רצוני להקדיש את דבריי לאמהותיהם של אותם ילדים רצוחים, שממשיכות להביא ילדים לעולם ולקיים משפחות, שממהרות להכין כריכים בראותן את הבולדוזרים מתקרבים להרוס את בתיהן, שמלוות את ילדיהן יום יום לבית הספר בקילומטרים ארוכים של חורבן וזוהמה, מול רובים שלופים של קלגסים אדישים, ושיודעות שקלגסים אלה, רוצחי ילדיהן, לעולם לא יובאו לדין ואם יובאו לדין לעולם לא יימצאו אשמים, כי רצח ילדים פלסטינים איננו פשע במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. ואחרון, רצוני להקדיש את דבריי לזכרו של הסופר והמשורר פרופ” עיזאת גזאווי, שעמו היה לי הכבוד לחלוק את פרס סחרוב לזכויות האדם ולחופש המחשבה. חודשים ספורים לפני מותו מהשפלה כתב לי, בנוגע לחיילים שהיו מתפרצים לביתו בלילה, שוברים רהיטים וחלונות, מזהמים, ומפחידים את הילדים, “נדמה לי שהם מנסים להשתיק את קולי”. עיזאת גזאווי ביקש ממני לפנות למשרד החוץ ולבקש שיתקנו את הטעות. אך לבו ידע את האמת וחדל לפעום זמן קצר לאחר מכן.

האכזריות שאין לה ביטוי במלים, ההתעללות המסודרת, המחוכמת, שטובי המוחות היהודיים מגויסים היום לתכננה ולשכללה, אינה נולדת יש מאין. היא פרי של חינוך יסודי, מעמיק, טוטאלי.

ילדי ישראל מתחנכים בתוך שיח גזעני ללא פשרות. שיח גזעני שאינו נעצר במחסומים, אלא שולט בכל יחסי האנוש במדינה הזאת.

ילדי ישראל מתחנכים לראות ברשע שאותו הם עתידים להוציא מן הכוח אל הפועל מייד לאחר סיום לימודיהם, את כורח המציאות שבה הם נקראים לתפקד.

ילדי ישראל מתחנכים לראות בהחלטות בינלאומיות, בחוקים ובציוויים אנושיים ואלוהיים אמירות ריקות שאינן חלות עלינו. ילדי ישראל אינם יודעים שיש כיבוש. הם לומדים על ה”התיישבות”. במפות אוכלוסין בספרי גיאוגרפיה מוצגים השטחים הכבושים כחלק מישראל או נותרים חסרי צבע ומסומנים כ”אזורים ללא נתונים” זאת אומרת כאזורים נטולי בני אדם.

באף ספר גיאוגרפיה במדינת ישראל אין מפה של גבולות המדינה, כי ילדי ישראל לומדים שהישות הגיאוגרפית האמיתית השייכת לנו היא היישות המיתולוגית הנקראת ארץ ישראל, וכי מדינת ישראל היא חלק קטן וזמני ממנה.

ילדי ישראל לומדים שיש בארצם יהודים ולא-יהודים: מגזר יהודי ומגזר לא יהודי, חקלאות יהודית ולא יהודית, ערים יהודיות ולא-יהודיות. מיהם הלא-יהודים הללו, מה הם עושים? איך הם נראים? האם זה חשוב?

כשהם אינם מכונים לא-יהודים מכונים כל האחרים במדינה באופן גורף: ערבים. למשל,

בספר ישראל האדם והמרחב הוצאת מט”ח 2002 נאמר:

עמ” 12: האוכלוסייה הערבית […] בתוך קבוצת אוכלוסייה זו יש בני דתות שונות וקבוצות אתניות שונות: מוסלמים, נוצרים,דרוזים, בדווים וצ”רקסים, ומכיוון שרובם ערבים – מכאן ואילך, לאורך כל הספר, יכונו בני קבוצה זו בשם ערבים או אוכלוסייה ערבית.

באותו ספר מכונים הפלסטינים “עובדים זרים” ותנאי פרנסתם המבישים, אומר הספר “אופייניים לארצות מפותחות”.

אף על פי שהאזורים הפלסטיניים אינם מסומנים על המפות, הרשות הפלסטינית היא אויב, למשל, בספר “גיאוגרפיה של ארץ ישראל” מ-2002 יש תת-פרק שכותרתו “הרשות הפלסטינית גונבת מים מישראל בראמאללה”.

אך יותר מכל באה הגזענות לידי ביטוי בספרים שנחשבים ללא גזעניים, שאינם מודעים אולי לשיח הגזעני שהם נוקטים. ספרים המכונים בפי חוקרים “פרוגרסיבים, נועזים, פוליטיקלי-קורקט”, ספרים שפניהם ל”אמת ההיסטורית” ולשלום. למשל:

המאה העשרים מאת אלי בר נביא ע”מ 244:

פרק 32: הפלסטינים, מפליטים ללאום
פרק זה סוקר את התפתחות הבעיה הפלסטינית[…] ואת הגישות בציבור הישראלי כלפי הבעיה ואופי פתרונה.

ועוד מסביר הספר, נוכחותם של הפלסטינים בקרבנו עשויה “להפוך את החלום הציוני לסיוט נוסח דרום אפריקה” (המאה ה-20 עמ” 249 ). דברים אלה נכתבו לאחר נצחונו של נלסון מנדלה אך הספר עדיין מזהה את היהודים במדינת ישראל עם הלבנים בדרום אפריקה שעבורם האוכלוסייה הילידית היא סיוט.

לרצח פלסטינים בידי ישראלים תמיד יש השלכות חיוביות על פי ספרי הלימוד הללו:

זמנים מודרניים: אלי בר נביא ואייל נווה

228: טבח דיר יאסין אמנם לא חנך את הבריחה ההמונית של ערביי הארץ שהחלה קודם לכן, אך הידיעות על הטבח האיצו אותה מאוד.

“חנך” היא מילה חגיגית. ומייד אחר כך, בע”מ 230:

בריחת הערבים פתרה לפחות באופן חלקי בעיה דמוגרפית אימתנית, ואפילו איש מתון כחיים וייצמן דיבר בהקשר זה על “נס”.

כך לומדים ילדי ישראל שארץ נטולת ערבים היא -היא התממשות האידיאל הציוני. הם לומדים שהרג פלסטינים, החרבת אדמתם, רצח ילדיהם איננו פשע, להיפך, הרי העולם הנאור כולו מפחד מן הרחם המוסלמית וכל מפלגת שלטון שרוצה לנצח בבחירות ולהוכיח את מחויבותה לציונות, או לדמוקרטיה, או לקדמה, מפתיעה בערב הבחירות במבצע הרג ראוותני של פלסטינים.

זאת על אף העובדה שבתי הספר היהודיים במדינת ישראל מלאים בסיסמאות “לאהוב את האחר, להכיר את השונה”. מן הסתם האחר והשונה של הסיסמאות הללו אינם בני המקום שבו אנו חיים.

ילדי ישראל יודעים יותר על אירופה – מולדתם המדומיינת ומשאת נפשם של שליטי הארץ – מאשר על המזרח התיכון שבו הם חיים ואשר הוא כור מחצבתה של יותר ממחצית האוכלוסייה הישראלית. הילדים היהודיים במדינת ישראל מתחנכים על ערכים אנושיים שאת מימושם אין הם רואים בשום מקום סביבם. להיפך.

הם חווים את הפרתם על כל צעד ושעל. והעידה על הבלבול הזה (הארץ 13.3.) סטודנטית המגדירה עצמה “תל אביבית מפונקת ממעמד הביניים” בהתפלאה על כך ש”חיילים בני עמי, המגנים עלי ורוצים בטובתי” מתעללים באב ובן פלסטיניים מבלי להניד עפעף.

הביטוי “חיילים בני עמי המגנים עלי ורוצים בטובתי” בהקשר זה הוא המבטא יותר מכל את האידיאולוגיה של הגזענים: ההתעללות באחר מתפרשת כהגנה על בני המחנה שלנו. התעללות זו היא שמגדירה אותנו ויוצרת סולידריות: אנחנו מתעללים בהם, סימן שאנחנו עם אחד, לב אחד, וערבים זה לזה.

מי הם האנשים שהיא קוראת להם בני עמי? המילה “עם” כמו המילה “אנחנו” היא אחת המלים הטעונות ביותר שקיימות בשפה. זוהי מילה שמוצגת כאינה ניתנת לבחירה, כמכת גורל, כמעשה של הטבע. אותי ואת משפחתי חייב המוות לבדוק את המילה הזאת לעומקה. כששאלה אותי עיתונאית, לפני כמה שנים, איך אני יכולה לקבל ניחומים מן הצד השני עניתי לה מייד שאינני מוכנה לקבל ניחומים מן הצד השני והראיה – כשבא אהוד אולמרט ראש עיריית ירושלים להביע את תנחומיו יצאתי מן החדר ולא הסכמתי ללחוץ את ידו או לדבר אתו. הוא ושכמותו הם הצד השני בעיני.

זאת משום שה”אנחנו” שלי אינו מוגדר באופן לאומי או גזעני. ה”אנחנו” שלי מורכב מכל מי שמוכן להיאבק כדי לשמר את החיים ולהציל ילדים ממוות. מאימהות ואבות שאינם רואים נחמה על רצח ילדיהם ברצח ילדיהם של אחרים.

נכון שבמקומותינו מחנה זה מונה יותר פלסטינים מיהודים, שכן הם אלה המנסים בכל מחיר ובכוחות שאינני יכולה להבין אלא רק להעריץ, להמשיך ולקיים חיים בתנאי הגיהינום שמשטר הכיבוש והדמוקרטיה היהודית מכתיבים להם. אף על פי כן גם לנו, קרבנות הכיבוש היהודיים, המבקשים להתנער מתרבות הכוח וההרס במלחמת התרבויות שמתנהלת כאן, נמצא בו מקום.

בני אליק חבר בתנועה חדשה וצומחת בשם “לוחמים לשלום” שחבריה הם חיילים קרביים לשעבר, ישראלים ופלסטיניים, שהחליטו להקים תנועת התנגדות לא-אלימה לכיבוש. משפחתי חברה בפורום המשפחות השכולות הישראליות והפלסטיניות למען שלום. בני גיא חי ועושה תיאטרון עם חברים ישראלים ופלסטינים שרואים עצמם כבני אותו המקום, ומבקשים להשתחרר מן התוויות שמדביקה להם הוויה של רשע וגזענות שאינה שלהם. ובני הצעיר יגאל מבלה כל קיץ בקייטנת שלום שבה ילדים יהודים וילדים פלסטינים נהנים ביחד ויוצרים קשרים אמיצים שנמשכים לאורך כל השנה. ילדים אלה הם ה”אנחנו” שלו.

זאת משום שאנחנו חלק מציבור שחי במקום הזה, ומאמינים שהארץ שייכת לתושביה לא לאנשים שחיים באירופה או באמריקה. אנחנו מאמינים שאי אפשר לחיות בשלום מבלי לחיות במקום, עם יושביו. שאחווה ממשית אינה מושתתת על קריטריונים לאומיים וגזעניים אלא על חיים משותפים במקום מסוים, בנוף מסוים, ועל התמודדות משותפת. שמי שאינו חוצה גבולות של גזע ודת ואינו מתערה בבני מולדתו איננו איש שלום. לצערי יש הרבה אנשים במקום הזה שמכנים עצמם אנשי שלום, אך בראותם את בני ארצם נכלאים בגטאות ובמכלאות שכל תכליתם הרעבה עד מוות, אינם מוחים ואף שולחים את בניהם לשרת בצבא הכיבוש ולשמש זקיפים על חומות הגטו ובשעריו.

אינני פוליטיקאית אך ברור לי שהפוליטיקאים של היום הם התלמידים של אתמול והפוליטיקאים של מחר הם התלמידים של היום. על כן נראה לי שמי שהשלום והשוויון חרות על דגלו צריך להתעניין בחינוך, לחקור אותו ולבקרו, להתריע על הגזעת השיח החינוכי והחברתי, להציע או לרענן חוקים נגד חינוך גזעני ולקיים מסגרות אלטרנטיביות שבהן תהיה אפשרות לחינוך של היכרות אמיתית, עמוקה, שתחסום כל אפשרות לרצח הדדי. חינוך כזה צריך להציב לנגד עיניו את תמונותיהן של ילדות קטנות, השוכבות בתלבושת בית הספר החגיגית שלהן בתוך זוהמה, דם ואבק, גופן הקטן מנוקב כדורים שנורו עליהן על פי הנהלים,