמרת כי “ברמה העקרונית, אם יש זדון … זה לא רק פסול, זה יותר מפסול …”. את בעצמך דיברת על “זדון” שהוא “יותר מפסול”, ונשאלת השאלה מה קרה ליחסך אל ה”זדון”?
שמחה ניר, עו”ד
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, 17.5.2006
לכבוד
הגב’ ט’ שטרסברג-כהן
נציבת תלונות הציבור על שופטים
ירושלים
הנדון: מר יעקב טירקל, פנייה לעיון-מחדש
(תיקכם 341/06/י’/עליון י-ם)
לאחר תגובתי הראשונית (על שני חלקיה, מיום 27.4.2006 ומיום 2.5.2006) לטיפולכם בתיק שבנדון ובתיק נוסף, ומשלא מצאת לנכון לבדוק את עצמך ביזמתך – הגיע הזמן להתייחס לגופו של עניין למכתבו של מר חמדני אלי, מיום 11.4.2006, ולהזמינך לעיין מחדש במכתבו של מר חמדני.
אם עדיין לא תמצאי לנכון לשנות את דעתך, אני מביא בסוף מכתבי זה עילה חלופית לתלונה נגד הנילון.
במכתבו הקודם אלי, בעניין אחר, הגדיר מר חמדני את עצמו כ”סגן הנציבות”, ובתשובה לו הקשיתי מה זה “סגן הנציבות”.
כעת מר חמדני כבר חותם בתור “סגן נציבת תלונות הציבור על שופטים”, והוא לא חותם על מכתב-תשובה, אלא על “החלטה”, אשר מתיימרת להיות החלטה על פי חוק הנתל”ש.
תקני אותי אם אני טועה, אבל החוק לא יצר מעמד של “סגן נציב”, ובוודאי כזה שיש לו סמכות לחתום על “החלטות”.
אציין כי תשובתו של מר חמדני אינה בפורמט של “להלן החלטת הנציבה”, עם מקף-בסוגריים המציין את קיומה על המקור של חתימתו של בעל הסמכות לחתום – לשם כך הרי אין צורך בסמכות של “סגן”, ובוודאי שלא סגן שהוא שופט-בדימוס, ודי במכתב החתום על ידי פקיד, כמו אותם “מכתבים כלליים” היוצאים ממזכירויות בתיהמ”ש ואין בהם כל רבב – אבל ה”החלטה” נחזית כהחלטתו של מר חמדני, על פי אצילת-סמכויות אשר, כאמור, מצריכה הוכחת-חוקיות.
מעבר לכך, ועם כל הכבוד האישי הרב שאני רוחש למר חמדני – עוד מימים רחוקים אשר עברו – זה נראה רע מאוד ששני התפקידים הבכירים בנציבות יאויישו ע”י שופטים-בדימוס, ועוד יותר רע – שתלונה נגד שופט ביהמ”ש העליון מטופלת על ידי שופט-בדימוס של בימ”ש השלום.
לאור כל האמור לעיל אני רואה את מכתבו של מר חמדני כטיוטת-החלטה בלבד.
כך כותב לי מר חמדני:
“החלטה
נציבת תלונות הציבור הסמיכתני להשיבך כדלקמן:
1. אתה מלין על החלטתו שלך כב’ השופט (בדימוס) יעקב טירקל, מיום 18.3.04, שדן בבקשתך להזמין תיקים מסויימים, לצורך עיון בערעור שהגשת לבית המשפט העליון, נגד לשכת עורכי הדין. לטענתך, כב’ השופט טירקל “ניגש לכתיבת ההחלטה עם כוונות זדון נבזיות בליבו”.
2. על-פי סעיף 18(א)(1) לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס”ב-2002, הנציבות לא מבררת תלונה, שהוגשה לאחר שעברה שנה מיום המעשה עליו מתלוננים או מיום פסק הדין אליו מתייחסת התלונה, אלא אם קיימת סיבה מיוחדת המצדיקה את בירורה.
תלונתך הוגשה אחרי יותר משנתיים מיום החלטתו של כב’ השופט טירקל ועל כן דינה להידחות על הסף,משלא מצאנו סיבה מיוחדת המצדיקה את בירורה.
4. אשר על כן, תלונתך נדחית על הסף.
בכבוד רב ובברכת חג שמח
( – )
שמואל חמדני, (שופט בדימ’)
סגן נציבת תלונות הציבור על שופטים”
עד כאן תשובתו של מר חמדני.
ראשית – מר חמדני לא דק פורתא בציטוטו את סעיף 18(א)(1) לחוק הנתל”ש, או בפרשנות שנתן לאותו הסעיף, אשר זה לשונו (ההדגשה לא במקור):
18. תלונות שבירורן מצריך סיבה מיוחדת
(א) הנציב לא יברר תלונות כמפורט להלן, אלא אם כן מצא הנציב שקיימת סיבה מיוחדת המצדיקה את בירורן:
(1) התלונה הוגשה לאחר שעברה שנה מיום המעשה שעליו נסבה התלונה או מהיום שעילת התלונה נודעה למתלונן, או מיום מתן פסק הדין בענינו (של המתלונן – ש’ נ’) בהליך שאליו מתייחסת התלונה, לפי המאוחר;
מעשהו של הנילון (טירקל) לא היה “פסק הדין … בהליך שאליו מתייחסת התלונה”, ובקבעו את נקודת-ההתייחסות, במימד הזמן, לפי העיתוי הנוח למתלונן ביקש המחוקק למנוע מצב בו הנפגע מהתנהגותו של שופט יחשוש להתלונן, שמא השופט יתנכל לו.
תארי לעצמך מצב בו “המעשה עליו נסבה התלונה” נעשה בשלב ההקראה, והמשפט נמשך למעלה משנה … מי יעז להתלונן נגד השופט, לפני שהמשפט נגמר?
במקרה נשוא תלונתי איש גם לא הבטיח לי שהנילון לא ישובץ (“מטעמי יומן בית המשפט”) להרכב שידון וייתן פסק-דין בהליך עצמו, ועל כן ברור שלא יכולתי להתלונן לפני שניתן פסק-הדין – בדיוק כפי שעולה מכוונת המחוקק.
לחלופין, למקרה שטעיתי בפרשנות החוק – אותו החשש עצמו נראה לי כ”סיבה מיוחדת” לצורך סעיף 18(א).
ובאשר לנימוק “לגופו של עניין” (סעיף 3 למכתבו של מר חמדני): על הפן ההתנהגותי (להבדיל מהפן המשפטי)
כפי שגם מר חמדני הבין נכונה – הדבר משתקף מהסיפא לסעיף 1 למכתבו – תלונתי לא הייתה על ההחלטה גופה, אלא על כך ש”ניגש לכתיבת ההחלטה …” וגו’.
אמור מעתה: מעשהו, נשוא התלונה, של הנילון (טירקל) לא היה “פסק הדין”, ואפילו לא החלטת-ביניים “בהליך שאליו מתייחסת התלונה”, וה”אקטוס ריאוס” – דהיינו המעשה האסור – הושלם ברגע שהוא “ניגש לכתיבת ההחלטה עם כוונות זדון נבזיות בליבו”.
ובמלים פשוטות יותר: תלונתי היא על כל מה שעשה טירקל עד לרגע שהניח את העט על הנייר לכתוב את האות הראשונה – ותוכן ההחלטה הוא רק הוכחה לכך, בבחינת “סוף מעשה במחשבה תחילה”.
האם אפשרות הערעור – עם או בלי מיצוייה – שוללת טיפול בפן ה”התנהגותי” אשר בהחלטה השיפוטית, או “מסביב לה”?
משל למה הדבר דומה:
תארי לעצמך החלטה האומרת:
“כיוון שהשיקולים המשפטיים הם מאוזנים, וקשתה עלי ההחלטה, אני מעדיף את התובע, שהוא ידידי הטוב מהמילואים, על פני הנתבע, אותו איני מכיר כלל”.
את יכולה לומר, כשם שאמרת בכנסת, כי התרופה של הנתבע אשר הפסיד במשפט היא בערעור, ובכך תצדקי, אבל:
ראשית – לאחר ייעוץ משפטי הגיע הנתבע – אשר, כאמור, הפסיד במשפט – למסקנה שערכאת הערעור תגיע לאותה התוצאה בלי קשר לזיקה החברית שבין השופט לתובע;
שנית – לפי אותו הייעוץ הגיע הנתבע למסקנה שאלמלא אותה הזיקה סבירות גדולה היא שהוא – הנתבע – דווקא היה זוכה במשפט, וגם אז ערכאת הערעור לא הייתה מתערבת;
שלישית – לאור האמור לעיל, לאור סכום התביעה הנמוך יחסית, לאור אגרת הערעור והערבות אותה הוא יידרש להפקיד ולאור שכר-הטירחה שהוא נדרש לשלם לעורך-דינו, מחליט הנתבע כי הגשת הערעור “אינה כדאית” לו, אבל יחד עם זאת, בסברו כי השופט הזה צריך לבוא על עונשו, וכי לשופטים כאלה אין מקום במערכת המשפט, הוא מתלונן בפני היועץ המשפטי לממשלה על הפן הפלילי בהתנהגותו של השופט, ובפני הנתל”ש על הפן ה”התנהגותי” שבה.
רביעית – היועץ המשפטי לממשלה קובע כי כיוון שהשופט לא לקח שוחד, ולא קיבל כל טובת-הנאה (וגם לא ציפה לכזו) אין בהתנהגותו של השופט משום עבירה פלילית, אבל, בבחינת פטור בלא-כלום, הוא מוציא “דו”ח ציבורי” המגנה את התנהגותו של השופט.
מה נשאר לו, למתלונן המבקש להוליך את השופט בעקבות השופטת הילה כהן? נשאר לו דבר אחד: להתלונן בפני הנתל”ש, כדי שזה יוציא המלצות כגון אלה אשר הוצאו בפרשת השופטת הזאת.
אמור מעתה: כאשר מתגלה פסול בהתנהגותו של שופט, אין נפקא מינה אם ההוכחה לאותו פגם נמצאת בגופה של החלטה, או מחוצה לה.
סעיף 3 למכתבו של מר חמדני מביא שני נימוקים לדחיית התלונה “לגופו של עניין”:
האחד – “הנציבות אינה בוחנת כליות ולב”;
והשני – “וגם לא מוסמכת לבחון החלטות שיפוטיות לגופן”.
הנימוק השני אינו רלוואנטי לתלונתי, שהרי אני הדגשתי – וכאמור אתם גם הבנתם זאת – כי אני לא מבקש “לבחון את ההחלטה לגופה” (בדיוק כשם שהמתלונן ההיפותטי דלעיל לא ביקש “לבחון את ההחלטה לגופה”, אלא לנקוט סאנקציות נגד שופט אשר מעדיף את חבריו מהמילואים).
ואילו הנימוק הראשון מעורר שאלות קשות: אני התלוננתי על “כוונות זדון” שהיו בליבו של הנילון, ומר חמדני אומר שאתם “לא בוחנים כליות ולב”.
מה קרה ליחסך אל ה”זדון”?
אבל בהופעתך בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת (28.8.2005) אמרת כי “ברמה העקרונית, אם יש זדון … זה לא רק פסול, זה יותר מפסול …”.
הנה כי כן את בעצמך דיברת על “זדון” שהוא “יותר מפסול”!
אני משוכנע כי בדבריך בפני הוועדה הנ”ל אמרת את האמת שלך, ולא ביקשת לנהוג עם חברי הכנסת כפי שנהג המערער בע”פ 352/89, מויאל יעקב נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(1), 719, הן עם חוקריו והם עם כבוד בית המשפט, אליבא דכבוד השופט יעקב מלץ (שם, סעיף 3, פיסקה שביעית, לפסק דינו).
והשאלה מה קרה לזדון במשך (כמעט) ט’ הירחים שחלפו מאז. האם ההריון הסתיים בהפלה טבעית (miscarriage) או בהפלה מלאכותית (abortion)?
ואם נחזור לניסוחו של מר חמדני (“הנציבות אינה בוחנת כליות ולב”) – לניסוח הזה מתאימה הגדרתו של כבוד השופט ד’ לוין לתיאור אשר ב-ת/31, בסעיף 5. ה., פיסקה שנייה, לפסק-דינו ב-ע”פ 805/85, עבדול חכים בן פארס גיבאלי נ’ מדינת ישראל, תק-על 87(1), 339 ,עמ’ 341; הגדרתו של כבוד הנשיא מ’ שמגר לעניין מסויים, בסעיף 3, פיסקה שנייה לפסק-דינו ב-ע”פ 2309/90, האשם סבאח נ’ מדינת ישראל, תק-על 91(4), 324 ,עמ’ 325; הגדרתו של כבוד השופט מ’ חשין למושג של “סדר ציבורי”, בסעיף 14, פיסקה ששית, לפסק-דינו ב-בג”צ 4804/94, חברת סטיישן פילם בע”מ נ’ המועצה לביקורת וכו’, פ”ד נ(5), 661 ,עמ’ 701-702; הגדרתו של כבוד בימ”ש השלום את הנתבע כבעל-דין, כפי שאומצה על ידי כבוד הנשיא א’ ברק, כפי שאומצה על ידו בסעיף 1 להחלטתו ב-רע”א 7739/99, דיאלוז’ינסקי ישראל נ’ Hiroyo Transworld ואח’, תק-על 99(3), 183; הגדרתו של כבוד השופט מ’ חשין את מושג ה”צדק”, וכמותו את מושג ה”נסיבות המצדיקות” פיצוי ושיפוי, בסעיף 7, פיסקה שלישית, לפסק-דינו ב-ע”פ 4466/98, ראמי דבש נ’ מדינת ישראל ואח’, פ”ד נו(3), 73 ,עמ’ 86-87.
וכל כך למה?
משום שניסוחו של מר חמדני (“הנציבות אינה בוחנת כליות ולב”) אינו מגלה לנו אם היא אינה בוחנת אותם משום שהיא אינה מוסמכת, או משום שאין לה היכולת לכך?
והמבוכה רבה עוד יותר, משום שהנימוק של מר חמדני מדוע “גם לגופו של עניין, לא נראה שהיה מקום לברר את תלונתי” נחלק לשניים: האחד – “הנציבות אינה בוחנת כליות ולב”, והשני – (הנציבות) גם “לא מוסמכת לבחון החלטות שיפוטיות לגופן”, ומבחינה תחבירית פירוש הדבר ש”החלטות … לגופן” הנציבות לא בוחנת משום שהיא “לא מוסמכת”, ואילו “כליות ולב” הנציבות לא בוחנת “משום שהיא לא בוחנת”. משום “למה-ככה”.
על חובת ההנמקה המוטלת על הנתל”ש
ועם כל הכבוד, ה”הנמקה” הנ”ל אינה הנמקה כלל-ועיקר – לא לפי ההוראות הכלליות אשר במה שקרוי בפי העם “חוק ההנמקות”, ולא לפי ההוראות הספציפיות בחוק הנתל”ש.
לפי סעיף 19(ג) לחוק הנתל”ש:
“החליט הנציב לא לפתוח בבירור תלונה, יודיע על כך למתלונן בכתב, ויציין את הנימוקים להחלטתו”.
והוא הדין גם בהפסקת הבירור, לפי סעיף 21.
ה”א הידיעה אשר במילה “הנימוקים” פירושה, כמובן, כל הנימוקים.
לפי סע’ 23 לחוק, אשר זה לשונו:
23. סייגים לנימוק וגילוי ממצאים
(א) (1) הודעה של הנציב לפי סעיף 22 לא תכלול ולא תגלה חומר או מידע אשר לדעת ראש הממשלה או שר הביטחון הם ענין לביטחון המדינה, או אשר לדעת ראש הממשלה או שר החוץ הם ענין ליחסי החוץ או לקשרי המסחר הבין-לאומיים של המדינה.
(2) ראה הנציב כי הודעתו עלולה לכלול או לגלות חומר או מידע כאמור בסעיף קטן (א) ולא הביעו השרים את דעתם כאמור שם, יבקש הנציב את דעת ראש הממשלה, שר הביטחון או שר החוץ, לפי הענין, לפני שייתן את הודעתו.
(ב) הנציב פטור מלציין את ממצאיו או נימוקיו, כולם או חלקם, או לציינם בשינויים או בהשמטות, או למסרם רק לחלק מהמפורטים בסעיף 19(ד) –
(1) אם הם עלולים לדעתו לפגוע שלא כדין בזכותו של אדם זולת המתלונן;
(2) כשיש בהם משום גילוי סוד מקצועי או ידיעה סודית כמשמעותם לפי כל דין.
(ג) ציין הנציב חלק מממצאיו או מנימוקיו, או ערך השמטות או שינויים, יציין זאת בהודעה לפי סעיף 22.
ועם כל הכבוד, במקרה הזה לא היתה לכם שום עילה שלא לגלות חלק מהנימוקים – ומר חמדני גם לא ציין דבר כזה במכתבו, כפי שחובה לעשות, לפי סעיף 23(ג) – אם קיימת עילה לכך.
אם עדיין סבורה את כי אין מקום לבירור התלונה, אני מבקש את הנמוקים לכך שהנציבות “אינה בוחנת כליות ולב” דהיינו אם היא אינה בוחנת אותם משום שהיא אינה מוסמכת, או משום שאין לה היכולת לכך.
העילה החלופית
כאמור לעיל, יש באמתחתי גם עילת-תלונה חלופית.
אם אכן אינך מוכנה להיכנס לשאלת הזדון, אני מבקש לתקן את התלונה על ידי טענה חלופית: הנילון (טירקל) התרשל כאשר ניגש לכתיבת החלטתו, במובן זה שהוא לא נהג “כפי ששופט סביר ונבון היה נוהג באותן הנסיבות” – דהיינו לא חשב עד הסוף על ההשלכות של החלטתו, כפי שעתיד היה לתיתה.
סיכום
על התנהגותו של הנילון, יעקב טירקל, אפשר להחיל, ללא היסוס, וביתר-שאת, את הגדרתו של כבוד הנשיא מ’ שמגר להתנהגותו של המערער בע”א 412/90, ד”ר משה אליהו נ’ שר הבריאות ואח’, פ”ד מד(4), 422).
דעתי זו עומדת בעינה אפילו אם בהתנהגותו של הנילון יש רק “רשלנות” ולא זדון, כי משופטים של בית המשפט העליון מצפים להרבה יותר מאשר לרופאים-מן-השורה, ורשלנות של שופט ביהמ”ש העליון עדיין חמורה שבעתיים מאשר זדון של רופא מן השורה.
אציין כי בהתנהגותו של ד”ר אליהו לא היה אלא פגם “נקודתי”, ולא משום רבב רפואי המסכן חיי-אדם או בריאותו של אדם, ואילו פגיעה של שופט ביהמ”ש העליון נשארת לעולמים – לכן היא חמורה יותר, בהרבה יותר.
בכבוד רב,
שמחה ניר, עו”ד
המלצת היום: הנציבה שטרסברג-כהן כלטאה מצוייה: The lizard’s tale