סמרטוט אדום – טור שבועי, 8 במאי, 2006

בגידת האינטלקטואלים

יוסי שריד רואה עצמו כמי שלא נימנה עם אלה שהתפתו למקסמי המלחמה.  הוא הרי היה בין מתנגדי מלחמת לבנון וגם על הכיבוש כתב לא אחת ביקורות נוקבות.

אבל, ויש כאן אבל גדול, שריד דילג על סוג נוסף של אנשי רוח ופוליטיקה, שגם עליהם מדבר ומהם מזהיר “רקוויאם גרמני”.

בגידת האינטלקטואלים

יוסי שריד קרא את ספרו של עמוס אילון “רקוויאם גרמני” – קורות יהודי גרמניה עד עליית הנאצים לשלטון – ויצא מזועזע ונדהם מתמיכתה של מרבית האליטה האינטלקטואלית של יהודי גרמניה, סופרים, עיתונאים, פוליטיקאים, אנשי אקדמיה, ציירים ומוסיקאים,  ביוזמת המלחמה של ממשלת גרמניה במלחמת העולם הראשונה.

הוא כתב על כך מאמר “שכול וכישלון” (הארץ 2 במאי 2006). “מעביר צמרמורת” קובע בצדק שריד ושואל: “איך נסחפו אנשי רוח ברוח המיליטריזם הלאומני שנשבה בגבה של המלחמה האווילית ביותר  בתולדות הזמן החדש”?  

גם אני קראתי את “רקוויאם גרמני”, ספר מומלץ לכל בר דעת,  ושותף לשריד בפליאה-תדהמה מכמות הרהב הלאומני ושמחת המלחמה שעלו מכתביהם של מנהיגי יהדות גרמניה לכל זרמיהם, ציונים ואנטי ציונים, חילונים ודתיים, שנסחפו כשיכורים לתוך מלכודת הפטריוטיזם הגרמני המעוות, עד לא ידע.

היו גם כאלה שעמדו מול ההתלהמות המלחמתית ולא  נשטפו לתוך המערבולת הלאומנית, צדיקים כמו רוזה לוכסמבורג או אלברט אינשטיין. 

“רקוויאם גרמני הוא כתב אזהרה אוניברסלי מפני מקסמי המלחמה הנואלת ותעתועי מחרחריה. הוא תמרור אדום או שחור או חום או ירוק או כחול לבן מפני סער הרגשות ופרץ האדרנלין כל אימת שיוצאים למלחמה בשם השלום שאת שמו נושאים לשווא” כותב שריד, והוא צודק.

יש בדברי שריד יותר מרמז לעבר ישראל, שגם כאן רבים מאנשי הרוח והאקדמיה לא עמדו בפרץ ותמכו במלחמת השווא והשולל בלבנון, “שלום הגליל” במכבסת המלים הצבאית, ותומכים עד היום במדיניות המושחתת והמשחיתה של הכיבוש והפרת זכויות האדם בשטחים הכבושים.

שריד רואה עצמו כמי שלא נימנה עם אלה שהתפתו למקסמי המלחמה.  הוא הרי היה בין מתנגדי מלחמת לבנון וגם על הכיבוש כתב לא אחת ביקורות נוקבות.

אבל, ויש כאן אבל גדול, שריד דילג על סוג נוסף של אנשי רוח ופוליטיקה, שגם עליהם מדבר ומהם מזהיר “רקוויאם גרמני”.

אנשים כמו ולטר רתנאו. יהודי גרמני בעל אישיות מרתקת, תעשיין, עיתונאי, פילוסוף, אמן, מוסיקאי ופוליטיקאי, איש אשכולות, כמעט כמו יוסי שריד. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנותיה הראשונות של רפובליקת וימאר, הוא כיהן כשר החוץ ונרצח ב-1922 על ידי לאומנים מהימין הקיצוני. רתנאו התנגד למלחמת העולם הראשונה. חשב שגרמניה עושה טעות נוראה. אולם לאחר שהמלחמה פרצה הוא התנדב לצבא, קיבל דרגת קצונה גבוהה, ופעל רבות למען חוסנה הכלכלי והצבאי של גרמניה. זהו סוג האנשים אליהם משתייך גם יוסי שריד, שהתנגד למלחמת לבנון אולם בעיצומה של המלחמה התנדב אליה ושירת בה, והוסיף חטא על פשע בהתנגדותו לאותם אזרחים שהסיקו את המסקנה הנכונה וסירבו לקחת בה חלק.

שריד, במושגי מלחמת העולם הראשונה, נאבק באינשטיינים וברוזה לוכסמבורגים של מלחמת לבנון ומלחמת השטחים,  אלה שסירבו ומסרבים להיות בשר התותחים בשירות  “כנופיית פוליטיקאים וגנרלים”  בלשונו השנונה והמדויקת של שריד.

סכנתם של אנשים כרתנאו ושריד, שדקלרטיבית מתנגדים למלחמה ולמעשה משתתפים בה, גדולה מהתומכים הישירים, משום שהם העורף התומך של מחרחרי המלחמה, שמסייעים למיסמוס תנועת ההתנגדות ולהתמשכות המלחמה ושפך הדם הנורא.

רעד קל עם שיחרור הטיל

מתנגדי המלחמה והכיבוש זוכרים היטב את דברי דן חלוץ, שעה שכיהן כמפקד חיל האוויר, כי כל שהוא חש עם שחרור טיל מכלי טיס  שעלול להרוג אזרחים חפים מפשע הוא רעד קל במטוס.

זו הייתה דרכו של חלוץ לגונן על פשעי המלחמה שביצע חיל האוויר. אנחנו חשבנו שהצהרה זו פוסלת אותו לתפקיד רמטכ”ל, אבל ראש הממשלה הקודם שרון וממשלתו סברו אחרת וקידמו אותו לתפקיד  הרמטכ”ל. גם בג”צ, שדחה עתירה של “יש גבול” שביקשה למנוע את מינויו לרמטכ”ל,  סבר שהמינוי ראוי ונתן לו את  ברכתו.

עתה יש לנו שר ביטחון חדש, עמיר פרץ, והחלטתו הראשונה בתפקידו החדש הייתה לאשר לדן חלוץ את תקיפת חיל האוויר בעזה שגרמה להרג של חמישה פלסטינים, מהם ארבעה בני משפחה אחת.

האם חש פרץ רעד קל בטרם נתן את האישור להפצצה?

עיתונאים מהשמאל, כמו גדעון לוי מעיתון הארץ, עודדו את פרץ לקחת את תפקיד שר הביטחון. הנחת העבודה הייתה כי סוף סוף ניפטר מפושע המלחמה הגנרל מופז, ובמקומו יבוא אזרח שוחר שלום, שיכניס אמות מידה מוסריות לתפקידו, יקל את עולו של הכיבוש על הפלסטינים, יהיה רגיש לסיבלם, וכך הלאה. העיתונאי ב. מיכאל מידיעות אחרונות הזכיר לפרץ שהוא “הנציב העליון בשטחים הכבושים”, שכמעט אין גבול לסמכויותיו. הוא קובע את גורלם של הפלסטינים בכל מישור. ב. מיכאל  יעץ לשר מספר עצות טובות והביע תקווה כי עם כניסתו של פרץ לתפקיד שר הביטחון, יקיץ הקץ על פשעי המלחמה שמופז ניצח עליהם.

באחת – פרץ יצר אצל אנשים רבים תקוות שמעתה הדברים יתנהלו אחרת.

 פרץ היה יכול לקבל החלטה ראשונה שונה, כמו ביטול מחסומים, מתן חופש תנועה לפלסטינים בתוך שטחי הגדה, ביטול כבישי האפרטהייד ופתיחתם לכולם, פתיחת  מסוף קרני להקלת מצוקת הרעב ברצועה. כן, הוא היה יכול, אבל  בחר דווקא לאשר הפצצה על עזה, ובכך הכזיב רבים ממוקיריו ומצביעיו.

האם יש ממש בציפיות למדיניות כיבוש מוסרית? לדעתי אין חיה כזו. אני שותף לתקווה כי פרץ ינהג כנציב העליון בשטחים הכבושים בפחות תוקפנות ואכזריות, אבל כל עוד הוא  רודה בעם הפלסטיני בכוח הצבא, אין מה לדבר על מדיניות מוסרית.

האם יש סיכוי של ממש שפרץ ינהיג מדיניות כיבוש מתונה יותר? הגם שאסור לנו לאבד תקווה, ההערכה שלי היא כי הסיכוי בנסיבות הקיימות הוא נמוך, נמוך מאד.

פרץ אינו שר ביטחון של ממשלת שלום. זו ממשלה שהשר לביטחון פנים, ראש השב”כ לשעבר דיכטר, אלוף החיסולים, הוא רוצח ברישיון מטעם המדינה.  אילו היה מדובר בממשלת שלום, ניתן היה לכפות על הצבא שינוי מדיניות ב- 180 מעלות. זה לא המצב. פרץ, גם בהנחה שיש לו רצון טוב, יישאב מהר מאד להערכות של הצבא שהסכסוך הוא בלתי פתיר והוא יימשך ויימשך ויימשך, אולי עוד מאות שנים.  ומאחר וכך, יכולתו של פרץ לשנות את פני הדברים מוגבלת ביותר, אולי בשוליים, אם בכלל. במקום לייצג את הפיקוח האזרחי על הצבא, הוא יהיה נציגו של הצבא בממשלה. בדיונים על התקציב הוא יאבק על כך שהמיליארדים ימשיכו לרפד את  צבא  הכיבוש. במקום להפסיק את ירי התותחים לרצועה, הוא מהר מאד יקבל את הערכות הצבא כי מה שלא הולך במאתיים פגזי תותח ליום ילך בחמש מאות. מספר פעולות גרילה מוצלחות של הפלסטינים בשטחים הכבושים שיגבו חיי כובשים, מתנחלים וחיילים,  יוליכו את פרץ להיות הרמקול שיצדיק יותר מחסומים, יותר טרטורים, יותר חיסולים.  גם אם יקרה המקרה ובנקודה מסוימת ייווצר עימות בין הרמטכ”ל לשר הביטחון, יעקוף הרמטכ”ל בקלילות את השר ויקבל גיבוי ישירות מראש הממשלה. בקיצור, באין מדיניות שלום,  פרץ לא יעמוד בפרץ והחלוץ ישעט קדימה. היונה תישאר מיותמת והנץ יפרח.

ללחוץ את היד של חלוץ

שמח בכתריליבקה. מה זה שמח, העיירה רותחת. החייל המתנחל חננאל דיין, שנימנה עם החיילים המצטיינים שהוזמנו ביום העצמאות לבית הנשיא, סירב ללחוץ את ידו של הרמטכ”ל דן חלוץ. הצבא לא היה מסוגל לעכל את העלבון והמתנחל הודח מתפקידו ביחידתו. תגובת הצבא היא כמובן ילדותית. האם כתוב בפקודות מטכ”ל שחובה ללחוץ את ידו של הרמטכ”ל? והבה נניח לרגע שבתוך אלפי פקודות מטכ”ל מסתתר לו איזה סעיף הקובע שיש חובה כזו, האם זו עילה להדיח חייל שמפקדים בצבאו של חלוץ קבעו שהוא מצטיין? החבר’ה שם בצמרת הצבא קצת דפוקים בראש.

אני מבקש להתייחס לדברי הפרשנות שכתב בנושא גדעון לוי בהארץ (7 במאי 2006). הוא הצליף בצדק בצבא וברמטכ”ל. אבל אני נאלץ לחלוק עליו בפרשנות שנתן לצעדו של אותו חננאל.

חננאל הוא חייל חושב, בעל מחשבה עצמאית, כותב לוי, והצבא לא אוהב חיילים חושבים. אני מסכים עם גדעון לוי שהצבא לא אוהב חיילים בעלי מחשבה עצמאית, אבל חולק עליו שחננאל דיין הוא דוגמה לכך.

המפגש בין דיין לחלוץ היה בין שני אגפים של צבא הכיבוש. חננאל כמו חלוץ אמונים על משמעת צבאית והליכה בתלם. כל אחד מהם בא ממקום שבנוי על עדריות, משמעת והיררכיה. האחד בצבא המתנחלים, צבא השם, שסמלו הציצית והכיפה, ממומן בידי המדינה, והשני בצבא הממשלה, שסמלו הכומתה והתג, ממומן אף הוא בידי המדינה. לכל אחד  המטכ”ל שלו.  המטכ”ל של חננאל קרוי מועצת רבני יש”ע,  ולרשותו של חלוץ עומד מטכ”ל האלופים שלו. בשני המטכ”לים יש משרות חופפות. (למשל, הרב הראשי של צבא הממשלה, הוא גם חבר בצבא המתנחלים). שני המטכ”לים נתנו גיבוי לחבריהם. הרבנים לחננאל, האלופים לחלוץ.  

סירובו של חננאל מצבא המתנחלים ללחוץ את ידו של עמיתו מצבא הממשלה, היה ביטוי למחלוקת קלה, אבל אל יטשטש הדבר את התמונה כולה, והיא, שבגדול שני הצבאות עדיין שלובים אחד בשני. השבר הגדול טרם הגיע לצערי.

חיילים בעלי מחשבה עצמאית? יש כאלה, סרבני הכיבוש, חיילים שוברי שתיקה. אבל אלה לא ייבחרו להיות חיילים ממצטיינים, כי חיילים  וחיילות שמתנגדים לכיבוש לא יכולים בהגדרה להיות מצטיינים בצבא הכיבוש.  להם לא תהיה הזדמנות לסרב ללחוץ את ידו של חלוץ בגין פשעי המלחמה שלקח בהם חלק.

המשיח הגיע

איל העסקים האמריקני וורן באפט, האיש השני העשיר בעולם לאחר ביל גייטס, בעל חברת ההשקעות “ברקשייר”, קנה את חברת “ישקר”  השייכת למשפחת ורטהיימר ב-4 מיליאר דולר.

והארץ שמחה וצהלה. כל העיתונים ושידורי החדשות  התחרו אחד בשני מי יעטיר על ראשו של אותו באפט יותר מחמאות. “המשקיע הגדול בעולם” , “האורקל מאומהה” (עיר מגוריו במדינת נברסקה), הם מעט מזעיר משפע המחמאות שקיבל וורן באפט. רק חסידי חב”ד, בתפילות ההודיה לרבם המלך המשיח, יכולים להתחרות בחסידיו החדשים של באפט. גם משפחת ורטהיימר, בעלת “ישקר”, זכתה לעיתונות אוהדת ביותר. מי שמקבל 4 מיליארד דולר במזומן, לא משחקים בכבודו. ראש הממשלה צילצל לורטהיימר ובירך, ושר האוצר הודיע שזו מתנה יפה לממשלה עם תחילת דרכה.

כל העיתונים היללו את העיסקה כהבעת אמון בכלכלת ישראל. 

חיפשתי בזכוכית מגדלת נקודת מבט ביקורתית כלשהי, אולי שאלה כלשהי. נאדה.

גם נציג ההסתדרות בצפון, כמו כולם, לא שאל שאלות, השתחווה למולך ההון וברך על העיסקה.

אין עיתונות ותקשורת שמאלים  שיביעו פיקפוק, זולת אי אלו אתרים באינטרנט.

הנה מספר הערות ושאלות:

וורן באפט הוא רוכש חברות וקונה מניות סדרתי. הוא בעל מניות בחברות כמו “וולמארט” ו”קוקה קולה” שידועות ביחס הנוקשה לעובדים ובשכר הנמוך המשולם להם.

עתה, כאשר הוא בעל חברת “ישקר”, האם יש בחוזה המכירה סעיף האוסר על העברת המפעל מישראל? האם יש סעיף באשר לזכויות עובדים?

העיסקה הזו מסבירה למה אנו זקוקים בדחיפות למדינה סוציאליסטית. ורטהיימר מקבל 4 מיליארד דולר. לאחר מיסים, ישארו בידיו שלושה מיליארד. האם הוא היה יכול למכור את המפעל אלמלא העובדים? בוודאי שלא. הם חלק מכריע בעובדת קיומו ובערכו הגבוה. האם הם יקבלו את חלקם מהמיליארדים? לא, כי אין חוק המחייב זאת. אם ורטהיימר ירצה, ייתן מעשר קטן, אם ימאן, יקבלו קדחת.

מה פתאום שמשפחה אחת תחזיק בידה שלושה מיליארד דולר? הכסף הזה שייך למעשה לאזרחים. ורטהיימר, גם אם נניח שהוא גאון כלכלי, לא היה מגיע למיליארדים ללא עובדים, ללא המדינה שסייעה לו ותמכה בו והעניקה לו הקלות במסים. במלים אחרות, הכסף הזה הוא בעצם גם שלנו. אז בסדר, מגיע לורטהיימר משהו על יזמות ויצירתיות. בסדר, ניתן לו לפתח תחביבים כמו רכישת מכוניות ישנות, נאפשר לו לבנות וילה בקיסריה, ובכפר שמריהו,  ולרכוש נדל”ן בישראל ובחו”ל, ושיהיה לו מטוס אחד או שניים, והליקופטר, אבל שלושה מיליארד?

בינתיים למדתי כי שכר פועל מתחיל ב”ישקר” הוא 20 ש”ח לשעה. קצת יותר משכר מינימום. לא בושה? המפעל ממרוויח כל שנה חצי מיליארד דולר, ולא יכול לשלם לפועל שכר שאפשר לחיות ממנו בכבוד?

חזרה לבאפט. כל הכותבים בעיתונות הכתובה והשדרים בתקשורת האלקטרונית נפלו אפיים ארצה לנוכח מדיניות ההשקעות של באפט. הוא זהיר, הוא שמרן, הוא לא משקיע בטכנולוגיה ואינטרנט כי אינו מבין בכך, הוא משקיע רק במה שהוא מבין. אז נניח שהוא מבין בלהבי מטוסים ומחרטות של “ישקר”. ובכל זאת, האירועים בשוק האמריקני בשנים האחרונות מחייבים אותנו לזהירות רבה. חברות גדולות ומובילות, שנהנו מיוקרה לא פחותה מזו של באפט קרסו כמגדלי קלפים, מנהליהם התגלו כחבורה של שקרנים וגנבים ומיליוני אמריקנים שהשקיעו בחברות אלו את חסכונותיהם, נותרו עם הלשון בחוץ. חברת “אנרון” היא אחת מהן. אני מתאר לעצמי איזו קבלת פנים נלהבת, כמו זו שעשו לבאפט, הייתה זוכה חברת “אנרון” אילו השקיעה בישראל בטרם התמוטטותה. לכן אני מתייחס בערבון מוגבל לקוסמים בנוסח באפט.

ולתפארת שוחרי זכויות האדם

מזה מספר שנים עורכת תנועת “יש גבול” בערב יום העצמאות טקס הדלקת משואות אלטרנטיביות, לישראל צודקת, שוויונית וראויה יותר. הטקס מתקיים ברחבת אמיל גרינצוייג, מול בנין בנק ישראל בירושלים, המקום בו נרצח אמיל בהפגנה נגד מלחמת לבנון בפברואר 1983.  בניגוד לטקס הרשמי בהר הרצל, שם הטקסט מוכתב מטעם המדינה, בטקס האלטרנטיבי כל מדליק משואה  מקריא טקסט אישי אותו הוא חיבר.

השנה היה לי הכבוד להימנות עם מדליקי המשואות, ואלה היו דבריי:

“אני, גדעון ספירו,  עתיר חקירות משטרתיות והרשעות פליליות שיש עימן כבוד, שכולן בגין פעילותי נגד הכיבוש, הפרות זכויות אדם ומאבק נגד נשק אטומי ביולוגי וכימי, בנם של גרטה וד”ר שמואל ספירו ז”ל,  שכרופא הראשי של עליית הנוער עסק בהצלת ילדים ששרדו את השואה, אביהם של הגר ואדם, בן זוג של מירי ואח לרב ג’ון גבריאל ספירו ז”ל,  מדליק משואה אלטרנטיבית נגד מדינת הכיבוש והאפרטהייד שמתעללת בעם הפלסטיני בשטחים הכבושים קרוב ל-40 שנים,  נגד צבא הכיבוש הישראלי, נגד הקפיטליזם הישראלי המשתולל שסוחט את דמנו וכספינו ורומס את כבודם של העובדים, נגד סחר הנשים, נגד היחס המחפיר למהגרי העבודה, נגד האפליה והגזענות שממנה סובלים רבים וראש לכולם האזרחים הערבים בכלל והבדואים בפרט,  נגד מערכת המשפט שהפכה שפחה חרופה של השב”כ וצבא הכיבוש,  נגד הוצאות  להורג בכלל וללא משפט בפרט,  נגד חומת האפרטהייד, נגד כל הלאומנים, הפשיסטים והגזענים, נגד המניפולציה שמדינת ישראל עושה עם השואה,  נגד הקנאות הדתית של כל הדתות, נגד הפרת זכויות האדם ברחבי העולם, נגד רצח העם בדארפור, נגד סחר הנשק, נגד מאות פצצות האטום שישראל אגרה בשטחה הקטן והן מסכנות את חיינו ועתידנו;  ובה בעת אני מדליק משואה זו בעד סרבני הכיבוש, בעד פעילי זכויות האדם בישראל ובעולם שהם אחינו האמיתיים, בעד סיום הכיבוש, בעד פתיחת מחפורות הטילים הגרעיניים בגליל ובאזור בית שמש  כמו גם הכור בדימונה לפיקוח בינלאומי כצעד ראשון לסגירתם, בעד פירוק נשקה הגרעיני של ישראל, בעד מזרח תיכון חופשי מנשק השמדה המוני, בעד עקירת המתנחלים מנוף חיינו, בעד המרת חוק השבות בחוק  הגירה אוניברסלי,  בעד החלפת ההימנון, בעד מדינת כל אזרחיה, בעד מדינה  סוציאליסטית דמוקרטית שוחרת שלום, שוויון וכבוד האדם וחירותו, ובעד אסיר המצפון מרדכי ואנונו, חתן פרס הנובל האלטרנטיבי ומועמד גם השנה לפרס נובל לשלום, שהקריב 18 שנים מחייו למען הרעיון הנשגב של עולם חופשי מנשק אטומי , לא נשבר  על אף תנאי כליאתו האכזריים ומחויב  גם היום לאותה מטרה,  וממשלת ישראל ממשיכה להתעלל בו בהטלת הגבלות על חופש הביטוי וחופש התנועה, שהן זכויות יסוד של אדם בחברה דמוקרטית.

ובעד הסיסמא: שוחרי חירות האדם בכל העולם – התאחדו.”

מאמרים: גדעון ספירו

המלצות היום: על הצעת החוק של חה”כ יובל שטייניץ, הקובעת מאסר למגישי תלונות בחו”ל נגד חיילים